בסייעתא דשמיא. ליל ערב ראש השנה ה'תשמ"ב*
זה
היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון1, ומדייק אדוננו מורנו ורבנו הצ"צ2 [בעל יום ההולדת דערב ראש השנה3], דלכאורה יש כאן סתירה מרישא לסיפא, דפירוש זה היום תחלת מעשיך (תחלה ממש) הוא שבראש השנה (זה היום) הוא התחלת התהוות כל העולמות, היינו שבכל ראש השנה מתהווים כל העולמות מחדש4 כמו שהי' בפעם הראשונה, ופירוש זכרון ליום ראשון הוא שראש השנה הוא רק זכרון ליום ראשון. ומבאר בזה, דבראש השנה ישנם שני הענינים, שהוא תחלת מעשיך ושהוא זכרון ליום ראשון. ומזה שבתחלה אומרים שראש השנה הוא תחלת מעשיך ואח"כ מוסיפים שהוא זכרון ליום ראשון, מוכח, דזה שראש השנה הוא זכרון ליום ראשון הוא נעלה יותר5 מזה שהוא תחלת מעשיך.
ב) ויובן
זה בהקדים הביאור בזה שאומרים על היום דראש השנה זה היום תחלת מעשיך, דידועה השאלה בזה6, הרי בכ"ה באלול נברא העולם7, וראש השנה הוא יום ברוא אדם הראשון שהוא יום וא"ו למע"ב שבו הי' סוף וגמר הבריאה, ואיך אומרים על יום זה שהוא תחלת מעשיך. והביאור בזה, דתכלית הכוונה דבריאת העולם הוא שיהי' בו גילוי אלקות. ועד שע"י כל פרט ופרט שבהבריאה יתגלה כבודו של הקדוש ברוך הוא, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (בסיום וחותם דמס' אבות8) כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו. וגילוי זה נעשה על ידי עבודת האדם. ולכן אומרים על היום דראש השנה זה היום תחלת מעשיך, כי ענין זה (שיהי' גילוי אלקות בעולם), שהוא המכוון דמעשיך, הותחל ביום ברוא האדם9. דנוסף לזה שאז דוקא נעשית האפשרות שיהי' גילוי אלקות בעולם, נעשה אז כן גם בפועל, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה10 שאדם הראשון (ביום שנברא) הכריז לכל הברואים בואו11 נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו, וכולם ענו ואמרו ה'12 מלך גאות לבש. ויש לומר, דזה שאומרים זה היום תחלת מעשיך (הגם שראש השנה הוא לכאורה רק התחלת המכוון דמעשיך), הוא, כי מעשה מורה על השלימות, דכמו שבאדם השלימות דכל ענין הוא כשבא בפועל דוקא, על דרך זה הוא גם למעלה [ואדרבא, מזה נשתלשל כן גם באדם התחתון13, אדם אדמה לעליון14], שהשלימות דכל סדר ההשתלשלות היא בעשי' דוקא. וזהו זה היום תחלת מעשיך, דמעשה מורה על השלימות, שהיום דראש השנה יום ברוא אדם הראשון, הוא התחלת שלימות הבריאה. ויש לומר דזהו גם הטעם על זה שראש השנה נקרא כאן (בהמשך לתחלת מעשיך) בשם זה היום, דזה היום הוא גילוי בתכלית [זה מורה על גילוי15 כמו מראה באצבעו ואומר זה16, ויום מורה על גילוי17 כמו שכתוב18 ויקרא אלקים לאור יום, וזה היום (ב' לשונות של גילוי) הוא תכלית הגילוי], וזהו זה היום תחלת מעשיך, דזה שראש השנה הוא תחלת מעשיך, התחלת שלימות הבריאה, הוא שאז התחיל ענין הגילוי (דע"י עבודתו של אדם הראשון נעשה גילוי אלקות בעולם, כנזכר לעיל), ענין זה היום19.
ג) וביאור
הענין (שראש השנה, יום ברוא אדם הראשון, הוא תחלת מעשיך) בעומק יותר, הנה ידוע שעבודת האדם בכחה לשנות גם את העבר20. ומזה מובן (במכ"ש) בנוגע לעבודתו של אדם הראשון שהי' יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא21, שהעילוי שפעל בכל הנבראים על ידי הכרזתו בואו נשתחוה גו' לפני ה' עושינו הוא גם בנוגע למציאותם שלפני עבודתו. דכיון22 שכוונת הבריאה מלכתחילה היא שהאדם על ידי עבודתו ימשיך גילוי אלקות בעולם23, לכן, לאחרי שנמשך בעולם גילוי אלקות נעשה על ידי זה עילוי גם במציאות העולם שהי' לפנ"ז, ובפרט שענינו הוא הכנה להגילוי שנמשך על ידי עבודת האדם.
וזהו
מה שהיום דראש השנה, יום ברוא אדם הראשון, הוא תחלת מעשיך, דפירוש הפשוט (ואין ענין יוצא מידי פשוטו) דתחלת מעשיך הוא התחלת כל המעשים, גם המעשים שהיו בה' ימים הראשונים דמע"ב (כולל גם הזמן דימים אלו24), כי על ידי עבודתו של אדם הראשון נעשה עילוי וחידוש גם בהמציאות דעולם שהי' לפני זה, ולכן זה היום הוא תחלת מעשיך, ההתחלה של כל הבריאה.
וכמו
שבראש השנה בפעם הראשונה, ביום ברוא אדם הראשון, נעשה שלימות הבריאה (מעשיך), ובאופן של חידוש (תחלת מעשיך), על דרך זה הוא בראש השנה שבכל שנה ושנה, דע"י שישראל מכתירים את הקדוש ברוך הוא שיהי' מלך עליהם ועל כל העולם, נעשה שלימות וחידוש בכל הבריאה, ועד שעי"ז נעשה שלימות וחידוש גם למעלה, כתורת הה"מ25 ואדמו"ר הזקן26 על מאמר המשנה27 דע מה למעלה ממך, דכל הענינים שלמעלה הם ממך.
ד) ולאחרי
אומרו זה היום תחלת מעשיך מוסיף זכרון ליום ראשון, דזה שראש השנה הוא זכרון ליום ראשון הוא נעלה יותר מזה שהוא תחלת מעשיך. כי תחלת מעשיך הוא השלימות והחידוש דהבריאה שנעשו על ידי עבודת האדם (כנזכר לעיל), דההמשכה מלמעלה שעי"ז היא רק מבחי' שאתעדל"ת מגעת לשם. מה שאין כן ענין יום ראשון הוא (כמו שמבאר הצ"צ בדרוש הנ"ל28) שההמשכה אז היתה מצד עצמו, כי לא הי' עדיין מי שיעורר כמו שכתוב29 ואדם אין גו'30 [היינו, דלא רק שלא הי' אתערותא דלתתא בפועל אלא שלא הי' שייך כלל שיהי' אתעדל"ת], וההמשכה אז היתה מצד חסדו יתברך, כי31 חפץ חסד הוא. והיינו, דנוסף לזה שההמשכה עכשיו (על ידי אתעדל"ת) היא בחינת דין ומשפט וההמשכה אז היתה מצד חסדו יתברך28, עולם חסד יבנה32, הנה חסד זה (דיום ראשון) הוא למעלה לא רק מהחסד כמו שהוא במדות אלא גם למעלה משרשו כמו שהוא במוחין וכו', כי ענינו הוא (לא חסד אלא) חפץ חסד, ענין החפץ (תענוג33), אלא שהחפץ הוא שיהי' חסד, ומזה נמשך להיות עולם חסד יבנה, דמחפץ זה נבנה החסד שממנו נבנה העולם34.
ויש
לומר, שהטעם הפנימי על זה שיום הראשון דהבריאה נק' בשם יום ראשון הוא, כי הגילוי דחפץ חסד שהאיר ביום זה הוא אור וגילוי (יום הוא אור וגילוי) הראשון, שהוא הסיבה והשרש להמשכת מדת החסד שממנה נתהוו כל העולמות.
וזהו
זכרון ליום ראשון, דבכל ראש השנה, על ידי שמזכירים אופן ההתהוות שהיתה ביום הראשון, שהאיר אז הגילוי דחפץ חסד, על ידי זה ממשיכים35 גילוי זה. וזהו שהענין שראש השנה הוא זכרון ליום ראשון הוא נעלה יותר מזה שר"ה הוא תחלת מעשיך, כי תחלת מעשיך הוא מה שנמשך על ידי אתערותא דלתתא, ויום ראשון (הגילוי דחפץ חסד) הוא אור וגילוי הראשון שהוא השרש והסיבה לכל סדר ההשתלשלות (מעלה ומטה), והוא עצמו הוא למעלה מהגדר דמעלה ומטה (עילא ותתא).
ה) והנה
זה שישראל על ידי עבודתם (שמזכירים אופן ההתהוות שהיתה ביום הראשון) ממשיכים הגילוי הנ"ל מגיע בשרשו עד בחפץ חסד מצד עצמו ואין אתעדל"ת מגעת לשם, כי השרש דישראל הוא למעלה יותר גם מהענין דחפץ חסד. וכידוע בענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים36 (ועמך כולם צדיקים37), דזה שנתעורר כביכול להיות חפץ חסד הוא מצד זה שעלה במחשבה38 (מחשבה עצמית, שלמעלה מהגילוי דחפץ חסד) שעתידין ישראל לקיים תומ"צ ולעשות דירה לו יתברך בתחתונים39. ולכן, על ידי העבודה דישראל נמשך [ונעשה40] גם הגילוי דחפץ חסד. ומזה מובן, שהגילוי דחפץ חסד שנעשה עכשיו על ידי מעשינו ועבודתינו, הוא נעלה יותר מכמו שהי' גילוי זה בתחלת הבריאה, כי על ידי מעשינו ועבודתינו נעשה נחת רוח למעלה, נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני41, דנח"ר ותענוג זה (שנעשה רצוני, על ידי ישראל) הוא בעצמותו יתברך (נח"ר לפני) שלמעלה מהתענוג דחפץ חסד, וע"י שהגילוי דחפץ חסד נתעורר ונמשך על ידי עבודת האדם, נמשך בו הנח"ר והתענוג דנעשה רצוני42. וזהו גם הטעם (הפנימי) על זה שלפני שאומרים שראש השנה הוא זכרון ליום ראשון אומרים שהוא תחלת מעשיך, דזכרון ליום ראשון שלאחרי קדימת הענין דתחלת מעשיך (המשכת הגילוי דחפץ חסד שלאחרי קדימת העבודה) הוא נעלה יותר מכמו שהוא מצד עצמו, כמו שהי' בתחלת הבריאה.
ו) והגם
שגם הגילוי דחפץ חסד שהי' תחלה, שרש המשכתו הוא מהתענוג עצמי בעבודתם של ישראל [וכנזכר לעיל, שזהו הסיבה לזה שנתעורר להיות חפץ חסד], מכל מקום, על ידי עבודתם של ישראל בפועל, ניתוסף עילוי נעלה יותר, וכמובן מזה שבכדי שתושלם הכוונה דנתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים43 הוצרך להיות בריאת העולמות בפועל, עד לעולם הזה התחתון44, ואח"כ הוצרך להיות מתן תורה שאז דוקא נעשה התוקף דקיום העולם כמאמר רבותינו זכרונם לברכה45 על הפסוק46 ארץ יראה ושקטה, ואח"כ צ"ל עבודת האדם (שלאחרי מ"ת) בפועל, לימוד התורה, ובאופן דגדול לימוד שמביא לידי מעשה47 בקיום המצוות בפועל – אף שכל זה הי' בידיעתו ובמחשבתו יתברך גם מקודם (ומחשבה זו היא הסיבה לזה שנתעורר להיות חפץ חסד) – כי המחשבה שהיתה מקודם היא מחשבה עצמית שבעצמותו יתברך שלמעלה מגילוי, וזה שמצד מחשבה זו נעשה ההתעוררות דחפץ חסד הוא רק באופן דהבדלה [היינו, שהמחשבה נשארה בעצמותה ולא נמשכה בהענין דחפץ חסד48, והענין דחפץ חסד שנעשה על ידי זה הוא רק החפץ והתענוג בחסד, גילויים], וע"י עבודת האדם בפועל, נעשה גילוי העצמות49, דירה לו יתברך, לו לעצמותו50.
ז) וזהו51
שהשלימות דעולם שתהי' לעתיד לבוא, אלה תולדות פרץ52 תולדות מלא53, תהי' נעלית יותר מהשלימות שהיתה בתחלת הבריאה, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם54 תולדות מלא53, עולם על מילואו נברא55, שהשלימות דעולם כמו שהוא מצד הבריאה [אלה תולדות (מלא) גו' בהבראם, עולם על מילואו נברא] היא במדידה והגבלה. דכיון שהגדר דעולם הוא מדידה והגבלה, הרי מובן, שגם השלימות שלו היא במדידה והגבלה. והגם שהבריאה היתה מצד זה שחפץ חסד הוא, שהוא למעלה מהגבלה (כנזכר לעיל סעיף ד), הרי הענין דחפץ חסד הוא רק הסיבה להבריאה, אבל הבריאה עצמה היתה באופן דהשתלשלות מעלה ומטה42. מה שאין כן השלימות שתהי' לעתיד לבוא, מכיון שנעשית על ידי עבודת האדם שעי"ז נמשך גילוי התענוג העצמי שבעצמותו יתברך (שאין שייך בו שום גדר), לכן56 השלימות דעולם לעתיד לבוא תהי' למעלה ממדידה והגבלה, אלה תולדות פרץ, דענין פרץ [שנקרא כן על שם מה פרצת עליך פרץ57] הוא שפורץ כל המדידות וההגבלות.
ושלימות
זו שנעשית על ידי עבודת האדם הותחלה ביום הששי למע"ב כשנברא האדם והתחיל לעבוד את האדמה, בתחלה את האדמה שבהאדם גופא, וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה58, ואח"כ ועל ידי זה גם את האדמה שמחוצה לו, היינו כל סדר ההשתלשלות (דהכל הי' מן העפר59), וכנזכר לעיל שפעל בכל הבריאה הענין דנשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו. ובפרט לאחרי יום הששי דמ"ת [שאז נעשה עילוי ושלימות ביום הששי דמעשה בראשית60], שעבודת האדם והפעולה בעולם (שנעשית על ידי עבודתו) שלאחרי מ"ת היא באופן נעלה יותר. ובפרט בראש השנה, זה היום תחלת מעשיך, שהוא דוגמת תחלת מעשיך שנעשה על ידי עבודת אדם הראשון בראש השנה הראשון, ועוד למעלה יותר, ובראש השנה גופא הנה בכל שנה ושנה ענין זה הוא באופן נעלה יותר, כהציווי61 מעלין בקודש, ועד שבכל ראש השנה נמשך אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה62, ועד להגאולה שאז יעלה הפורץ לפנינו63 ויפרוץ כל המדידות וההגבלות.
ח) והנה
ג' ענינים הנ"ל הנמשכים בראש השנה (תחלת מעשיך, זכרון ליום ראשון (הגילוי דחפץ חסד), והמשכת גילוי תענוג העצמי שלמעלה מחפץ חסד) הם (על דרך) ג' הענינים דמלכיות זכרונות ושופרות. והענין הוא, דמלכיות הם בבחי' ממכ"ע (כמבואר בדרוש הנ"ל דהצ"צ64), אור שבערך העולמות שאתעדל"ת מגעת לשם, וזהו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם65, דכמו שענין המלוכה למטה נעשה על ידי העם כמו שכתוב66 שום תשים עליך מלך, על דרך זה הוא במלכותא דרקיעא67, דזה שהקב"ה נעשה מלך הוא על ידי שתמליכוני, שישראל מקבלים עליהם עול מלכות שמים ומבקשים מלוך כו' [דבבקשה וקבלה זו נכללת גם הבקשה שיגזור עלינו גזירות וקבלת עול מצוות68, לקיים כל מה שיגזור ויצוה בדרך קבלת עול, וכהנוסח דברכת (כל) המצוות אשר קדשנו במצותיו וצונו, שקיום המצוות הוא מצד הציווי והגזירה69], שעי"ז נעשה הקדוש ברוך הוא למלך על כל ישראל, שתמליכוני עליכם, ועל ידם גם מלך על כל הארץ. וזה שע"י העבודה דישראל מעוררים ענין המלכות הוא, כי ענין המלכות הוא (בכללות) באור הממלא, שאתערותא דלתתא מגעת לשם. ועל דרך הענין דתחלת מעשיך. והגם שבראש השנה חוזרים כל הדברים לקדמותם, והמשכת המלכות דראש השנה היא מעצמות אור אין סוף שלמעלה מענין המלכות [וזה שבכחם של ישראל להמשיך מעצמות אור אין סוף הוא לפי שהם מושרשים בהעצמות70, ועל דרך המבואר בלקו"ת71, דזה שביכלתם של ישראל לעורר התגלות מלכותו יתברך מעצמותו ומהותו הוא מצד הברית אשר כרת ה' עמנו להיות לו לעם72, שיהיו דומים להמלך, אנשים כמותו], הנה זהו ששרש ההמשכה הוא מעצמות אור אין סוף, אבל ההמשכה עצמה היא שנמשכת ענין המלכות73, שבכללות הוא ממכ"ע. וענין זכרונות הוא באוא"ס הסוכ"ע74 שקדוש ומובדל מעולמות. כי ענין הזכרון אינו שייך אלא בדבר הרחוק, במקום או במעלה, ועד שאין הדבר תופס מקום לגבי'. וזהו דזכרונות הוא בעצמות אור אין סוף דכולא קמי' כלא חשיבא75. ועל דרך הענין דזכרון ליום ראשון76. אלא שאעפ"כ גם ענין הזכרון שייך דוקא על דבר שישנו במציאות גם לפני שזוכרים עליו (אלא שהדבר הוא רחוק ממנו במקום ובמעלה). וזהו מה שזכרונות הוא בבחינת סובב, כי גם לגבי סובב יש המציאות דעולמות (ורק שהם במקום רחוק, דכלא ממש חשיבי)77.
וענין
שופרות הוא כמבואר בדרוש הנ"ל דהצ"צ78 דקול השופר הוא קלא פנימאה שמבחי' פנימיות הלב, דמזה מובן, שההמשכה שע"י שופר היא מפנימיות ועצמות אור אין סוף שלמעלה גם מסובב79. וכמו שכתוב80 לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש, דע"י בקשו פני, הצעקה דפנימיות הלב, על ידי זה את פניך הוי' אבקש, ההמשכה מפנימיות ועצמות אור אין סוף. והוא על דרך המשכת וגילוי תענוג העצמי שלמעלה גם מהענין דחפץ חסד. ובפרט ע"פ הידוע81 דשופר (מלשון שפרו מעשיכם82) הוא תענוג, ושבחי' התענוג דשופר הוא מקור התענוגים, ועד שעשוע המלך בעצמותו.
ט) והנה
ג' ענינים אלו (ממלא סובב ועצמות אור אין סוף) יש כביכול דוגמתם באדם. דכיון שאדם הוא אדמה לעליון, לכן יש בו דוגמת כל הענינים שלמעלה. דכחות הפנימיים שבאדם, שהם בגילוי באברי הגוף, הם דוגמת אור הממלא שמתלבש ומשפיע בעולמות בבחי' גילוי83. וכחות המקיפים שבאדם, וכמו הרצון שפועל בכל הכחות והאברים אלא שאינו בגילוי בהם84, הם דוגמת אור הסובב85 שהשפעתו בעולמות הוא בהעלם83. ועצם הנפש שלמעלה גם מכחות המקיפים הוא דוגמת עצמות אור אין סוף. ומזה מובן, שהעבודות דמלכיות וזכרונות הם בכחות (הפנימיים ומקיפים) הנפש, והעבודה דשופרות היא בעצם הנפש. וכנזכר לעיל, שקול השופר הוא קלא פנימאה שמפנימיות הלב. והנה הגם שענין השופר הוא צעקה פנימית שמפנימיות הלב, מכל מקום, צריכה להיות הצעקה על ידי תקיעה בשופר גשמי דוקא, שופר של כבש ואיל, חי (שלמטה ממדבר), כמבואר בדרוש הנ"ל דהצ"צ86, ויתירה מזו, שקרן השופר צ"ל תלוש (מהכבש והאיל), דומם. דמזה מובן גם בעבודה הרוחנית, שהעבודה דשופר עם היותה מפנימיות ועצמות הנפש, צריכה להיות (גם) בהדומם שבאדם. ועל ידי זה דוקא מתעוררת ומתגלית הצעקה הפנימית שמפנימיות הלב. ועל דרך הידוע87 בענין דצח"מ שבאדם שדוקא הדומם שבאדם שייך להמדבר שבו, על דרך זה הוא גם בהמקיפים דאדם שלמעלה מחילוקי דרגות דצח"מ (בדוגמת הסובב שלמעלה מחילוקי הדרגות דהשתלשלות), וגם בעצם הנפש (שלמעלה גם מכחות המקיפים), שהתעוררותם והתגלותם היא דוקא על ידי הדומם שבאדם. ולכן צריך לתקוע בשופר גשמי דוקא, דומם, כי הגילוי דקלא פנימאה שמפנימיות הלב הוא לא בהרצון שבראש (גלגלתא), ועאכו"כ שאינו מתגלה ומתלבש בחב"ד שבמוחין או במדות שבלב, אלא דוקא בהדומם שבו, העבודה דקבלת עול, דומם שבנפש האדם [ועל דרך הידוע88 בענין יראה תתאה שבה דוקא מתגלה בחינת יראה עילאה], ולמטה יותר – ענין המעשה (ששייך להדומם דגוף האדם), תקיעה בשופר גשמי. ועד שענין זה (תקיעת שופר במעשה) דוקא היא המצוה היחידה – מצות היום דראש השנה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה89 מצות היום בשופר. ובזה יובן מאמר כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו90 בשם אדוננו מורנו ורבנו הזקן (בקשר לראש השנה) "מען האָט גאָר קיין השגה ניט, ווי עס איז טייער באַ השי"ת דער גוף פון אַ אידן", דאין הכוונה בזה שאפילו הגוף הוא יקר אצל השי"ת, אלא שעיקר היוקר הוא בהגוף. דזהו שאומר "מען האָט גאָר קיין השגה ניט", כי יוקר הגוף הוא למעלה מהשגה והבנה, כי יוקר הגוף דישראל (דומם) הוא מצד העצמות91.
ויש
להוסיף, דכיון שנתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים, שגם העולם הגשמי (שמחוץ להאדם) יהי' דירה לו יתברך, לכן אין מספיק מה שקלא פנימאה (בחינת פנימיות הלב) מתגלה על ידי הדומם (קבלת עול, ומעשה) שבאדם, אלא צריך שגילוי קול זה (קלא פנימאה, שמבחינת פנימיות הלב) יהי' על ידי שופר של בהמה, ובזה גופא, כמו שהוא נפסק ממקום חיותו, דומם, דעי"ז דוקא פועל האדם (גם) בהעולם (ובדומם שבו) שיהי' דירה לו יתברך. בדוגמת כמו שהי' בראש השנה בפעם הראשונה, שאדם הראשון פעל (גם) בהנבראים (שמחוצה לו) שיהי' בהם נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו. וענין זה דשופר [תקיעת שופר בגשמיות, בשופר של בהמה, וכמו שנעשה דומם] הוא מלשון שפרו מעשיכם, פנימיות התענוג (כנזכר לעיל), כי על ידי זה דוקא נשלמת הכוונה דנתאוה הקדוש ברוך הוא. וכ"ה גם בפשטות הענינים שהנח"ר שלמעלה מזה שנעשה רצוני [דנח"ר זה הוא פנימיות התענוג, שלמעלה מהתענוג דחפץ חסד (כנזכר לעיל סעיף ג)] הוא מקיום המצוה כפשוטה בגשמיות (בשופר דומם של בהמה), נעשה רצוני.
י)ו"ד) והנה
הנח"ר והתענוג דלמעלה מזה שנעשה רצוני הוא בכל השנה, אלא שבראש השנה הוא עיקר מצות היום וכו', והעילוי שבראש השנה הוא לפי אופן העבודה והנח"ר שעי"ז במשך כל השנה. דכשישראל מוסיפים (בעבודתם, ובמילא) בהנח"ר במשך כל השנה, ניתוסף גם בהנח"ר מזה שנעשה רצוני בראש השנה. ומכיון שכל אחד ואחד מישראל פעל בודאי בשנה שעברה כל הענינים, כל ישראל בחזקת כשרות הם92, דענין החזקה הוא עמוד חזק בתורה, ובפרט לאחרי העבודה דחודש אלול, ובאלול גופא לאחרי ח"י אלול שמכניס חיות בכל הענינים דחודש אלול93 [נוסף לזה שהוא יום הבהיר שבו נולדו שני המאורות הגדולים94], שאז החזקת כשרות דכאו"א מישראל היא ביתר שאת ויתר עוז, ומיום ליום (בהימים שמח"י אלול ואילך) הכשרות דכאו"א מישראל היא באופן דהולך ומוסיף ואור, ובפרט בימי הסליחות, הרי ברור שאתם נצבים היום כולכם95, כמו שכתוב בהסדרה שקראו בשבת דמיני'96 מתברכין כולהו יומין, וכפירוש הבעש"ט97 דהיום קאי על ראש השנה98 שהוא יום הדין, ואתם (כל אחד ואחד מישראל, כולכם) נצבים קיימים ועומדים שזוכים בדין, דענין זה (הזכי' בדין) יש כבר בערב ראש השנה, שלכן בערב ראש השנה לובשים לבנים ומתעטפים לבנים99 וכו', והולכים בשמחה, ובשמחה גדולה100, להכתיר את המלך בראש השנה, כי כבר בערב ראש השנה ישנם כל ההכנות הדרושות, דשמחה פורצת כל הגדרים101. וזה נעשה גם הכנה קרובה ליעלה הפורץ לפנינו בקרוב ממש, שבהכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה יהי' ויוכלל ויודגש שהשנה תהי' שנת גאולה, גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, יעלה הפורץ לפנינו, ובמהרה בימינו ממש.
זה היום תחלת מעשיך, ליל ערב ראש השנה, ה'תשמ"א
מאמר זה היום תחילת מעשיך תשמ"א
מאמר יום טוב של ראש השנה תשמ"ג
) יצא לאור בקונטרס ראש השנה – תשמ"ט, "לקראת ראש-השנה .. ג' דסליחות, שנת הקהל, שנת תשמ"ח".
תפלת מוסף דר"ה, מר"ה כז, א.
בד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול תר"א, נדפס באוה"ת ראש השנה כרך ה ע' ב'עז ואילך. וראה גם דיבור המתחיל זה (בשינויים) בלקו"ת ראש השנה נח, א ואילך.
"היום יום" כט אלול, ערב ראש השנה. ועוד.
כי החיות שנמשך בכל ראש השנה (כולל גם ראש השנה הראשון שבתחלת הבריאה) הוא רק על שנה אחת (לקוטי תורה שם נח, ב. אוה"ת שם ע' ב'עט), ובכל ראש השנה חוזרים כל הדברים לקדמותם (אוה"ת שם ע' ב'פא. ובכ"מ. ובארוכה – סידור (עם דא"ח) שער התקיעות רמו, א ואילך).
ראה אוה"ת שם ע' ב'פו בה"קיצורים" ס"א בסופו.
לקוטי תורה נצבים מז, ג. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ג ע' תתמ. אוה"ת נצבים ע' א'רנד. דיבור המתחיל והענין כו' זה היום תרנ"ד (ספר המאמרים תרנ"ד ע' יג). המשך תרס"ו ע' כ. רד"ה זה היום תרס"ט. המשך ראש השנה תרצ"ה בתחלתו (ספר המאמרים קונטרסים ח"ב שיח, ב). רד"ה זה היום ה'תש"ד. ועוד.
ויק"ר רפכ"ט. פסיקתא דר"כ פיסקא כג (בחודש השביעי). יל"ש על הפסוק (פינחס כט, א) ובחודש השביעי (רמז תשפב). תוד"ה לתקופות – ראש השנה ח, א. וראה פרקי דר"א רפ"ח ובהגהות הרד"ל שם.
ולהעיר שלומדים פרק זה בהשבת שלפני ראש השנה.
ראה על דרך זה ר"ן לר"ה טז, א ד"זה היום תחלת מעשיך כו'" "על יצירת אדם קאמרינן".
זח"א רכא, ב. ח"ג קז, ב. תקו"ז תנ"ו (צ, ב). וראה אוה"ת וארא ס"ע רלו ואילך.
תהלים צה, ו.
שם צג, א. פרקי דר"א פי"א (הובא גם בהמשך ראש השנה הנ"ל פי"ז (ספר המאמרים קונטרסים שם שא, ריש ע"ב)).
ראה שיחת יום ב' דר"ה שנה זו (ה'תשמ"א) ס"ח-ט (לקוטי שיחות חי"ט ע' 88-287).
עש"מ (לרמ"ע מפאנו) מאמר אם כל חי ח"ב סל"ג (קצג, ב). של"ה ג, א. כ, ב. שא, ב. ובכ"מ. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' קכב. וש"נ.
ראה דיבור המתחיל זה היום תרס"ט (ספר המאמרים תרס"ט ע' ה). ובאוה"ת דרושים לר"ה ריש ע' א'תלב מציין לד"ה וידבר משה אל ראשי המטות לאמר זה הדבר (אוה"ת מטות ע' א'פב) בענין "כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה", "ושם גם כן ענין בכ"ה באלול נברא העולם הבריאה בבחי' כה, ור"ה נק' זה היום להמשיך בחינת זה". ושם ע' א'תלד מביא בהמשך ל"זה היום תחלת מעשיך" "על דרך שלע"ל נאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה" – שהוא הפסוק שהובא בגמ' ובמדרש שבהערה הבאה.
ל' חכמינו זכרונם לברכה – שמו"ר ספכ"ג. תענית בסופה ובפרש"י שם. וראה גם פירוש רש"י על הפסוק בשלח טו, ב.
ראה ספר המאמרים תרס"ט שם.
בראשית א, ה. וראה תורה אור וירא יד, סע"א. ספר המאמרים ה'תש"ח ע' 118.
ראה גם לקוטי תורה נצבים מז, ב-ג ובארוכה בסה"מ תרס"ט בתחלתו, ד"זה" הוא גילוי המהות. וזהו "זה היום", דהעולם כמו שנברא בכ"ה באלול הי' בבחי' "כה", ובר"ה (יום ברוא אדה"ר) נעשה בבחי' "זה". ובסה"מ תרס"ט שם (ע' ה) דזהו גם פירוש "זה היום", כי (גם) "יום" הוא גילוי.
דנוסף לזה שביכלתו לשנות את העבר שלו – ד"השב מאהבה נעקר עונו מתחלתו" (רש"י דיבור המתחיל מכאן – יומא פו, סע"א) – ביכלתו לשנות גם העבר שחוץ ממנו*, כמו "חכם עוקר את הנדר מעיקרו" (כתובות עד, ב); כשב"ד מעברין את השנה – בתולי' חוזרין (ירושלמי נדרים פ"ו ה"ח. ועוד).
*) דזה שנוגע כאן הוא שינוי העבר בהדברים שחוץ ממנו – ראה לקמן בפנים, דע"י עבודת אדה"ר נעשה שינוי בהעבר שבעולם.
ראה ב"ר פכ"ד, ה. קה"ר פ"ג, יא (ב).
ראה על דרך זה לקוטי שיחות ח"ו ע' 92 ואילך. וראה שם ע' 236 ובהערות שם.
וזה שר"ה הוא "תחלת מעשיך" – אף שזהו כוונת כל הבריאה מלכתחילה – הוא, כי מכיון שגדר העולם הוא כשמו עולם מלשון העלם והסתר (לקוטי תורה שלח לז, ד. וראה לקוטי שיחות חל"ד ע' 112 הערה 63. וש"נ), הרי ענין זה גופא (שמציאות העולם שלפני עבודת האדם הוא הכנה להגילוי שלאח"ז) הוא בו בהעלם, ויתירה מזו, שבהעולם מצד עצמו (לפני עבודת האדם, ומכ"ש לפני בריאת האדם) אין שייך שזה יהי' בגילוי. ונמצא, שגם הגילוי דמציאות העולם בעבר שנעשה בר"ה – הוא באופן של "חידוש", התחלת ענין חדש שלא הי' שייך מקודם.
דגם "הזמן עצמו הוא .. בחינת נברא מחודש כו'" – סידור (עם דא"ח) עה, סע"ד ואילך.
לקו"א להה"מ (הוצאת קה"ת) סקצ"ח (נ, סע"ג). או"ת קיב, ב (בהוצאת קה"ת תש"מ ואילך – סת"פ).
סה"ש ה'תש"ג ע' 12. ה'תש"ד ע' 23. "היום יום" יג אייר. וראה דיבור המתחיל פדה בשלום ה'תשל"ח הערה 28 (לקמן ח"ב ע' קמד).
אבות פרק ב מ"א.
אוה"ת שבהערה 2 – ע' ב'פ. לקוטי תורה שם נח, ב. וראה גם לקוטי תורה נצבים מז, ב. שה"ש יא, סע"ד. אוה"ת נצבים ע' א'רמב-ג. שם ע' א'רנג-ד.
בראשית ב, ה.
באוה"ת שם ד"יום ראשון" הוא "ראש השנה הראשון .. יום שנברא אדה"ר" (ולא כ"ה אלול). ועפ"ז, הפירוש ד"לא הי' עדיין במי שיהי' אתעדל"ת כמו שכתוב ואדם אין גו'" הוא לכאורה – שלא הי' מי שיעורר הענין דבריאת האדם. וגם בריאת האדם (לא רק הבריאה דכ"ה באלול) היתה מצד כי חפץ חסד הוא.
מיכה ז, יח.
תהלים פט, ג. וראה שעהיוה"א פ"ד (עט, סע"א).
ראה לקוטי תורה שלח לח, ג. ברכה צג, ג. שה"ש כח, ריש על דרך. שם לג, סע"ד.
ראה לקוטי תורה שה"ש יא, ד. כה, ב. ספר המאמרים ה'תש"ח ריש ע' 273.
וכידוע הפירוש ב"נזכרים ונעשים", דע"י ש"נזכרים" – על ידי זה "נעשים" (ראה רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט).
ב"ר פ"ח, ז. רות רבא פרק ב, א (ג).
ישעי' ס, כא.
בשערי אורה שבהערה הבאה, שזהו"ע "ישראל עלו במחשבה".
כ"ה להדיא בשערי אורה שער הפורים דיבור המתחיל וקבל היהודים פ"ל (צז, ב).
ראה עט"ר שער ראש השנה פ"י (ט, ב) "דאותו בחינת חפץ חסד שהי' בעצמותו בתחלת ברה"ע הוא עצמו שמתחדש בכל ראש השנה מצד מעשה התחתונים".
תו"כ (הובא בפרש"י) על הפסוק ויקרא א, ט. ספרי (הובא בפרש"י) על הפסוק פינחס כח, ח.
ראה שערי אורה שם.
ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.
ראה המשך תרס"ו ע' ה ואילך (וראה גם שם ע' תמ), שמצד הטעמים ד"בגין דישתמודעון לי'" ו"יתגלו שלימות כחותיו" (זח"ב מב, א. ע"ח שער ההקדמות הקדמה ג') הי' מספיק העולמות כמו שהם בכח, דלמעלה "כח אין חסר פועל", ומכ"ש שהי' מספיק ההתהוות דעולמות העליונים. וזה שנתהוו העולמות בפועל, ועד לעוה"ז התחתון – הוא בכדי להשלים הכוונה דנתאוה כו' דירה בתחתונים.
שבת פח, א. ע"ז ג, א.
תהלים עו, ט.
קידושין מ, ב. וש"נ. רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ג. פ"ג ה"ג. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ג.
כ"מ מהמבואר בשערי אורה שם שע"י מעשה התחתונים "מעורר בבחי' עצמות אור אין סוף במדריגה היותר נעלה שלא הי' כן מצד התעוררות רצון וחפץ חסד".
וכיון דזה שנתאוה כו' דירה (שהעצמות יהי' בגילוי) הוא שנתאוה בעצמותו – הרי זה (שהעצמות הוא בגילוי) נוגע כביכול גם לעצמותו, מכיון שעי"ז דוקא נשלם זה שנתאוה.
ספר המאמרים תקס"ה ח"א ע' תפט. אוה"ת שה"ש כרך ב ע' תרעט. בלק ע' תתקצז. ספר המאמרים תרס"ב ע' שלח. תרע"ח ע' קצג. המשך תרס"ו ס"ע ג. שם ע' תמה. ספר המאמרים תרצ"ט ע' 48. ובכ"מ.
בהבא לקמן ראה גם דיבור המתחיל זה היום דיום ב' דר"ה שנה זו (ה'תשמ"א) ס"ג (לעיל ע' לא).
רות ד, יח.
ב"ר פי"ב, ו. שמו"ר פ"ל, ג.
בראשית ב, ד.
ראה ב"ר פי"ד, ז. פי"ג, ג.
ראה שערי אורה שם, שמצד הענין דחפץ חסד – ההמשכה היא ע"פ סדר ההשתלשלות "לפי ערך הגבלת המקבלים", וענין הנסים (שהמשכתם הוא למעלה מסדר ההשתלשלות) שרשו הוא מהעצמות (שלמעלה מחפץ חסד).
וישב לח, כט.
בראשית ב, ו.
קהלת ג, כ.
ראה פירוש רש"י על הפסוק בראשית א, לא. פירוש רש"י שבת שם דיבור המתחיל מלמד. פירוש רש"י דיבור המתחיל ה' דהששי – ע"ז שם.
ברכות כח, א. וש"נ.
אגה"ק סי"ד.
ע"פ מיכה ב, יג. וראה ב"ר פפ"ה, יד. אגדת בראשית סוף פרשת סג.
אוה"ת שבהערה 2 – ע' ב'פ ואילך. וראה לקוטי תורה שם נח, ב ואילך.
ראש השנה טז, סע"א. וש"נ.
שופטים יז, טו.
ראה ברכות נח, א.
כמאמר רבותינו זכרונם לברכה קבלו מלכותי תחלה ואח"כ אגזור עליכם גזירות (ראה מכילתא (ויל"ש) על הפסוק יתרו כ, ג. פירוש רש"י על הפסוק אחרי יח, ב. וראה המשך יום טוב של ראש השנה ה'תש"ג פכ"ו (ספר המאמרים ה'תש"ג ע' 69)). ולהעיר מברכות יג, א (במשנה): שיקבל עליו מלכות שמים תחלה ואח"כ מקבל עליו עול מצוות.
ראה לקוטי תורה שלח מ, א. נצבים נ, ג. דרושים לר"ה נד, א. דרך חיים (שער התפלה) פמ"ט ואילך (נו, ד ואילך). שם ספ"נ (נה, רע"ג). עט"ר דרוש לעשי"ת נח, סע"ב ואילך. המשך תרס"ו ע' נו. דיבור המתחיל אדון עולם ה'תשמ"ג ס"ד (לקמן ע' סא).
ראה בארוכה לקוטי שיחות ח"ד ע' 1147.
נצבים מד, ב.
נצבים כט, יא-יב.
המשך תרס"ו ע' תקלח.
כ"ה להדיא בהמשך הנ"ל ע' תקלט.
ראה בכל זה אוה"ת שבהערה 2 ע' ב'פא ובלקו"ת שם נח, ג. המשך תרס"ו שם.
ראה גם המשך תרס"ו שם, דענין זכרונות הוא "כמו זכרון ליום ראשון".
ועל דרך זה הענין ד"חפץ חסד", שיש לו איזו שייכות לעולמות, כנזכר לעיל סעיף ז.
אוה"ת שבהערה 2 ע' ב'פא. לקוטי תורה שם נח, ד ואילך. וראה גם לקוטי תורה נצבים מד, ב ואילך. המשך תרס"ו בתחלתו. המשך ראש השנה ה'תש"י סוף ס"א ואילך. ובכ"מ.
המשך תרס"ו ע' תקמ.
תהלים כז, ח (המזמור שנוהגים לומר מר"ח אלול עד הו"ר). וראה לקוטי תורה נצבים מד, ג.
אוה"ת ראש השנה כרך ה ע' ב'קי. וראה שם ס"ע ב'קיב. וראה דיבור המתחיל יום טוב של ראש השנה ה'תשמ"ג ס"ג ואילך (לקמן ע' נג ואילך).
ויק"ר פכ"ט, ו. מדרש תהלים פא, ד.
תניא פמ"ח (סז, ב ואילך).
לקוטי תורה קרח נב, ד. ספר המצוות להצ"צ טו, א. ובכ"מ.
ראה גם לקוטי תורה וסהמ"צ שם.
אוה"ת שבהערה 2 ע' ב'פד. לקוטי תורה שם נט, ב.
תורה אור בראשית ד, א. תו"ח בראשית כא, א ואילך.
ראה תורה אור קיד, ד. לקוטי תורה ראה לא, א. ביאוה"ז לאדהאמ"צ פא, א-ב. ביאוה"ז להצ"צ ע' תכג. קונטרס העבודה פ"ג (ע' 18).
ראש השנה כו, ב (במשנה). שם כז, א. רמב"ם הל' שופר פ"א ה"ב.
אגרות-קודש שלו ח"ד ע' רל, נעתק ב"היום יום" כט אלול, ערב ראש השנה.
ראה ספר השיחות תורת שלום ע' 120.
רמב"ם הל' קדה"ח פרק ב ה"ב.
ראה שיחת ח"י אלול ה'תש"ה (לקו"ד כרך ג ע' 946. ספר השיחות ה'תש"ה ע' 122). – נת' בלקו"ש חי"ט שיחה לח"י אלול (ע' 250 ואילך). חכ"ט שיחה לח"י אלול (ע' 161 ואילך). וראה גם לקו"ד כרך א לד, א.