בסייעתא דשמיא. יום ב' דראש השנה, ה'תשמ"ז*
– הנחה –
תקעו
בחודש שופר בכסה ליום חגינו גו'1, ומבאר בזה כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו נשיא דורנו [במאמרו דיבור המתחיל תקעו תש"ז2, לפני ארבעים שנה, דאחרי ארבעים שנה קאי אינש אדעתי' דרבי'3], דארז"ל4 על הפסוק איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה, דבכסה הוא כס ה' דה' קאי על ספירת המלכות וכס ענינו כיסוי וראש השנה נק' כסה לפי שבראש השנה ספירת המלכות מתכסית ומתעלמת בהעלם העצמי כו' (ואולי יש להוסיף הקשר לענין חג שהחדש מתכסה בו בפשטות, דחדש בפשטות היא הלבנה, ונודע שהלבנה היא ספירת המלכות), ולכן הנה עיקר עבודת ראש השנה הוא בנין ספירת המלכות כמאמר רבותינו זכרונם לברכה5 אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו', וכדי להמשיך בחינת המלכות הוא על ידי תקיעת שופר וכמו שכתוב תקעו כו'.
והנה
ידוע דיוק מורנו הבעש"ט (בכתר שם טוב6) בפסוק זה, דהל"ל תקעו שופר בחודש. ופירש בזה הבעש"ט, כי יראה האדם תדיר שיהי' בחודש ר"ל לחדש מעשים טובים שלא יהי' כמו חוק קבוע. ויש לפרש הדבר, דמכיון שפסוק זה קאי בענין עיקרי וכללי, ענין ראש השנה וענין תמליכוני עליכם, לפיכך יש בו הוראה עיקרית וכללית בעבודה הכללית דכאו"א מישראל, שצ"ל העבודה באופן של חידוש, שבכל פעם ובכל רגע ובכל דבר ודבר שעושה, יעשהו כמו דבר חדש ממש7. [ואולי יש להוסיף בזה עוד, דזהו גם דיוק הלשון תקעו, תקעו גם מלשון חוזק ותוקף8, שיתקע עצמו בחוזק ותוקף הכי גדול בלי שום שינויים בעבודתו, עד שתוקע עצמו באופן נצחי, דעי"ז כל רגע מעבודתו הוא דבר חדש]. ובזה יש לבאר הקשר למ"ש לפנ"ז בתורת הבעש"ט שם, דענין הנס הוא שנתחדש הדבר בפעם הראשונה וכשבא עוה"פ הרי זה נקרא טבע – היינו שבאמת הכל נס. ויש לקשר זה עם תורת הבעש"ט9 שכל דבר שבעולם נתחדש בכל רגע, ומה שנקרא בשם טבע הוא רק משום שההתחדשות כבר היתה לפנ"ז (ולא נתחדש עתה בפעם הראשון). וע"י ההתבוננות בענין זה גופא מה שבאמת הכל נס ודבר חדש הרי זה נותן כח לכל ענין בעבודה שיעשהו באופן של דבר חדש ממש.
וממשיך
אח"כ בהמאמר (דתש"ז) שם, דפירוש כסה הוא (גם) לשון זמן ומועד10, דישנו זמן ומועד מוגבל להמשיך בחינת המלכות. ויש לבאר הקשר דענין זה (כסה לשון זמן ומועד) לענין ראש השנה, ע"פ תורת הרב המגיד הידועה [שהובאה בדרוש אדוננו מורנו ורבנו הזקן הנדפס בסידור עם דא"ח11 שנכתב על ידי בנו וממלא מקומו אדוננו מורנו ורבנו האמצעי], שהזמן הוא נברא. ומזה מובן, דכשם שבראש השנה נפעל חידוש בבריאת כל העולם, כמאמר12 זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, על דרך זה הרי בראש השנה היא התחדשות כללות בריאת גדרי הזמן והמקום ומציאותם (שהרי זמן ומקום הם גדרי העולם13). והענין הוא, דהנה ידוע הדיוק (בלקו"ת14 וכו'), שהרי בכ"ה אלול נברא העולם15, ובראש השנה הוא יום ו' למע"ב, יום בריאת אדם הראשון, ומהו זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון. ומבואר בזה14, דהגם שבריאת כל העולם כולו היתה ברגע הראשון דששת ימי בראשית, כמו שכתוב16 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וכ"ש וק"ו שאז נבראו גדרי הזמן והמקום ומציאותם (שהם גדרי העולם כנזכר לעיל), מכל מקום, שלימות הבריאה היתה דוקא ביום ו' למע"ב, יום בריאת אדם. ולכן דוקא יום זה נקרא תחילת מעשיך וזכרון ליום ראשון. ובזה יובן גם זה שיום זה נקרא בשם כסה סתם, שהוא זמן ומועד, כי הגם שהתהוות גדרי הזמן והמקום ומציאותם היתה ברגע הראשון, מכל מקום ביום זה דוקא הוא שלימות דהתהוות גדר ומציאות הזמן (והמקום), משום שזהו יום בריאת אדם הראשון. דאדם הראשון פעל שלימות בכל הבריאה על ידי המשכת אלקות (מלכותו יתברך) בבריאה17, דזהו מה שנקרא אדם ע"ש אדמה לעליון18, שהמשיך אלקותו יתברך למטה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים בגדרי הזמן ומקום.
והנה
כשם שהי' זה בפעם הראשונה, שאדם הראשון פעל אז שלימות בכל הבריאה, כולל בענין הזמן, על דרך זה הוא בכל שנה ושנה על ידי עבודת כל אחד ואחד מישראל, הנקרא גם כן אדם ע"ש אדמה לעליון19, והיינו שכל אחד ואחד מישראל על ידי עבודתו ממשיך אלקותו יתברך למטה. ואדרבה, לפיכך נברא האדם יחידי ללמדך שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא20, היינו דזה שאדם הראשון נברא יחידי, אדמה ליחידו של עולם (בחינת יחיד שלמעלה מבחי' אחד21), בגלל נפש אחת מישראל.
וביאור
ענין (מה שהמשכת מלכותו יתברך בראש השנה קשורה עם זמן מסויים דוקא ועם עבודת ישראל דוקא), דהנה ידוע22 שתכלית כוונת הבריאה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, היינו שהגילוי אלקות למטה (הדירה לו יתברך) יהי' בגדרי התחתונים דוקא, בגדרי הזמן ומקום ועשיית הדירה היא על ידי ישראל. ומטעם זה המשכת המלכות דראש השנה היא בגדרי הזמן דוקא וע"י עבודת ישראל דוקא23. וזהו מה שכתוב24 את הוי' האמרת היום גו', ומבאר בזה אדוננו מורנו ורבנו הצ"צ25 ואדמו"ר מהר"ש (בד"ה זה דשנת תר"ל26), לכתחילה אַריבער27, שהאמרת יש בו ג' פירושים, והפירוש הראשון (העיקרי) הוא האמרת לשון שבח ותענוג, והיום קאי על ראש השנה28, והיינו, דהאמרת היום קאי על המשכת התענוג בראש השנה. וכמבואר במ"א29 שזהו גם מה ששופר דראש השנה הוא ענין התענוג, שופר מלשון שפרו מעשיכם30. דמזה מובן, שעיקר העבודה דראש השנה היא להשלים התענוג והתאוה שלמעלה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, וזה נעשה על ידי עבודת ישראל, האמרת דייקא.
וממשיך
אח"כ בהמאמרים31, דענין בנין המלכות – שהוא בראש השנה, כמבואר בכתבי האריז"ל32 – שנעשה על ידי העבודה דתמליכוני עליכם, הנה לזה צ"ל הסרת כל ההעלמות וההסתרים וכו'. ויש לבאר המשך הענינים עם המבואר לפנ"ז, דמכיון שבראש השנה המלכות מתכסית ומתעלמת, הרי העבודה דתמליכוני עליכם היא על ידי הקדמת ביטול הכיסוי וההעלם והסתר. דזה כולל ביטול כל הענינים המבלבלים [כולל ביטול בלבולי הגוף, שתהי' רפואה קרובה ושלימה וכו'], ואדרבה שיהי' באופן דכפליים לתושי'33. והנה לאחרי הקדמת הסרת ההעלמות וההסתרים (שהו"ע הזדככות הכלי) צריך להיות העבודה ברצון (שעי"ז נעשה תוקף האור הרבה יותר מההמשכה שע"י זיכוך הכלי) כמבואר בהמאמר34, די"ל שזהו ענין קבלת מלכותו יתברך בפשטות, שהיא ברצון דוקא, ומלכותו35 ברצון קיבלו עליהם36. וע"י העבודה דביטול ההעלמות והסתרים, והעבודה דמלכותו ברצון קיבלו עליהם, נעשה בנין המלכות, ועד להשלימות שבזה, יחוד הוי' ואלקים, יחוד אור ושפע, ועד שגם ההעלם דשם אלקים (בחינת המלכות) עצמו יאיר, דזהו מה שהמלכות נבנית בבחי' פרצוף, דהמעלה בבחי' פרצוף דמלכות (על הנקודה שבה) שהיא בבחי' גילוי אור, כמבואר בהמשך שם בארוכה.
וממשיך
שם37, דזהו גם ביאור נוסח ברכת שופרות, שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. דתרועה הוא ענין שבירת החומריות והישות, שעי"ז פועלים שהמלכות תהי' בבחי' גילוי אור. ולכן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת (כ(יום א' ד)ראש השנה דקביעות שנה זו) אין38 תוקעין, לפי שבשבת אין העבודה באופן דשבירה ובירור, דבשבת בורר אסור39. דטעם הדבר הוא משום שבשבת הוא שלימות ואמיתיות ענין הגשמיות, ובזה אי"צ להיות עבודת הבירורים וכו'. וממשיך, ומכל מקום במקדש היו תוקעין גם בשבת, לפי שבמקדש הרי היש הוא כתיקונו, שהוא במקום היותר מובחר, והיינו שהגשמי הוא כדבעי, ולזאת במקדש היו תוקעין גם בשבת שאין זה ענין בירור אלא פעולת שלימות נעלית יותר בהגשמי השלם. ואולי יש להוסיף בזה, ע"פ הידוע40 דבקדש הקדשים מקום ארון אינו מן המדה, והיינו שהי' בזה ענין של מדידה והגבלה, מודד י' אמות לכל רוח41, ועל דרך זה הארון עצמו הי' בו מדידה והגבלה, אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו42, וביחד עם זה אינו מן המדה, משום שהיש הוא כתקונו, שהמדידה עצמה היא בלי גבול.
ויש
לומר, שבפנימיות הענין הנה אותה ההמשכה שנמשכה על ידי התקיעה במקדש (בשבת) נמשכת גם בכל מקום ובכל זמן. ועל דרך דגם כשאין תוקעין כשחל יום טוב של ראש השנה להיות בשבת, מכל מקום נמשך על ידי אמירת פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות הענין שהי' נמשך בבית המקדש, והיינו שאמירת הפסוקים בכל מקום ובכל זמן ממשיכה אותה ההמשכה דבנין המלכות, וכמובן גם מזה שהפסוקים שאומרים (בכל מקום ובכל זמן) הם במספר עשר דוקא כנגד יו"ד ספירות שמהם נעשה בנין המלכות43, והיינו שע"י האמירה פועלים בנין שלם כו'. דעד"ז י"ל יתירה מזו, שבכל מקום ובכל זמן נמשכת גם ההמשכה הנ"ל שע"י התקיעה שבמקדש. ויש לומר הביאור בזה, דהנה ידוע מארז"ל44 ע"פ45 ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל, ונמצא, שבכאו"א מישראל יש בחינת מקדש הנ"ל (שבו היו תוקעין גם בשבת). ויתר על כן דפסוק זה (ושכנתי בתוכם) נאמר (בפשטות) על המשכן שעשה משה, שמשכן זה הוא נצחי, כמו כל מעשה ידי משה שהם נצחיים46. ובפרט ע"פ המבואר בתניא47 שיש בחינת משה בקרבו של כל אחד ואחד מישראל, שחודר בתוכו און נעמט אים דורך. ובפרט שיש בכאו"א מישראל גם בחינת הארון הנ"ל (אינו מן המדה) שהיא בחינת פנימיות הלב, כמבואר בלקו"ת ובדרושי אדוננו מורנו ורבנו האמצעי48. ונמצא, שיש בכוחו של כל אחד ואחד מישראל לפעול ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת העלאת הגשמיות גם למעלה מתכלית השלימות שבו שבבית המקדש כמו על ידי תקיעת שופר בבית המקדש. ובפרט ע"פ המובא בהמשך המאמרים37 מהזהר49 שבשבת נעשה אתפשטותא דהאי נקודה, והיינו בנין שלם דספירת המלכות שתהי' בבחי' גילוי אור. ובפרט ע"פ המבואר בהמשך הידוע50, שכל שבת הוא מעין דלע"ל. דמכל זה מובן, שע"י עבודת ישראל בענין תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו בראש השנה, פועלים למעלה בנין המלכות בתכלית השלימות, עד שזה פועל למטה גם בעוה"ז הגשמי, וכמבואר בהמשך המאמרים הנ"ל37, דהעבודה האמיתית היא דגם היש הגשמי הוא בבחי' כלי לאוא"ס, וזהו עלה אלקים בתרועה51, עליית שם אלקים, דהיינו המדידה והגבלה דעולם שנברא על ידי שם אלקים (כמו שכתוב בראשית ברא אלקים דייקא), ושיעור העלי' הוא שנכלל בשם הוי', וגם שם הוי' עולה בקול שופר שהו"ע יחוד הוי' ואלקים, היינו פעולה חדשה בשם הוי' ובשם אלקים.
ויהי
רצון שכן תהי' לנו, שיומשכו כל הענינים הנ"ל, ובזה נכלל בפשטות שתהי' כתיבה וחתימה טובה לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים גמורים52, ועתיד לאתבא צדיקיא (צדיקים גמורים) בתיובתא53, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, וכמבואר בהמשך שם54, דתרועה הוא יעקב ודוד, דוד מלכא משיחא, משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.