⌂ TodosÍndice temático⚡ RH em Shabat← 810 →Maamar original ↓
9 de 31 · Kuntres / Sefer HaMaamarim Melukat (editado pelo Rebe)
⚡ 1986/5747 · RH caiu em SHABAT (dia 1 sem shofar; shofar só no dia 2)
Mesma keviut deste ano. Em 5747 o 1º dia de Rosh Hashaná caiu em Shabat, igual a 5787 (2026). ver todos os anos assim e o que o Rebe fala sobre isso →

מאמר תקעו בחודש שופר תשמ"ז - י"ל וא"ו תשרי תשמ"ז

📖 Ler como LIVRO — texto diagramado em 2 colunas, abreviacoes abertas

Em uma linha O shofar em Rosh Hashaná renova o tempo e o mundo, construindo a "Malchut" (reinado de D'us) através da avodá do Yehudi.

Ficha - Quando foi dito: יום ב' דראש השנה, ה'תשמ"ז (2º dia de Rosh Hashaná, 5747 — ou seja, 1986). - Versículo de abertura: תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו — "Toquem o shofar no [início do] mês, na lua encoberta, no dia da nossa festa" (Tehilim 81:4). - Baseia-se no maamar: ד"ה תקעו תש"ז (do Rebe Rayatz, dito 40 anos antes, em תש"ז/1946).

Tema central (3 linhas) Rosh Hashaná é o dia em que a Malchut (Reinado Divino) fica "escondida" (כסה) e precisa ser reconstruída. Essa reconstrução acontece através do toque do shofar e da aceitação do jugo do Céu (תמליכוני עליכם). O maamar liga isso à renovação do próprio tempo e do mundo, e ao trabalho de cada Yehudi como "Adam".

O fio do maamar 1. O versículo diz "toquem o shofar no mês encoberto" — o Rebe Rayatz explica: כסה é "Kissê Hashem", a Malchut, que se esconde em Rosh Hashaná. 2. Por isso a avodá principal de Rosh Hashaná é construir a Malchut, dizendo "Malchuiot" para D'us nos coroar (תמליכוני עליכם). 3. Isso se faz através do toque do shofar, que traz a revelação da Malchut. 4. O Baal Shem Tov pergunta por que o versículo diz "תקעו בחודש" (toquem NO mês) em vez de "תקעו חודש" — resposta: a pessoa deve sempre "renovar" (לחדש) seus bons atos, nunca como hábito fixo. 5. Isso ensina que toda a avodá deve ser feita como algo sempre novo, a cada instante — porque, na verdade, tudo é um milagre constante, só parece "natureza" porque já aconteceu antes. 6. "כסה" também significa tempo/prazo determinado (זמן ומועד) — o tempo em si é uma criação de D'us (ensinamento do Maguid de Mezritch). 7. Por isso Rosh Hashaná não é só aniversário da criação do mundo (que foi em 25 de Elul), mas sim o dia da criação do Adam — porque só com Adam a criação ficou completa, inclusive a própria estrutura do tempo e do espaço. 8. Assim como Adam Harishon completou a criação puxando a Divindade para baixo, cada Yehudi (também chamado "Adam") faz o mesmo todo ano através da sua avodá. 9. Por isso o homem foi criado sozinho (יחידי) — para ensinar que salvar uma única alma de Israel é como salvar um mundo inteiro; isso reflete que cada alma judaica está ligada ao "Yachid" de D'us. 10. A razão de tudo isso: a intenção da criação é fazer para D'us uma "morada no mundo de baixo" (דירה בתחתונים) — dentro dos limites de tempo e espaço, e feita pelo povo de Israel. 11. Isso explica o versículo "את הוי' האמרת היום" — האמרת como "louvor e prazer": em Rosh Hashaná se revela o prazer (תענוג) Divino, e por isso o shofar também é ligado a "שפרו מעשיכם" (aprimorem seus atos). 12. A construção da Malchut exige primeiro remover ocultamentos e confusões (inclusive rezar por saúde plena), e depois servir com רצון (vontade/prazer), que traz uma luz ainda mais forte do que a purificação por si só. 13. Isso explica a bênção "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים": a Terua quebra a materialidade/o ego, revelando a luz da Malchut — por isso não se toca shofar quando Rosh Hashaná cai em Shabat (não há "quebra" em Shabat), mas no Beit Hamikdash tocava-se mesmo em Shabat, pois lá a matéria já estava em perfeição. 14. O que acontecia no Mikdash continua acontecendo hoje dentro de cada Yehudi, que tem "Mikdash", "Mishcan de Moshé" e "Aron" (o coração) dentro de si — por isso cada pessoa pode, com sua avodá, elevar a matéria além até do que se fazia no Mikdash, completando "עלה אלקים בתרועה" — a elevação do Nome Elokim ao Nome Havayá.

Conceitos-chave - כסה (Kessê): a lua/dia encoberto; também nome da Malchut escondida; também "tempo determinado". - מלכות (Malchut): a Sefirá do Reinado Divino, que se reconstrói em Rosh Hashaná. - תמליכוני עליכם: "Coroem-Me sobre vocês" — a aceitação do jugo do Céu, essência da avodá de Rosh Hashaná. - דירה בתחתונים: a "morada" que D'us deseja no mundo material de baixo — o propósito da Criação. - תרועה (Teruá): o som quebrado do shofar, que representa a quebra do ego/materialismo. - אַריבער (Aríber): expressão do Rebe Maharash — "por cima", ir direto sem rodeios (citada aqui ligada a "האמרת"). - עלה אלקים בתרועה: "Elokim subiu com a Teruá" — o Nome Elokim (limite) se eleva e se une ao Nome Havayá (infinito) através do shofar.

Shofar e a ligação Infinito-mundo PARCIAL. O maamar não diz explicitamente que "o Shofar liga o Ein Sof ao mundo por ser uma mitsvá" nesses termos. Mas fala de algo próximo: o toque do shofar (e a Teruá) provoca a união dos Nomes Havayá e Elokim, que é a união do infinito com o limitado. Trecho: "ושיעור העלי' הוא שנכלל בשם הוי', וגם שם הוי' עולה בקול שופר שהו"ע יחוד הוי' ואלקים, היינו פעולה חדשה בשם הוי' ובשם אלקים" — "e a medida da elevação é que [o Nome Elokim] se inclui no Nome Havayá, e também o Nome Havayá se eleva através do som do shofar, que é a união de Havayá e Elokim, ou seja, uma ação nova no Nome Havayá e no Nome Elokim." Isso é sobre a união dos dois Nomes através do shofar — não uma afirmação direta sobre "Ein Sof e mundo" com essas palavras. Se o Reuben lembra de um maamar mais explícito sobre Ein Sof, pode ser outro maamar (talvez sobre shofar como מצוה tefach, algo "além do sistema" — não encontrado neste texto).

Aplicação prática para Rosh Hashaná Não tratar a avodá como rotina — cada tefilá, cada boa ação deve ser feita como se fosse a primeira vez, com "chidush" (novidade). Antes de tocar/ouvir o shofar, trabalhar em remover confusões internas e pedir saúde completa (רפואה קרובה ושלימה). Aceitar o jugo do Céu com prazer e vontade (רצון), não só por dever. Lembrar que sua própria avodá pessoal, em qualquer lugar, tem o poder de continuar o que acontecia no Beit Hamikdash. Usar a Teruá do shofar para "quebrar" o ego e a materialidade excessiva, deixando espaço para a revelação da Malchut.

Frases para guardar - "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו" — "Toquem o shofar no mês, na lua/dia encoberto, no dia da nossa festa" (Tehilim 81:4). - "בכל פעם ובכל רגע ובכל דבר ודבר שעושה, יעשהו כמו דבר חדש ממש" — "A cada vez, a cada momento, e em cada coisa que faz, deve fazê-la como algo verdadeiramente novo." - "עלה אלקים בתרועה" — "Elokim subiu com a Teruá" (Tehilim 47:6), citado como a elevação e união entre o limite (Elokim) e o infinito (Havayá).

Temas deste maamar

Shofar · ver nos outros anos

Ângulo: O shofar não é primariamente um som de despertar/susto, mas o veículo do ta'anug (prazer) e do rétzon Divino que se realizam em Rosh Hashaná.

וכמבואר במ"א29 שזהו גם מה ששופר דראש השנה הו"ע התענוג, שופר מלשון שפרו מעשיכם30. דמזה מובן, שעיקר העבודה דראש השנה היא להשלים התענוג והתאוה שלמעלה לעשות לו ית' דירה בתחתונים, וזה נעשה ע"י עבודת ישראל, האמרת דייקא.

E está explicado noutro lugar que isso também é o que o shofar de Rosh Hashaná representa: o taanug (prazer), shofar da linguagem de "aperfeiçoai vossos atos" (shapru maassechem). Disso se entende que a essência da avodá de Rosh Hashaná é completar o taanug e o desejo de lá em cima de fazer para Ele, blessed be He, uma morada no plano inferior — e isso é feito pela avodá de Israel, justamente pela "declaração" (haamarat).

O shofar liga-se à raiz de "shapru" (aperfeiçoar) e não só a alarme/juízo.
Seu conteúdo interno é o ta'anug (prazer) Divino que se quer revelar embaixo.
A tekiá é o meio pelo qual se puxa (mamshich) a sefirá da Malchut.
No fecho do maamar, a teruá liga-se a "elá Elokim bitruá" — a elevação do nome Elokim através do som quebrado.
Assim o shofar conecta juízo (Elokim) e misericórdia/união (Havayá) num só ato.

Malchut e coroação (reinado) · ver nos outros anos

Ângulo: A revelação da Malchut em Rosh Hashaná exige primeiro remover ocultamentos ('hastarot') e só depois vem a avodá do ratzón — a coroação verdadeira nasce da vontade simples, não só da purificação do kli.

אח"כ בהמאמרים31, דענין בנין המלכות – שהוא בראש השנה, כמבואר בכתבי האריז"ל32 – שנעשה ע"י העבודה דתמליכוני עליכם, הנה לזה צ"ל הסרת כל ההעלמות וההסתרים וכו'. ויש לבאר המשך הענינים עם המבואר לפנ"ז, דמכיון שבראש השנה המלכות מתכסית ומתעלמת, הרי העבודה דתמליכוני עליכם היא ע"י הקדמת ביטול הכיסוי וההעלם והסתר.

Depois, continua nos maamarim, que o assunto do "edifício da Malchut" — que ocorre em Rosh Hashaná, como está explicado nos escritos do Arizal — se faz através da avodá de "tamlichuni aleichem" (coroai-Me sobre vós); e para isso é preciso primeiro remover todos os ocultamentos e encobrimentos. E deve-se explicar a continuidade das ideias com o que foi explicado antes: já que em Rosh Hashaná a Malchut se encobre e se oculta, a avodá de "tamlichuni aleichem" é através da antecipação da anulação do encobrimento e da ocultação.

"Binyan haMalchut" (edificação da Malchut) é a avodá central de Rosh Hashaná.
Ela se dá porque nesse dia a própria Malchut "se encobre e se oculta" (kessê).
Por isso a avodá começa removendo hastarot/helamot (ocultamentos) — zikuch hakli.
Depois vem a avodá do ratzón: "malchuto beratzón kiblu aleihem" — aceitá-Lo por vontade.
O resultado pleno é a Malchut chegar a partzuf (rosto), i.e., revelação de luz própria, e o yichud Havayá-Elokim.

Taanug e Ratzon (prazer e vontade) · ver nos outros anos

Ângulo: O maamar identifica "haamarat" (a declaração mútua Israel-D'us em Rosh Hashaná) como sendo, em seu sentido principal, expressão de louvor e taanug — o que redefine o dia do juízo como dia do prazer Divino.

וזהו מ"ש24 את הוי' האמרת היום גו', ומבאר בזה אדמו"ר הצ"צ25 ואדמו"ר מהר"ש (בד"ה זה דשנת תר"ל26), לכתחילה אַריבער27, שהאמרת יש בו ג' פירושים, והפירוש הראשון (העיקרי) הוא האמרת לשון שבח ותענוג, והיום קאי על ראש השנה28, והיינו, דהאמרת היום קאי על המשכת התענוג בראש השנה.

E isso é o que está escrito: "a Havayá fizeste declarar hoje" etc. — e explicam isso o Admor Tzemach Tzedek e o Admor Maharash (no maamar do ano תר"ל), "lechatchila Aribber", que "haamará" tem três explicações, sendo a primeira (principal) a de louvor e prazer (taanug); e "o dia" refere-se a Rosh Hashaná. Portanto, "haamarat hayom" refere-se à propagação do taanug em Rosh Hashaná.

"Et Havayá heemarta hayom" é lido como lashon de shevach veta'anug, não só declaração formal.
"Hayom" é Rosh Hashaná — logo o dia carrega em si a revelação do prazer Divino.
A avodá de Israel (haamará) é o que completa esse taanug/desejo de fazer dirá batachtonim.
O shofar (shapru) é o veículo desse mesmo taanug, ligando o tema ao [[shofar]].

Kabalat ol e trabalho simples · ver nos outros anos

Ângulo: Depois de anular os ocultamentos (avodá de zikuch, esforço), a etapa final e mais forte é a kabalat ol pura pelo ratzón simples — "malchuto beratzón kiblu aleihem" — que gera mais força de luz do que a purificação do kli.

והנה לאחרי הקדמת הסרת ההעלמות וההסתרים (שהו"ע הזדככות הכלי) צריך להיות העבודה ברצון (שעי"ז נעשה תוקף האור הרבה יותר מההמשכה שע"י זיכוך הכלי) כמבואר בהמאמר34, די"ל שזהו ענין קבלת מלכותו ית' בפשטות, שהיא ברצון דוקא, ומלכותו35 ברצון קיבלו עליהם36.

E eis que, depois da antecipação da remoção dos ocultamentos e encobrimentos (que é o assunto da purificação do recipiente/kli), deve vir a avodá pela vontade (ratzón) — pela qual se produz uma força de luz muito maior do que a propagação obtida pela purificação do kli — como está explicado no maamar. Pode-se dizer que este é o assunto de aceitar Sua realeza de forma simples, que é justamente por vontade; e "Sua realeza aceitaram sobre si por vontade".

Há duas etapas na avodá: primeiro zikuch hakli (purificar/remover encobrimentos).
Depois, algo qualitativamente mais forte: a avodá berratzón, pura vontade/aceitação.
Essa é a "kabalat malchuto bifshitut" — aceitação simples do jugo, sem cálculo.
O texto cita o nusach "umalchutó beratzón kiblu aleihem" da berachá de Shemá.
Essa kabalá simples produz mais tokef (força) de luz do que o esforço de purificação.

Zeh hayom - criação do homem e o 'rosh' do ano · ver nos outros anos

Ângulo: O maamar explica por que Rosh Hashaná — dia da criação de Adão, o 6º dia — e não o 25 de Elul (início real da criação) é chamado "zé hayom techilat maassecha": só no homem a criação alcança sua shelemut (perfeição).

ומבואר בזה14, דהגם שבריאת כל העולם כולו היתה ברגע הראשון דששת ימי בראשית, כמ"ש16 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וכ"ש וק"ו שאז נבראו גדרי הזמן והמקום ומציאותם (שהם גדרי העולם כנ"ל), מ"מ, שלימות הבריאה היתה דוקא ביום ו' למע"ב, יום בריאת אדם. ולכן דוקא יום זה נקרא תחילת מעשיך וזכרון ליום ראשון.

E está explicado que, embora a criação de todo o mundo tenha ocorrido no primeiro instante dos seis dias da criação — como está escrito "No princípio criou D'us os céus e a terra", e com muito mais razão que ali foram criados os parâmetros de tempo e lugar (que são os parâmetros do mundo) — ainda assim, a perfeição (shelemut) da criação ocorreu justamente no 6º dia da criação, dia da criação do homem. Por isso, justamente esse dia é chamado "início de Teus atos" e "memorial do primeiro dia".

O mundo foi criado (bereshit) no primeiro instante, incluindo tempo e espaço — 25 de Elul.
Mas a shelemut (perfeição) da criação só chega no dia 6, dia da criação de Adão.
Por isso Rosh Hashaná — dia de Adão — é "zé hayom techilat maassecha", não o dia 1.
Adão "puxou" a Malchut (Elokut) para dentro do gader zeman-vamakom, fazendo dirá batachtonim.
Cada judeu, chamado "adam" (adamá le'elyon), refaz isso todo ano em sua avodá pessoal.

Tefilá e os pesukim de RH (Malchuyot, Zichronot, Shofarot) · ver nos outros anos

Ângulo: Mesmo quando não se toca shofar (Rosh Hashaná caindo em Shabat), a recitação dos dez pesukim de Malchuyot-Zichronot-Shofarot continua a mesma hamshachá do binyan haMalchut — a palavra substitui o ato.

וע"ד דגם כשאין תוקעין כשחל יו"ט של ראש השנה להיות בשבת, מ"מ נמשך ע"י אמירת פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות הענין שהי' נמשך בבית המקדש, והיינו שאמירת הפסוקים בכל מקום ובכל זמן ממשיכה אותה ההמשכה דבנין המלכות, וכמובן גם מזה שהפסוקים שאומרים (בכל מקום ובכל זמן) הם במספר עשר דוקא כנגד יו"ד ספירות שמהם נעשה בנין המלכות43, והיינו שע"י האמירה פועלים בנין שלם כו'.

E de modo semelhante, mesmo quando não se toca o shofar por Rosh Hashaná cair em Shabat, ainda assim se propaga, através da recitação dos versículos de Malchuyot, Zichronot e Shofarot, aquilo que se propagava no Beit HaMikdash. Ou seja, a recitação dos versículos, em todo lugar e em todo tempo, propaga essa mesma propagação de edificação da Malchut. E entende-se também disso que os versículos recitados (em todo lugar e tempo) são justamente em número de dez, correspondendo às dez Sefirot das quais se faz a edificação da Malchut — ou seja, através da recitação se realiza uma edificação completa.

Quando não há tekiat shofar (RH em Shabat), a tefilá assume a mesma função.
Os dez pesukim de Malchuyot-Zichronot-Shofarot correspondem às dez Sefirot do binyan haMalchut.
A fala (amirá) em qualquer lugar e tempo continua a hamshachá que era feita no Mikdash.
Isso é possível porque em cada judeu há um "mikdash" interior — ver [[mikdash]].

Moshiach e geulá · ver nos outros anos

Ângulo: O maamar termina identificando a teruá do shofar com Yaakov e David — "David Malka Meshichá" — de modo que a própria tekiá de Rosh Hashaná já carrega dentro de si a semente da geulá final.

רצון שכן תהי' לנו, שיומשכו כל הענינים הנ"ל, ובזה נכלל בפשטות שתהי' כתיבה וחתימה טובה לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים גמורים52, ועתיד לאתבא צדיקיא (צדיקים גמורים) בתיובתא53, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, וכמבואר בהמשך שם54, דתרועה הוא יעקב ודוד, דוד מלכא משיחא, משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

Que seja vontade que assim seja para nós, que se propaguem todos esses assuntos mencionados — e nisso se inclui, simplesmente, que tenhamos uma boa inscrição e selamento imediatamente, para uma vida boa no livro dos tzadikim gemurim; e no futuro os tzadikim (perfeitos) retornarão em teshuvá, na redenção verdadeira e completa através do nosso justo Mashiach — como está explicado ali, que a teruá é Yaakov e David, David, o rei Mashiach, nosso justo Mashiach, rapidamente em nossos dias, de verdade.

O fecho do maamar (tefilá/berachá final) liga diretamente teruá a Mashiach.
A fonte citada identifica teruá com Yaakov e depois com David Melech HaMashiach.
Assim, a mesma teruá que "quebra" a materialidade (ver [[shofar]]) já é, em sua raiz, geulá.
A bracha por ketivá vachatimá tová é enquadrada como parte do mesmo processo de hamshachat haMalchut.

shabat · ver nos outros anos

Ângulo: Tema extra: por que não se toca shofar quando Rosh Hashaná cai em Shabat — e por que, em contraste, no Beit HaMikdash tocava-se mesmo em Shabat, revelando dois modos distintos de trabalhar o gashmiut.

ולכן יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת (כ(יום א' ד)ראש השנה דקביעות שנה זו) אין38 תוקעין, לפי שבשבת אין העבודה באופן דשבירה ובירור, דבשבת בורר אסור39. דטעם הדבר הוא משום שבשבת הוא שלימות ואמיתיות ענין הגשמיות, ובזה אי"צ להיות עבודת הבירורים וכו'. וממשיך, ומ"מ במקדש היו תוקעין גם בשבת, לפי שבמקדש הרי היש הוא כתיקונו, שהוא במקום היותר מובחר, והיינו שהגשמי הוא כדבעי

Por isso, quando o Yom Tov de Rosh Hashaná cai em Shabat, não se toca o shofar, pois em Shabat a avodá não é do tipo "quebra e seleção" (shevirá uverur) — já que em Shabat selecionar (borer) é proibido. A razão é que Shabat é a perfeição e a verdade da própria matéria (gashmiut), e por isso ali não é necessária a avodá dos beirurim. E continua: mas, ainda assim, no Beit HaMikdash tocava-se o shofar mesmo em Shabat, pois no Mikdash o "yesh" (existência material) já está em seu tikun, no lugar mais escolhido — ou seja, o material já está como deve ser.

Em Shabat comum não se toca shofar: a avodá de shevirá/berur não cabe em Shabat.
Motivo: Shabat já é a shelemut e emet do gashmiut — não precisa de beirurim.
No Mikdash, porém, tocava-se mesmo em Shabat: ali o yesh material já está "betikuno".
Isso ensina dois níveis de perfeição material: o Shabat comum e o Mikdash pleno.
Esse ponto abre para o tema seguinte: cada judeu carrega um "Mikdash" interior — ver [[mikdash]].

Maamar original (hebraico) — inteiro

בס"ד. יום ב' דראש השנה, ה'תשמ"ז*

– הנחה –

תקעו

בחודש שופר בכסה ליום חגינו גו'1, ומבאר בזה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו [במאמרו ד"ה תקעו תש"ז2, לפני ארבעים שנה, דאחרי ארבעים שנה קאי אינש אדעתי' דרבי'3], דארז"ל4 על הפסוק איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה, דבכסה הוא כס ה' דה' קאי על ספירת המלכות וכס ענינו כיסוי וראש השנה נק' כסה לפי שבראש השנה ספירת המלכות מתכסית ומתעלמת בהעלם העצמי כו' (ואולי יש להוסיף הקשר לענין חג שהחדש מתכסה בו בפשטות, דחדש בפשטות היא הלבנה, ונודע שהלבנה היא ספירת המלכות), ולכן הנה עיקר עבודת ראש השנה הוא בנין ספירת המלכות כמארז"ל5 אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו', וכדי להמשיך בחי' המלכות הוא ע"י תקיעת שופר וכמ"ש תקעו כו'.

והנה

ידוע דיוק מורנו הבעש"ט (בכתר שם טוב6) בפסוק זה, דהל"ל תקעו שופר בחודש. ופירש בזה הבעש"ט, כי יראה האדם תדיר שיהי' בחודש ר"ל לחדש מעשים טובים שלא יהי' כמו חוק קבוע. ויש לפרש הדבר, דמכיון שפסוק זה קאי בענין עיקרי וכללי, ענין ראש השנה וענין תמליכוני עליכם, לפיכך יש בו הוראה עיקרית וכללית בעבודה הכללית דכאו"א מישראל, שצ"ל העבודה באופן של חידוש, שבכל פעם ובכל רגע ובכל דבר ודבר שעושה, יעשהו כמו דבר חדש ממש7. [ואולי יש להוסיף בזה עוד, דזהו גם דיוק הלשון תקעו, תקעו גם מלשון חוזק ותוקף8, שיתקע עצמו בחוזק ותוקף הכי גדול בלי שום שינויים בעבודתו, עד שתוקע עצמו באופן נצחי, דעי"ז כל רגע מעבודתו הוא דבר חדש]. ובזה יש לבאר הקשר למ"ש לפנ"ז בתורת הבעש"ט שם, דענין הנס הוא שנתחדש הדבר בפעם הראשונה וכשבא עוה"פ ה"ז נקרא טבע – היינו שבאמת הכל נס. ויש לקשר זה עם תורת הבעש"ט9 שכל דבר שבעולם נתחדש בכל רגע, ומה שנקרא בשם טבע הוא רק משום שההתחדשות כבר היתה לפנ"ז (ולא נתחדש עתה בפעם הראשון). וע"י ההתבוננות בענין זה גופא מה שבאמת הכל נס ודבר חדש ה"ז נותן כח לכל ענין בעבודה שיעשהו באופן של דבר חדש ממש.

וממשיך

אח"כ בהמאמר (דתש"ז) שם, דפירוש כסה הוא (גם) לשון זמן ומועד10, דישנו זמן ומועד מוגבל להמשיך בחי' המלכות. ויש לבאר הקשר דענין זה (כסה לשון זמן ומועד) לענין ראש השנה, ע"פ תורת הרב המגיד הידועה [שהובאה בדרוש אדמו"ר הזקן הנדפס בסידור עם דא"ח11 שנכתב ע"י בנו וממלא מקומו אדמו"ר האמצעי], שהזמן הוא נברא. ומזה מובן, דכשם שבראש השנה נפעל חידוש בבריאת כל העולם, כמאמר12 זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, עד"ז הרי בראש השנה היא התחדשות כללות בריאת גדרי הזמן והמקום ומציאותם (שהרי זמן ומקום הם גדרי העולם13). והענין הוא, דהנה ידוע הדיוק (בלקו"ת14 וכו'), שהרי בכ"ה אלול נברא העולם15, ובראש השנה הוא יום ו' למע"ב, יום בריאת אדם הראשון, ומהו זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון. ומבואר בזה14, דהגם שבריאת כל העולם כולו היתה ברגע הראשון דששת ימי בראשית, כמ"ש16 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וכ"ש וק"ו שאז נבראו גדרי הזמן והמקום ומציאותם (שהם גדרי העולם כנ"ל), מ"מ, שלימות הבריאה היתה דוקא ביום ו' למע"ב, יום בריאת אדם. ולכן דוקא יום זה נקרא תחילת מעשיך וזכרון ליום ראשון. ובזה יובן גם זה שיום זה נקרא בשם כסה סתם, שהוא זמן ומועד, כי הגם שהתהוות גדרי הזמן והמקום ומציאותם היתה ברגע הראשון, מ"מ ביום זה דוקא הוא שלימות דהתהוות גדר ומציאות הזמן (והמקום), משום שזהו יום בריאת אדם הראשון. דאדם הראשון פעל שלימות בכל הבריאה ע"י המשכת אלקות (מלכותו ית') בבריאה17, דזהו מה שנקרא אדם ע"ש אדמה לעליון18, שהמשיך אלקותו ית' למטה לעשות לו ית' דירה בתחתונים בגדרי הזמן ומקום.

והנה

כשם שהי' זה בפעם הראשונה, שאדם הראשון פעל אז שלימות בכל הבריאה, כולל בענין הזמן, עד"ז הוא בכל שנה ושנה ע"י עבודת כל אחד ואחד מישראל, הנקרא ג"כ אדם ע"ש אדמה לעליון19, והיינו שכל אחד ואחד מישראל ע"י עבודתו ממשיך אלקותו ית' למטה. ואדרבה, לפיכך נברא האדם יחידי ללמדך שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא20, היינו דזה שאדם הראשון נברא יחידי, אדמה ליחידו של עולם (בחי' יחיד שלמעלה מבחי' אחד21), בגלל נפש אחת מישראל.

וביאור

ענין (מה שהמשכת מלכותו ית' בראש השנה קשורה עם זמן מסויים דוקא ועם עבודת ישראל דוקא), דהנה ידוע22 שתכלית כוונת הבריאה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, היינו שהגילוי אלקות למטה (הדירה לו ית') יהי' בגדרי התחתונים דוקא, בגדרי הזמן ומקום ועשיית הדירה היא ע"י ישראל. ומטעם זה המשכת המלכות דראש השנה היא בגדרי הזמן דוקא וע"י עבודת ישראל דוקא23. וזהו מ"ש24 את הוי' האמרת היום גו', ומבאר בזה אדמו"ר הצ"צ25 ואדמו"ר מהר"ש (בד"ה זה דשנת תר"ל26), לכתחילה אַריבער27, שהאמרת יש בו ג' פירושים, והפירוש הראשון (העיקרי) הוא האמרת לשון שבח ותענוג, והיום קאי על ראש השנה28, והיינו, דהאמרת היום קאי על המשכת התענוג בראש השנה. וכמבואר במ"א29 שזהו גם מה ששופר דראש השנה הו"ע התענוג, שופר מלשון שפרו מעשיכם30. דמזה מובן, שעיקר העבודה דראש השנה היא להשלים התענוג והתאוה שלמעלה לעשות לו ית' דירה בתחתונים, וזה נעשה ע"י עבודת ישראל, האמרת דייקא.

וממשיך

אח"כ בהמאמרים31, דענין בנין המלכות – שהוא בראש השנה, כמבואר בכתבי האריז"ל32 – שנעשה ע"י העבודה דתמליכוני עליכם, הנה לזה צ"ל הסרת כל ההעלמות וההסתרים וכו'. ויש לבאר המשך הענינים עם המבואר לפנ"ז, דמכיון שבראש השנה המלכות מתכסית ומתעלמת, הרי העבודה דתמליכוני עליכם היא ע"י הקדמת ביטול הכיסוי וההעלם והסתר. דזה כולל ביטול כל הענינים המבלבלים [כולל ביטול בלבולי הגוף, שתהי' רפואה קרובה ושלימה וכו'], ואדרבה שיהי' באופן דכפליים לתושי'33. והנה לאחרי הקדמת הסרת ההעלמות וההסתרים (שהו"ע הזדככות הכלי) צריך להיות העבודה ברצון (שעי"ז נעשה תוקף האור הרבה יותר מההמשכה שע"י זיכוך הכלי) כמבואר בהמאמר34, די"ל שזהו ענין קבלת מלכותו ית' בפשטות, שהיא ברצון דוקא, ומלכותו35 ברצון קיבלו עליהם36. וע"י העבודה דביטול ההעלמות והסתרים, והעבודה דמלכותו ברצון קיבלו עליהם, נעשה בנין המלכות, ועד להשלימות שבזה, יחוד הוי' ואלקים, יחוד אור ושפע, ועד שגם ההעלם דשם אלקים (בחי' המלכות) עצמו יאיר, דזהו מה שהמלכות נבנית בבחי' פרצוף, דהמעלה בבחי' פרצוף דמלכות (על הנקודה שבה) שהיא בבחי' גילוי אור, כמבואר בהמשך שם בארוכה.

וממשיך

שם37, דזהו גם ביאור נוסח ברכת שופרות, שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. דתרועה הו"ע שבירת החומריות והישות, שעי"ז פועלים שהמלכות תהי' בבחי' גילוי אור. ולכן יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת (כ(יום א' ד)ראש השנה דקביעות שנה זו) אין38 תוקעין, לפי שבשבת אין העבודה באופן דשבירה ובירור, דבשבת בורר אסור39. דטעם הדבר הוא משום שבשבת הוא שלימות ואמיתיות ענין הגשמיות, ובזה אי"צ להיות עבודת הבירורים וכו'. וממשיך, ומ"מ במקדש היו תוקעין גם בשבת, לפי שבמקדש הרי היש הוא כתיקונו, שהוא במקום היותר מובחר, והיינו שהגשמי הוא כדבעי, ולזאת במקדש היו תוקעין גם בשבת שאין זה ענין בירור אלא פעולת שלימות נעלית יותר בהגשמי השלם. ואולי יש להוסיף בזה, ע"פ הידוע40 דבקדש הקדשים מקום ארון אינו מן המדה, והיינו שהי' בזה ענין של מדידה והגבלה, מודד י' אמות לכל רוח41, ועד"ז הארון עצמו הי' בו מדידה והגבלה, אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו42, וביחד עם זה אינו מן המדה, משום שהיש הוא כתקונו, שהמדידה עצמה היא בלי גבול.

ויש

לומר, שבפנימיות הענין הנה אותה ההמשכה שנמשכה ע"י התקיעה במקדש (בשבת) נמשכת גם בכל מקום ובכל זמן. וע"ד דגם כשאין תוקעין כשחל יו"ט של ראש השנה להיות בשבת, מ"מ נמשך ע"י אמירת פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות הענין שהי' נמשך בבית המקדש, והיינו שאמירת הפסוקים בכל מקום ובכל זמן ממשיכה אותה ההמשכה דבנין המלכות, וכמובן גם מזה שהפסוקים שאומרים (בכל מקום ובכל זמן) הם במספר עשר דוקא כנגד יו"ד ספירות שמהם נעשה בנין המלכות43, והיינו שע"י האמירה פועלים בנין שלם כו'. דעד"ז י"ל יתירה מזו, שבכל מקום ובכל זמן נמשכת גם ההמשכה הנ"ל שע"י התקיעה שבמקדש. ויש לומר הביאור בזה, דהנה ידוע מארז"ל44 ע"פ45 ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כאו"א מישראל, ונמצא, שבכאו"א מישראל יש בחי' מקדש הנ"ל (שבו היו תוקעין גם בשבת). ויתר על כן דפסוק זה (ושכנתי בתוכם) נאמר (בפשטות) על המשכן שעשה משה, שמשכן זה הוא נצחי, כמו כל מעשה ידי משה שהם נצחיים46. ובפרט ע"פ המבואר בתניא47 שיש בחי' משה בקרבו של כאו"א מישראל, שחודר בתוכו און נעמט אים דורך. ובפרט שיש בכאו"א מישראל גם בחי' הארון הנ"ל (אינו מן המדה) שהיא בחי' פנימיות הלב, כמבואר בלקו"ת ובדרושי אדמו"ר האמצעי48. ונמצא, שיש בכוחו של כאו"א מישראל לפעול ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת העלאת הגשמיות גם למעלה מתכלית השלימות שבו שבבית המקדש כמו ע"י תקיעת שופר בבית המקדש. ובפרט ע"פ המובא בהמשך המאמרים37 מהזהר49 שבשבת נעשה אתפשטותא דהאי נקודה, והיינו בנין שלם דספירת המלכות שתהי' בבחי' גילוי אור. ובפרט ע"פ המבואר בהמשך הידוע50, שכל שבת הוא מעין דלע"ל. דמכל זה מובן, שע"י עבודת ישראל בענין תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו בראש השנה, פועלים למעלה בנין המלכות בתכלית השלימות, עד שזה פועל למטה גם בעוה"ז הגשמי, וכמבואר בהמשך המאמרים הנ"ל37, דהעבודה האמיתית היא דגם היש הגשמי הוא בבחי' כלי לאוא"ס, וזהו עלה אלקים בתרועה51, עליית שם אלקים, דהיינו המדידה והגבלה דעולם שנברא ע"י שם אלקים (כמ"ש בראשית ברא אלקים דייקא), ושיעור העלי' הוא שנכלל בשם הוי', וגם שם הוי' עולה בקול שופר שהו"ע יחוד הוי' ואלקים, היינו פעולה חדשה בשם הוי' ובשם אלקים.

ויהי

רצון שכן תהי' לנו, שיומשכו כל הענינים הנ"ל, ובזה נכלל בפשטות שתהי' כתיבה וחתימה טובה לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים גמורים52, ועתיד לאתבא צדיקיא (צדיקים גמורים) בתיובתא53, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, וכמבואר בהמשך שם54, דתרועה הוא יעקב ודוד, דוד מלכא משיחא, משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

⌂ TodosÍndice temático← 810 →

Fonte: chabad.org aid 3140365