בסייעתא דשמיא. יום ב' דראש השנה, ה'תשכ"א
(הנחה בלתי מוגה)
תקעו
בחודש שופר בכסה ליום חגנו1, ופירש"י בכסה יום מועד קבוע לכך, וכן ליום הכסא יבוא ביתו2, למועד הקבוע3. וצריך להבין, הרי ישנם כמה לשונות המורים על זמן מיועד, ולמה נאמר בכסה דוקא. ובפרט שלשון זמן מיועד הוא כסא באל"ף, וכאן כתיב כסה בה"א, וכדאיתא במפרשים4 שכסה בה"א הוא כמו כסא באל"ף. וכללות הענין בזה, דמ"ש בכסה דוקא הוא להורות על ענין הכיסוי, וכמארז"ל5 איזהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה, וזהו בכסה, שהוא כמו בכסא (באל"ף), כס א', שבחי' אל"ף הוא מכוסה ונעלם. וזהו גם מה שכתוב6 ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, מרשית חסר א'7, והיינו כמו כסא, כס א', שהא' הוא בכיסוי8. ועל זה היא העבודה דר"ה להמשיך אור חדש, שזהו ענינו של ראש השנה, שכשמו כן הוא, כמבואר בעטרת ראש9 שכשם שהראש שבאדם כולל את החיות של כל אברי הגוף, ואח"כ נמשך ממנו החיות לכל אבר ואבר בפרט, כמו כן בראש השנה נכלל חיות כל ימי השנה, ואח"כ נמשך ממנו חיות פרטי לכל יום ויום (החל מר"ה עצמו), והחיות שנמשך בר"ה על כל השנה הוא אור חדש שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם, כמבואר באגה"ק10. ועז"נ מרשית גו' ועד אחרית גו', כפירוש רבותינו זכרונם לברכה11 כל שנה שרשה בתחילתה (שישראל עושין עצמן רשין בר"ה לדבר תחנונים ותפלה) מתעשרת בסופה, שנאמר מראשית השנה, מרשית כתיב, ועד אחרית, סופה שיש לה אחרית, והיינו12 שכאשר היא רשה בתחילתה הנה על ידי זה גופא היא מתעשרת בסופה. וכפירוש הבעש"ט (ששמענו כמ"פ מרבינו נשיאינו כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו13) ע"פ14 והי' ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד, שעי"ז שראשיתך מצער אזי אחריתך ישגה מאד, וכל שהמצער הוא יותר, הנה יותר ישגה מאד לעילא ולעילא.
ב) והענין
בזה, דהנה, פשטות הכתוב ארץ גו' אשר עיני ה"א בה מרשית השנה גו', קאי על ארץ ישראל. ובפנימיות הענינים הנה ארץ קאי על ספירת המלכות [וכידוע בפירוש פנימיות הענין, שאין זה ענין אחר, אלא הוא אותו הענין עצמו בפנימיותו, היינו, שפנימיות ענין הארץ הוא ספירת המלכות, שהיא ארץ העליונה, ולמטה יותר הוא בחינת ארץ החיים, ולמטה יותר הוא ארץ התחתונה שהוא עולם העשי', והיינו, לא רק בחינת המלכות דעולם העשי', אלא עולם העשי' עצמו, והוא ארץ ישראל, שהיא מכוונת כנגד ארץ העליונה ונקראת על שמה, כמו שכתוב באגה"ק15]. ועז"נ מרשית גו' עד אחרית גו', שע"י שהיא רשה מתחילתה אזי מתעשרת בסופה, שזהו"ע בנין המלכות. ובפרטיות יותר, כמבואר בהגהות הצ"צ16 לתו"א בתחילתו17 בענין ארץ ארץ ארץ שמעי דבר הוי'18, שג"פ ארץ קאי על ג' השרשים של המלכות שנקראת ארץ, כי שרש המלכות בג' מקומות, בנה"י, בחג"ת ובחב"ד. והנה, יש עוד פירוש במ"ש ארץ גו', שקאי על ישראל שנקראים בשם ארץ חפץ12, וכמו שפירש הבעש"ט19 ע"פ20 כי תהיו אתם ארץ חפץ, שכשם שבארץ ישנם אוצרות גדולים אשר ככל שיגלו אותם לא יוכלו לעולם לגלות את כולם, כמו כן ישנם אוצרות טובים שנמצאים בכל אחד ואחד מישראל, אלא שצריך לגלותם, וסיים הבעש"ט, שעבודתו היא לפעול שבנ"י יתנו את היבול שיכולה להצמיח הארץ חפץ של הקדוש ברוך הוא, והיינו, לגלות את האוצרות שישנם בכל אחד מישראל, על ידי הפצת תורת החסידות חוצה, שעי"ז יתגלו האוצרות שבכאו"א מישראל, גם באלו שנמצאים חוצה. ובפרטיות יותר, כמבואר בתו"א בתחלתו, ששלשה נקראו ארץ, כנסת ישראל ותורה שבע"פ ומצוות, וכולן נרמזין במקרא אחד, ארץ ארץ ארץ שמעי דבר הוי'. והענין בזה, שע"י ג' בחינת ארץ הנ"ל, דהיינו, העבודה של כנס"י בקיום מצוות מעשיות, בחינת ארץ, כפי שנתבארו בתושבע"פ (שהרי ההוראה על עשיית המצוות היא בתושבע"פ דוקא, כי, ההוראה שבתושב"כ היא הוראה כללית, וההוראות פרטיות הם בתושבע"פ דוקא), אזי ממשיכים אור חדש להיות בנין המלכות (שנקראת ארץ), שהו"ע שמעי דבר הוי'. וזהו גם מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה21 מצות היום בשופר, שהו"ע תקיעת שופר בעשי' בגשמיות דוקא, והיינו, שלא מספיק אמירת פסוקי מלכיות, אף שעקימת שפתיו הוי מעשה22, אלא צריך להיות מעשה ממש, בחינת ארץ, ודוקא על ידי זה פועלים בנין המלכות, שלא זו בלבד שיהי' קיום העולמות כמקודם, ושלא יהי' בזה רפיון ידים23, אלא שתהי' גם המשכת אור חדש שלמעלה מהשתלשלות.
ג) וזהו
גם כן מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה24 אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, דלכאורה אינו מובן25, הרי כתיב26 הוי' ימלוך לעולם ועד, וכתיב27 והיתה להוי' המלוכה, שמלכותו של הקדוש ברוך הוא היא בתמידות, ואם כן, מהי תוכן בקשת הקדוש ברוך הוא שתמליכוני עליכם. אך הענין הוא, שהמשכת המלכות שמצד עצמו היא מבחי' כי חפץ חסד הוא28, אמנם, על ידי העבודה דתומ"צ ממשיכים אור חדש נעלה יותר. וזהו גם כן מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה29 כל האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במע"ב, דאף שמע"ב ישנם בתמידות, מכל מקום, על ידי אמירת ויכולו שהו"ע עבודת האדם, אזי ההמשכה דמע"ב היא נעלית יותר. וזהו גם כן תוכן הבקשה אמרו לפני מלכיות כו', שתהי' המשכת אור חדש מבחי' שלמעלה מהשתלשלות, שזהו אמרו לפני כו', לפני דייקא. ומסיים, ובמה בשופר, והיינו, שדוקא על ידי המעשה דתק"ש פועלים המשכת האור חדש שלמעלה מהשתלשלות, מבחי' לפני, ובאופן שאור זה יומשך למטה, שזהו עוד טעם על הצורך בתק"ש בעשי' דוקא, לפי שהכוונה היא שתהי' המשכת האור חדש למטה דוקא, שעי"ז תושלם הכוונה שנתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא30. וזהו כללות ענין אמירת פסוקי מלכיות בר"ה, שמביאים ראי' (שהיא גם נתינת כח) מן התורה31 על ענין המלכות, שענינה הוא המשכת האור למטה דוקא. ועפ"ז מבאר כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבנו מהר"ש32 טעם הדיעה33 שפסוק שמע ישראל34 אינו בכלל פסוקי מלכיות, לפי שענין שמע ישראל גו' אחד הוא בחינת יחו"ע35, וכיון שענין המלכות הוא המשכת האור למטה דוקא, הנה הפסוק שמע ישראל גו' אחד שהו"ע יחו"ע שבעולמות העליונים, אינו בכלל פסוקי מלכיות. אבל לדעת ר' יוסי, וכ"ה ההלכה36, גם פסוק זה הוא בכלל פסוקי מלכיות, ולא עוד אלא שהוא פסוק העשירי שבו מסיימים וחותמים כל ענין המלכיות, לפי שהכוונה ביחו"ע היא שיומשך ביחו"ת, וכמו כן מלמטלמ"ע, שהכוונה ביחו"ת היא שיורגש בה גם היחוד דיחו"ע, שזה נותן כח בהיחוד דיחו"ת, כמבואר בקונטרס עץ החיים37. ויתירה מזה, שהתכלית דיחו"ת היא שיתעלה ביחו"ע. וזהו הטעם שפסוק שמע ישראל הוא סיום וחותם ענין המלכיות, לפי שהכוונה דבחי' אחד היא שיומשך בבחי' ועד, דאחד הוא ועד בחילופי אתוון38, והמשכה זו נעשית על ידי ארץ חפץ דישראל דוקא, כמו שכתוב בתחילת הכתוב שמע ישראל גו', והיינו, שישראל הם הפועלים היחוד דאחד שענינו הוא גם כן המשכת היחוד בעולמות, וכמארז"ל39 כד אמליכתי' למעלה ולמטה ולד' רוחות.
ד) וביאור
הענין40, דהנה, כללות הענין דאחד הוא היחוד שמצד העולמות. וזהו הטעם שנאמר אחד ולא יחיד41, דלכאורה, מצד ההבנה בענין היחוד, הרי תיבת יחיד מורה על מעלת היחוד יותר מאשר תיבת אחד. אך הענין הוא, שיחיד מורה על היחוד מצד עצמו יתברך, ומה שכתוב אחד הרי זה כדי להורות על היחוד שמצד העולמות. והענין בזה, דהנה, מצד ידיעתו יתברך, בחינת יחיד, הרי לא שייך מציאות עולמות כלל, וכמו שכתוב בעץ חיים42 שבתחילה הי' אור אין סוף ממלא מקום החלל ולא הי' מקום לעמידת העולמות, ואח"כ הי' צמצום והסתלקות האור ונמשך קו קצר ודק כו', ומאחר שהצמצום הוא רק לגבינו, אבל לגבי' יתברך הנה גם עכשיו ממלא אור אין סוף את החלל, הרי אין מקום לעמידת העולמות. וענין העולמות בידיעתו יתברך הוא כפי שהם בבחי' עליית הרצון באוא"ס שלפני הצמצום, שאינם בבחי' מציאות כלל וכלל. ולמעלה יותר, הרי זה כפי שהם בבחי' שם אלקים שלמעלה מעליית הרצון. דהנה, לכאורה אינו מובן, איך אפשר שתהי' עליית הרצון על עולמות, הרי הם באין ערוך לגמרי. אך הענין הוא, שזהו מצד בחינת שם אלקים שבאוא"ס ברוך הוא, שהוא מז' השמות שאינם נמחקים43, וענינו הוא התגלות פרטים, שזהו אלקים לשון רבים44, והרי ענין הפרטים הוא היפך ענין אחד ויחיד, ולכן, הנה ענין הפרטים שבשם אלקים הוא הסיבה לעליית הרצון שיהיו עולמות. וכל זה הוא בבחי' יחיד. אך בחינת אחד הוא היחוד שמצד העולמות, והיינו, שגם מצד הצמצום כפי שהוא לגבינו, שעל ידו נעשית מציאות העולמות, ישנו היחוד דבחי' אחד.
והענין
בזה, דהנה, האורות שאחר הצמצום שרשם מאוא"ס שלפני הצמצום45, שהרי לאחר הצמצום חזר והאיר האוא"ס ונמשך בחינת הקו שהוא נוגע ודבוק באוא"ס כו', ומצד הדביקות באוא"ס שלפני הצמצום הרי הוא בבחי' ביטול במציאות ממש. ויתירה מזה, שמצד הדביקות שבהקו נרגשת בו ידיעת הבורא שלפני הצמצום, שלגבי' הרי כל העולמות הם כמו שהיו בעלות הרצון, ולמעלה יותר בשם אלקים, ומצד זה נעשה ביטול נעלה יותר מביטול האור מצד עצמו. אך מכל מקום הרי זה עדיין בחינת אחד ולא בחינת יחיד, לפי שאינו דומה לגבי ידיעתו יתברך לפני הצמצום, שאז לא היו מציאות עולמות כלל, מה שאין כן אחר הצמצום, שנתהוו עולמות, אלא שהם מיוחדים לגמרי. והיינו, שכל ענין המציאות הוא בכדי שיהי' שייך היחוד דבחי' אחד, שהרי אי אפשר להיות היחוד דבחי' אחד כי אם כאשר ישנו מציאות העולם דוקא. ועל דרך דוגמא בנגלה דתורה, הנודר ואומר לכשאדור יהי' מופר, שכל חלות הנדר הוא רק בכדי שיתבטל46. ועל דרך זה בענין המציאות שמצד האורות, שכל ענין המציאות הוא רק בכדי שיהי' שייך ענין הביטול והיחוד דבחי' אחד.
וכמו כן
גם לאחרי שהאורות נמשכים בכלים, הנה, אף שהתהוות הכלים היא מהצמצום עצמו, היינו מהתגלות נקודת הרשימו47, כח הגבול שבא"ס, שהוא שרש הכלים48, וגם התהוות הכלים בפועל שהיא מהאור49, הרי זה מהעביות שבאור, דמהתעבות האורות נעשו הכלים49, שלכן הכלים הם בדביקות בלתי ניכרת, מכל מקום, הרי גם הכלים הם בתכלית היחוד, שהרי גם הם בעולם האצילות שהוא מיוחד, וכמאמר50 איהו וגרמוהי חד, שגם גרמוהי שהם הכלים הם בתכלית היחוד, אף שהם בבחינת מציאות. והביאור בזה, שבהכלים נרגש ששרשם הוא מכח הגבול שבא"ס, והיינו, שמצד הא"ס הרי לא הי' מקום לעולמות, אלא שמצד שלימות הא"ס כחו גם בגבול, שאם לא תאמר כן, הרי אתה מחסר שלימותו51, והיינו, שיש בו גם כח הגבול, שהוא שרש הכלים. וכיון שכל מציאותם היא מצד כח הגבול שבא"ס, הרי הם בטלים לגמרי, אלא שהביטול הוא באופן של העדר תפיסת מקום, שאינם תופסים מקום כלל לגבי הא"ס, והיינו, שאף שישנה מציאותם מצד כח הגבול שבא"ס, מכל מקום, אין להם תפיסת מקום כלל, וכמו חכם קטן לגבי חכם גדול, שאינו מדבר לפניו ומתבטל לפניו לגמרי (ער פאַרלירט זיך אינגאַנצן), דהגם שבעצם הוא מציאות, מכל מקום, מצד העדר תפיסת מקום הרי הוא בטל לגמרי. ובאמת יש מעלה בביטול הכלים על ביטול האורות, שהגם שבעצם הם מציאות, מכל מקום, הרי הם בטלים בתכלית. וזהו כללות הענין דאחד שהוא היחוד שמצד העולמות, שהיחוד הוא גם בבחי' המציאות. ועל ידי זה נעשה ממוצע גם להיחוד דבחי' ועד, ועד הוא אחד בחילופי אתוון38, היינו, שהמשכת היחוד בבחי' המציאות, נעשה ממוצע להמשכת היחוד גם בבי"ע, וכמאמר52 כגונא דאינון מתייחדין לעילא באחד אוף הכי איהי אתייחדת לתתא ברזא דאחד, דהגם שהוא רק ברזא דאחד, מכל מקום הרי זה כגונא דילי'.
ה) והנה
ענין האמצעות דאחד יובן גם מהאותיות דתיבת אחד, א' ח' ד'. דהנה, אות א' הוא ממוצע, וכמבואר בסידור שער התקיעות דיבור המתחיל להבין ענין תק"ש ע"פ כוונת הבעש"ט זכרונו לברכה53, שאות א' הוא הממוצע בין קול ודיבור, שהקול הנמשך מהבל הלב הוא קול פשוט, והדיבור הוא ציור והתחלקות, שהם ב' הפכים, וצריך להיות ממוצע ביניהם, שהממוצע כלול מהעליון והתחתון. ועל דרך רב ותלמיד שאינם בערך זל"ז, שצריך להיות ממוצע ביניהם, והיינו המתורגמן שכלול משניהם. והממוצע בין קול ודיבור הוא אות א', שהרי כל הברה תחילתה היא אות א' כפי שהיא ללא המילוי. וענין אות א' למעלה הוא בחינת הכתר שהוא הממוצע בין המאציל לאצילות. ובאמת הנה הכתר אינו אמיתית ענין הממוצע54, כי, מצד בחינת עתיק שבכתר הרי הוא נעתק ונבדל מעולמות, שזהו פירוש עתיק יומין שהוא בבחי' העתקה והבדלה לגמרי. וגם לפי הפירוש שעתיק הוא מלשון העתקה ממקום למקום, וכמו אשר העתיקו אנשי חזקי'55, הרי פירושו שבכתר נמצא אותו המהות דבחי' הא"ס שלמעלה מהכתר, שזהו למעלה מהשתלשלות, ואינו ממוצע. וגם מצד בחינת אריך שבכתר, הרי ידוע שאריך הוא דוגמת הרצון, שהוא בחינת מקיף שאינו נמשך בפנימיות, ואם כן הוא למעלה מהשתלשלות, ואינו ממוצע. אך אמיתית ענין הממוצע הוא בחינת חכמה סתימאה, שהיא כלולה מן העליון ומן התחתון. והדוגמא לזה בנפש האדם הוא כח המשכיל56, דהנה, כח המשכיל הוא מושלל מכל מיני מציאות שבשכל, שהרי הוא כח היולי על שכל, ואם הי' בו איזה מציאות אינו היולי. אבל מכל מקום אינו מושלל מענין השכל לגמרי, שהרי הוא כללות ענין השכל, ולכן הוא היולי לשכל. ולכן הוא ממוצע שכלול מן העליון ומן התחתון, והיינו, שלהיותו מושלל ממציאות שכל, הרי הוא שייך להעליון, ולהיותו בגדר ענין השכל, הרי הוא שייך להתחתון. וזהו"ע אות א' שקאי על ח"ס57, דפירוש אלף הוא מלשון אאלפך חכמה58, שהוא לשון עתיד, וכידוע בענין אות א' דשם אהי' שמורה על העתיד59, והיינו, שעם היותו למעלה מחכמה הגלוי', שהרי אבא יונק ממזלא60, שהמשכת החכמה גלוי' מח"ס היא רק הארה דהארה, שזוהי המשכה בדרך דילוג והפסק עצם הגולגולת, שהו"ע השערות, אבל מכל מקום הרי הוא היולי לחכמה הגלוי', וזהו לשון עתיד, שעתיד להיות ממנו חכמה הגלוי'. ועל זה מורה גם כן תמונת אות א' שהוא בציור ב' קוצין וקו באמצע, שקוץ העליון מורה על שרש הח"ס, שדוגמתו בנפש הוא כח שכל היולי העצמי שהוא מושלל מענין השכל לגמרי, והיינו, שאין זה כמו כח המשכיל שהוא מושלל רק ממציאות שכל, מה שאין כן כח שכל היולי העצמי שהוא מושלל מענין השכל לגמרי, אלא כיון שבנפש האדם יש כל המיני שלימות, יש בו גם השלימות דשכל, אבל עדיין אינו בגדר של שכל כלל, והמשכת כח המשכיל מכח השכל היולי העצמי הוא רק מבחי' אחרונה שבו, שזהו"ע קוץ העליון, שהוא בחינה האחרונה ונקודה בלבד מכח היולי העצמי, וכמו ברב ותלמיד שאינם בערך זל"ז, שהרב צריך לצמצם את כל שכלו ולמצוא בעצמו איזה נקודה שבערך התלמיד. ואח"כ הוא הקו, שמורה על כללות ענין ההמשכה. ואח"כ הוא קוץ התחתון, דקאי על הבחינה שבכח המשכיל שהיא שרש לשכל הגלוי. ולמטה יותר הנה בחינת אות א' קאי על חכמה הגלוי', וקוץ העליון מורה על שרש ההמשכה, שהוא מקום יניקת השערות, והקו הוא המשכת השערה, וקוץ התחתון הוא בחינת חכמה הגלוי' עם כל הספירות שבה עד לבחי' המלכות, דאבא יסד ברתא61. וזהו ענין אחד, שמהא' נמשך על ידי הח' (כפי שיתבאר להלן62) לבחי' הד', שהיא המלכות. ובזה גופא הנה כאשר המלכות הוא באצילות עדיין הרי היחוד הוא בבחי' יחו"ע, ואח"כ נמשך לבחי' ועד, שיהי' היחוד גם בבי"ע, שלכן הד' דועד אינו ד' רבתי, לפי שענינה הוא בבי"ע, וזוהי הכוונה שתהי' המשכת האחדות גם בהמציאות דבי"ע.
ו) אמנם
הענין דר"ה הוא בכסא, כס א', שהא' הוא בכיסוי (כנזכר לעיל), והיינו, שכללות הממוצע בין אור אין סוף לעולמות, שהתחלתו הוא מאות א', הוא בכיסוי63, ולזאת צריך לפעול המשכת אור חדש, והמשכה זו היא על ידי תקיעת שופר, שהו"ע המעשה דוקא כנזכר לעיל. ויובן8 ע"פ משל המגיד64 מצפור המדברת, דהנה, לב מלכים אין חקר65, ולכן אי אפשר להגיע ולעורר את המלך על ידי דיבור האדם או על ידי אוצרות כו', לפי שאינם בערך אל המלך, כי אם על ידי צפור המדברת דוקא, שלהיותה דבר חידוש, הנה על ידי זה מגיעים ומעוררים עצמות המלך. והדוגמא מזה למעלה, שבכדי להגיע לבחי' שלמעלה מהשתלשלות ולפעול שיומשך משם להיות בנין כל סדר ההשתלשלות, אי אפשר שיהי' זה על ידי החכמה או על ידי המדות, מאחר שהם בסדר השתלשלות, וכמו כן לא מספיק אמירת פסוקי מלכיות בשביל לבנות את עולם הדיבור66, אלא ההמשכה היא על ידי המעשה דוקא, ובעבודה הוא ענין הכפי' וקבלת עול, שענין זה מגיע בעצם הנשמה, ועל ידי זה ממשיכים את האור חדש. וכידוע מה שכתוב כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו67 בההפרש בין העבודה דר"ה להעבודה שבכל השנה, שבר"ה כל ענין העבודה הוא בהעצם, היינו, שהעבודה הוא בעצם הנשמה, ועל ידי זה מגיעים בהעצמות שלמעלה, וכמשנת"ל68 בפירוש בקשו פני את פניך הוי' אבקש69, ועל ידי זה בונים את העצם של כל ההשתלשלות שצריך לבנותו מחדש, והוא ענין המשכת התענוג והרצון בכללות סדר ההשתלשלות, שזהו"ע בנין המלכות.
וזהו
תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, דהנה, בר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותם, הן כללות ההמשכה שבעולמות מלמעלה, והן ההמשכה שנפעלה על ידי העבודה דנש"י במשך כל השנה [ולהעיר, שגם אם הי' חסר בעבודה שבמשך כל השנה, הרי השלימו זאת במשך ימי חודש אלול70, ובפרט בי"ב ימים האחרונים שמח"י אלול עד ראש השנה71. וגם אם הי' חסר בעבודת ימים אלו, הרי ברגע האחרונה של שנה העברה, בשעתא חדא וברגעא חדא72, השלימו את העבודה של כל השנה], הנה כל ענינים אלו מסתלקים וחוזרים לקדמותם, למעלה גם מאות א' שהוא התחלת הממוצע, שזהו"ע כס א'. ואח"כ נעשית ההמשכה על ידי תקיעת שופר בגשמיות ובמעשה דוקא, שעי"ז בונים את המלכות, והיינו על ידי המשכת התענוג בכללות ענין ההשתלשלות, וכמארז"ל73 שענין השופר הוא מלשון שפרו מעשיכם, והרי פירוש שפרו הוא ענין המשכת התענוג. אמנם בר"ה הרי זה בכיסוי ובהעלם עדיין, וההמשכה בגילוי היא ליום חגנו, שזהו חג הסוכות74, שמיני עצרת ושמחת תורה, שאז נעשית ההמשכה בגילוי75, שנמשכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בטוב הנראה והנגלה, בבני חיי ומזוני רויחי.
שיחת יום ב' דראש השנה, ה'תשכ"א
תהלים פא, ד.
משלי ז, כ.
ראה גם סנהדרין צו, ב. וראה אוה"ת (יהל אור) על הפסוק (ע' רפה ואילך). רד"ה תקעו תרכ"ט (ספר המאמרים תרכ"ח ע' קעג). תרס"א (ספר המאמרים תרס"א ע' קסא), תרצ"א (ספר המאמרים תרצ"א ריש ע' ב), תרח"ץ (ספר המאמרים תרח"ץ ע' יא).
ראה מצו"צ על הפסוק: הה"א תמורת האל"ף.
ראש השנה ח, סע"א ואילך. לד, סע"א. סנהדרין יא, סע"ב.
עקב יא, יב. וראה תניא אגה"ק סי"ד.
ראה אוה"ת דרושים לר"ה ע' א'שסט. ספר המאמרים תרל"ד ע' שיז. ספר המאמרים תר"ס ע' ב.
ראה סד"ה תקעו תרכ"ט (ספר המאמרים תרכ"ח ע' קעז).
שער ראש השנה בתחילתו.
שם.
ראש השנה טז, ב (ובפרש"י).
ראה דיבור המתחיל ארשב"נ דש"פ נצבים תר"ץ.
דיבור המתחיל ארשב"נ הנ"ל. וראה ספר השיחות קיץ ה'ש"ת ע' 21. וראה גם רד"ה תקעו תרכ"ח (ספר המאמרים תרכ"ז ע' תכח).
איוב ח, ז.
סוס"ח. סי"ד.
אוה"ת בראשית ח"ו תתרלז, א.
א, ג.
ירמי' כב, כט.
ראה אגרות קודש אדוננו מורנו ורבנו מהוריי"צ ח"ג ע' קפ. קפח. רפה (הועתק ב"היום יום" יז אייר). ספר השיחות תרצ"ו ע' 41. וש"נ.
מלאכי ג, יב.
ראש השנה כו, ב.
סנהדרין סה, א. וראה ב"מ צ, ב.
ראה דיבור המתחיל להבין ענין תק"ש ע"פ כוונת הבעש"ט זכרונו לברכה – סידור עם דא"ח רמה, ד ואילך.
ראש השנה טז, א. לד, ב.
ראה רד"ה תקעו תרכ"ט.
בשלח טו, יח.
עובדי' א, כא.
מיכה ז, יח. וראה לקוטי תורה נצבים מז, ב. ובכ"מ.
שבת קיט, ריש ע"ב.
ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.
ראה לקוטי תורה דרושים לר"ה נו, ג. סידור עם דא"ח רלח, ב. רמא, ג. מאמרי אדה"ז תקס"ד ע' ריז-ריח.
המשך וככה תרל"ז סוף פרק פ (ספר המאמרים תרל"ז ח"ב ע' תקצה). וראה גם רד"ה שמע ישראל דיום ב' דר"ה תש"כ (תורת מנחם חכ"ז ע' 3).
ראש השנה לב, א.
ואתחנן ו, ד.
זהר ח"א יח, ב.
טור או"ח סתקצ"א.
פרק ז.
ראה זהר ח"ב קלד, א וברמ"ז – הובא בנצו"א שם. מק"מ שם. אגרות קודש ח"ב ע' קטז ואילך. אמרי בינה שער הק"ש פרק סב.
ברכות יג, ב.
בהבא לקמן – ראה דיבור המתחיל כל המאריך באחד תרע"ח (ספר המאמרים תרע"ח ע' שפד ואילך).
ראה תורה אור וארא נה, ב ואילך. סהמ"צ להצ"צ קכד, א ואילך.
שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ב.
שבועות לה, סע"א. רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ו ה"ב.
פירוש רש"י: וירא כ, יג; וישלח לה, ז. תורה אור וארא נו, ב. סהמ"צ להצ"צ קיג, א. ובכ"מ.
ראה ספר המאמרים תרס"א ע' קסא ואילך. תרח"ץ ע' מא ואילך. ובכ"מ.
ראה גם תורת מנחם ח"י ע' 202.
ראה לקוטי תורה הוספות לויקרא נד, א. מקומות שבהערה הבאה.
בכל זה – ראה ספר המאמרים תרס"א ע' קעט. עת"ר ע' לג. תרפ"ט ע' 256 ואילך. דיבור המתחיל אל יפטר ספ"ג ואילך (לקמן ע' 176 ואילך). וראה ספר הערכים – חב"ד ח"ד ע' לה ואילך. וש"נ.
ע"ח שער העקודים פ"ג.
תקו"ז בהקדמה (ג, ב). תניא אגה"ק ס"כ.
עבוה"ק ח"א רפ"ח.
זח"ב קלה, סע"א.
רמד, ג ואילך.
ראה גם אמרי בינה שער הק"ש פס"ב. המשך תער"ב ח"א פקצ"ו. פרכ"ג.
משלי כה, א.
ראה גם המשך תרס"ו ע' עט ואילך. ספר המאמרים תרפ"ט ע' 62 ואילך.
ראה גם אמרי בינה שבהערה 54.
איוב לג, לג. שבת קד, א.
ראה זהר ח"ג יא, סע"א. סה, ב. וראה גם דיבור המתחיל שמע ישראל דיום ב' דר"ה תש"כ פ"ה (תורת מנחם חכ"ז ע' 8).
ראה זהר ח"ג (אד"ר) רפט, ב. עץ חיים שער הכללים פ"ה. ועוד.
זח"א רמח, א. רנו, ב. רנח, א. ועוד.
בד"ה חסידים ואנשי מעשה פ"ה ואילך (לקמן ע' 30 ואילך).
ראה גם אוה"ת וסה"מ תרל"ד שבהערה 7.
ראה או"ת להה"מ סימן רפא; שי; שפח (בהוצאת תשס"ו ע' שמ; ע' שנט; ע' תיג). לקוטי תורה סוף פרשת במדבר (כ, א). ספר המאמרים תרל"ד ע' רנו. תרל"ה ח"ב ע' תפד. וש"נ.
משלי כה, ג.
ראה עטרת ראש שער ראש השנה פי"ב.
ראה דיבור המתחיל אר"א למה תוקעין דיום ב' דר"ה תרצ"א פ"א (ספר המאמרים תרצ"א ס"ע טז ואילך). דיבור המתחיל עלה אלקים בתרועה תרצ"ט פרק ב.
דיבור המתחיל לך אמר לבי דליל ג' דסליחות תש"כ (תורת מנחם חכ"ח ע' 308 ואילך. תורת מנחם ספר המאמרים אלול ע' רפא ואילך).
תהלים כז, ח.
ראה ספר המאמרים תרצ"ו ס"ע 141 ואילך (וש"נ). ספר המאמרים ה'ש"ת ע' 153. רד"ה אחרי ה"א תלכו דש"פ ראה תש"כ (תורת מנחם חכ"ח ע' 280).
ראה ספר השיחות תש"ג ע' 177. שם ע' 179.
ראה זהר ח"א קכט, סע"א ואילך.
ויק"ר פכ"ט, ו.
ראה לקוטי תורה דרושים לר"ה נד, ריש על דרך. ובכ"מ.
ראה אוה"ת סוכות ס"ע א'תשסב ואילך. רד"ה ביום השמע"צ תש"כ (תורת מנחם חכ"ז ע' 95). ובכ"מ.
תורת מנחם - התוועדויות »
סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור.