בסייעתא דשמיא. יום ב' דראש השנה, ה'תשכ"ד
(הנחה בלתי מוגה)
אחת
שאלתי מאת הוי' גו' לחזות בנועם הוי' וגו1. הנה פסוק זה הוא הנקודה התיכונית בהמזמור לדוד הוי' אורי גו' (ששייך במיוחד לראש השנה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה2 אורי בר"ה), לאחרי הקדמת סיפור פרטי הענינים שלפנ"ז. ובפרט ע"פ הידוע בפירוש אחת שאלתי גו' שאחת קאי3 על בחינת היחידה4, שהיא הנקודה התיכונית והעיקרית לגבי פרטי הדרגות דנרנ"ח. וכמו שהוא בפסוקי מלכיות שבתפלת ראש השנה, שהנקודה התיכונה והעיקרית שבהם היא בפסוק שמע ישראל גו' הוי' אחד5, היינו, שלאחרי הקדמת פרטי הענינים דמלכיות כפי שהם בכל ד' עולמות אבי"ע הפרטיים והכלליים, מסיימים וחותמים בהענין דהוי' אחד, בחינת העצמות, שזהו גם הענין דאחת שאלתי, שקאי על בחינת היחידה שמקבלת מיחיד, על דרך הוי' אחד שבסיום וחותם פסוקי מלכיות. אמנם, כיון שגם ההכנה היא לפי אופן המבוקש, הרי מובן, שגם פרטי הענינים שבמזמור זה שהם הכנה להמבוקש דאחת שאלתי, הם לפי אופן המבוקש דאחת שאלתי שקאי על בחינת היחידה. וכן הוא גם בנוגע לפרטי הענינים שלאחרי אחת שאלתי, שהם פרטים המסתעפים מהנקודה התיכונית דאחת שאלתי. דהנה, במדרש תהלים על הפסוק אחת שאלתי איתא, אמר הקדוש ברוך הוא לדוד בתחלה אתה אומר אחת שאלתי שבתי בבית ה', ואח"כ אתה שואל כמה שאלות, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וגו', והשיבו דוד ממך למדתי בתחלה לא באת עלי אלא באחת, שנאמר6 ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואח"כ פתחת עלינו במצות הרבה, שנאמר ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו וגו'. ומבואר על זה בלקו"ת7 בשם הרב המגיד זכרונו לברכה נשמתו עדן, שבאמת שאל רק דבר אחד לבד, והדברים הנוספים מסתעפים מזה הדבר שמוכרחים להיות ממילא בהיות הדבר הזה מפני שהכל אחד, ולא הוצרך לבקש רק דבר אחד וממילא באים עם זה שאר הדברים.
ב) וביאור
הענין יובן ע"פ המבואר במאמר דיבור המתחיל ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' בביכל מאמרי אדוננו מורנו ורבנו הזקן8, שמתחיל לבאר מה שכתוב9 לך הוי' הגדולה גו', וכתיב10 ולגדולתו אין חקר, שיש ב' ענינים בגדולה, התפשטות הגדולה, והגדולה עצמה שהיא למעלה באין ערוך מהתפשטות הגדולה.
והענין
בזה, דהנה, גדולה ענינה ההתפשטות של היש והדבר שהוא גדול בעצם, כמו מהלך ת"ק שנה מהארץ לרקיע11, ועל דרך זה בעולמות הגבוהים יותר שאין קץ לגדולתם והתפשטותם, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה11 שוקי החיות כנגד כולן וכו', לפי שהשתלשלות העולמות היא בדרך עילה ועלול, וכיון שהעלול הוא חלק קטן מאד מהעילה, ואין ערוך ביניהם בענין הגדולה וההתפשטות, הרי מובן שכל הגבוה יותר יש בו ענין הגדולה וההתפשטות עוד יותר. וממשיך לבאר, דהנה ידוע12 שכללות הבריאה נחלקת לג' המדריגות דעולם שנה נפש. עולם הוא מהות הנבראים שבכל העולמות, שנה הוא זמן קיומם, ונפש הוא החיות האלקי המתצמצם בהם להחיותם. וכשם שהוא בכללות הנבראים, כן הוא גם בדרך פרט בכל נברא, שיש בו ג' המדריגות דעולם שנה נפש. עולם הוא מהותו של נברא פרטי זה, שנה הוא זמן קיומו, ונפש הוא השפעת העליון שהוא עלול ממנו. וכמו העשבים, שהם צומחים מכח הצומח שבארץ, וזהו מהותן, ויש להם זמן קיום כו', ויש בהם גם בחינת נפש, שזוהי ההשפעה מהמזל שלמעלה מהם, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה13 אין לך עשב למטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל, והוא עיקר העילה שלו שממנו לוקח בשרשו. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה מה רבו מעשיך הוי'14, כי, דוד ראה הכח הפועל בנפעל, ועל זה אמר שכיון שיש לכל עשב פרטי מזל פרטי השייך לו, הרי, כמו שיש ריבוי רבבות עשבים חלוקים במיניהם כו', כך יש ריבוא רבבות מיני מזלות שחלוקים גם כן לפי ערך זה, שהם שורש ומקור להעשבים שיצוו עליהם שיגדלו, כמו עילה ועלול, ועל דרך זה בעילה ועלול של המזלות לגבי העילה שלהם, ולמעלה יותר עד רום המעלות, אשר בכל עלול לא יהי' רק חלק א' מריבוא רבבות מהעילה שלו. ומזה מובן שעיקר ענין הגדולה והריבוי של ההתפשטות ימצא ביותר בבחי' נפש של כללות הנבראים. אמנם, התפשטות הגדולה אין לה ערך לגבי גדולתו העצמית, ולכן נאמר לך הוי' הגדולה, שמדת הגדולה היא טפלה ובטלה לך15, כי, לגדולתו העצמית אין חקר.
ג) וממשיך
בהמאמר כי הנה כתיב16 אין חקר לתבונתו, וכתיב17 לתבונתו אין מספר. ויש להבין ההפרש בין זה לזה. ומקדים לבאר, דהנה איתא במדרש18 בפירוש שמע ישראל, ששמע הוא שם ע', ושמע ישראל היינו שישראל הם א' מע' באומות, ואומות א' מע' בבהמות, ובהמות מחיות, וחיות מעופות, ועופות ממלאכים, ומלאכים א' מע' בנשמות. ונמצא שנשמות ישראל קודם שבאו בגופים הם הריבוי העצום העולה על כולנה, למעלה גם ממלאכים (שמלאכים הם רק א' מע' בנשמות), שזהו לפי שהנשמה היא חלק אלקה כו'19, ואילו כאשר באים בגופים הרי הם המעט מכולם (שישראל הם רק א' מע' באומות). אמנם, על פי זה צריך להבין למה ירדה הנשמה למטה, שהרי זו ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא20, ולמה היתה כזאת מלפניו יתברך. אך הענין הוא, שעל זה נאמר בהמשך הכתוב (ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך גו') ולעבוד את ה' אלקיך גו', היינו, שהירידה למטה היא בשביל ענין העבודה. וצריך להבין, דהנה, ענין עבודה הוא שירות, והרי יש תיקון ותועלת להאדון מעבדו המשרתו, שיהי' לו שלימות מכל חסרונותיו על ידי העבד כו'. ולא יתכן לומר כן בעבודת ה' שהאדם יעבדנו ויגרום לו תועלת ותיקון כו', שהרי הוא יתברך שלימותא דכולא, שהוא משלים כל החסרונות, ואין לך דבר משלים אותו, ואיך על ידי עבודה יושלם כו'. אך הענין הוא, דיש ב' מיני עבד21, עבד הא', שעובד העבודה הגרועה כחטיבת עצים וכדומה שאין זה מכבוד האדון לעשות בעצמו, שהאדון לא הי' יורד מגדולתו כלל לעשות עבודות אלו, ועבד הב', שעבודתו היא במלאכות דקים ושכליים שהאדון בעצמו הי' עושה אותם, כמו הפרנסה במשא ומתן או נקיבת אבנים טובות ומרגליות וכדומה, שהם מלאכות נכבדות שהאדון יתעשר מהם כו', וכשהעבד עושה אותם במקומו אזי יקרא עבדו, היינו, שמשלים העבודה שהי' האדון בעצמו עובד והוא נעשה במקומו כו'. ודוגמתם בעבודת ה', שיש אופן עבודה שהיא כמשל העבודה הגרועה דחטיבת עצים, שזוהי העבודה דקבלת עול ויראה בלבד, שעז"נ כי אם ליראה את ה' גו', ועל ידה פועלים גם למעלה שיהי' ענין של ירידה ושפלות להיות התפשטות הגדולה בריבוי הנבראים כו', שזהו"ע של ירידה ושפלות לגבי גדולתו העצמית.
ד) וביאור
הענין בפרטיות יותר, דהנה, אמרו חכמינו זכרונם לברכה22 במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו, היינו, שהתפשטות הגדולה בריבוי הנבראים כו' הוא ענין של ענוה ושפלות אצלו יתברך, כיון שאין ערוך התפשטות הגדולה לגבי הגדולה העצמית. ויובן בהקדם הידוע שכללות הענין דהתהוות ריבוי הנבראים הוא מבחי' שמו יתברך בלבד, כמאמר23 יתברך שמך בפי כל חי, פי כל חי הוא על דרך מה שכתוב24 וברוח פיו כל צבאם, שזהו בחינת הנפש דכללות הבריאה, והוא מבחי' שמו יתברך בלבד. ומתחילה יש להבין המשל מענין השם. והענין בזה, דהנה, ידוע בההפרש שבין אור לשפע25, שאמיתית המשל על אופן ההתהוות והחיות דכללות הבריאה הוא מענין האור דוקא, כי, המשל מחיות הנפש בגוף אינו אמיתי, שהרי הנפש מתפעלת ממאורעות הגוף כמו קור וחום כו'26, מה שאין כן למעלה בבחי' הנפש דכללות הבריאה כתיב27 אני הוי' לא שניתי, שאינו מתפעל כלל משינוי הנבראים כו', ולכן אמיתית המשל הוא מזיו השמש, שאין השמש מתפעל משינוי הזיו בכלים מכלים שונים. ולכן כינו המקובלים להנאצלים האלקיים בשם אורות, כמשל האור הגשמי, וכמו כן נקראים רזא דשמא קדישא28, לפי שענין השם הוא ענין אחד עם ענין האור29, שהרי השם לגבי האדם עצמו הוא רק בחינת זיו נשמתו ואורה שמתלבשת באותיות שמו להיות נפנה לקוראו בשמו, ואין לו ערך כלל לגבי עצמות האדם. וכמו כן למעלה באורות הנאצלים מן המאציל, כמו חכמה מבחי' חכים ולא בחכמה ידיעא30, שהוא בחינת שם המאציל בלבד שיקרא בשם חכם, ואין לו ערך לגבי העצמות כלל. וזהו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה31 בראשית32 נמי מאמר הוא, בראשית קאי על בחינת החכמה33, שאינו אלא מאמר ודיבור בעלמא בבחי' קריאת שם כו', וכמו הדיבור שקורא לזולתו בשם חכם, שאין ערוך לדיבור זה לגבי מהות חכמתו, כך אין ערוך לחכמה הגלוי' מן המאציל הנקראת בשם חכמה לגבי חכמה דלא ידיע שהוא עצמות חכמתו יתברך. ומכל זה מובן שכללות השתלשלות הנאצלים מהמאציל הוא ענין של ירידה והשפלה גדולה ביותר. וכדי להיות ירידה והשפלה זו צ"ל אתערותא דלתתא על ידי העבודה דנש"י שהיא כמשל עבד הא' שעושה עבודה הגרועה כחטיבת עצים, שעי"ז מעורר למעלה שתהי' הירידה וההשפלה להיות התפשטות גדולתו יתברך בריבוי הנבראים כו', אף על פי שלאו אורחא דמלכא לאשתעי במילי דהדיוטא כו'34.
והטעם
שיש כח לנש"י להיות גורמים הירידה וההשפלה דהתפשטות גדולתו יתברך, הוא, לפי ששרש הנשמה הוא למעלה מהנאצלים, דהנה, בנשמה כתיב35 ויפח באפיו גו', ומאן דנפח מתוכי' נפח כו'36, והיינו, שאע"פ שהנשמה היא מבחי' הבל הפה שלמטה מהדיבור, מכל מקום, בשרשה היא למעלה מהדיבור, לפי שמתוכו ופנימיותו נפח לתוך הפה כו', ואם כן, הנשמה בשרשה היא למעלה גם משכל הנאצל, שהרי שכל הנאצל הוא רק בחינת דיבור המאציל, ואילו בנשמה כתיב ויפח באפיו גו'. ולכן בכחם של נש"י לפעול שתהי' ההמשכה אל הנאצלים, דאע"פ שבהמאציל הרי זה בבחי' חכמה דלא ידיע, היינו, שאינם בבחי' אורות ושמות כו', אלא הם בבחי' העצמות כמו הוא עצמו, מכל מקום יומשכו להיות בבחי' אורות ושמות שעל ידם תהי' התפשטות גדולתו יתברך בריבוי הנבראים כו', ועז"נ17 לתבונתו אין מספר, כי הגם שבבחי' נפש דכללות הבריאה יש חשבון וסוף לסדר ההשתלשלות דעילה ועלול כו', מכל מקום, לגדולתו העצמית אין חקר ואין מספר.
ה) אמנם
ישנו גם אופן העבודה שהוא כמשל עבד הב' שעבודתו במלאכות דקים ושכליים שהאדון בעצמו הי' עושה אותם, ועז"נ (בהמשך הפסוק ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וגו') ללכת בכל דרכיו, דרכיו דייקא, שהם המלאכות החשובות שהי' האדון בעצמו עושה אותם, והם הנקראים מעשים טובים, כמו עד"מ נקיבת אבנים טובות, וזהו ענין העבודה בלימוד התורה וקיום המצוות, דאף שכל עניני התומ"צ נתלבשו בדברים גשמיים, מכל מקום, אורייתא מחכמה נפקת37, מחכמה העצמית דלא ידיע, וכן המצוות הם פנימיות רצון העליון כו', ולכן נאמר על זה ללכת בכל דרכיו, דרכיו היינו אורחותיו ונתיבותיו, ארחות הוי'38, כמו השביל שבו הולך האדם ממקום למקום הרחוק מאד הימנו, וכמו כן כשאדם לומד תורה ועושה מצוה הרי הוא הולך בדרך ונתיב המאציל בעצמו, לפי שהתורה היא בחינת עצמות חכמתו יתברך, ועל ידה נמשך ומתגלה בסדר השתלשלות בחינת החכמה העצמית. והנה, על ידי אופן העבודה דעבד הב' נמשך ומתגלה הענין דאין חקר לתבונתו (שלמעלה מהענין דלתבונתו אין מספר שנמשך ומתגלה על ידי אופן העבודה דעבד הא'), דקאי על השגת הנשמה באלקות בעילוי אחר עילוי עד אין קץ, כידוע בענין העילוי משמיטה לשמיטה כו', עד נ' אלפים יובלות כו'39, ולעולם לא יגיעו בהשגתם לאמיתת גדולת העצמות, כיון שאין חקר לתבונתו.
ו) והנה
בעבד הב' שעבודתו היא ללכת בכל דרכיו כתיב40 שמח נפש עבדך (מה שאין כן בעבד הא' שאומר כי עני ואביון אני41, שעיקר עבודתו היא במרירות והכנעה). והענין בזה, דכתיב42 אור צדיקים ישמח, פירוש עד"מ השמחה באדם התחתון שהיא הגורמת שהדמים שבגופו יתפשטו ביותר, לפי שהדם הוא הנפש הטבעית, ומהלך שפע רוח החיונית שבדם אם בהתפשטות או בכיווץ תלוי ברוח החיים עצמו אם יקבל התפעלות יתירה על מדתו ומזגו הקודם, וידוע דרוח החיים בלב שורה במדה וקצבה, וכשתבוא שמחה לאדם מאיזה בשורה טובה וכדומה, הנה שמחה זו עושה התפעלות גדולה ברוח החיים שבלב, מפני שהשמחה מתפשטת מן העונג43 שבבחי' יחידה שבנפש כו', ויגרום התפשטות יתירה בכל האיברים שיקבלו שפע חיות הדם בתוספת ברכה והמשכה כו', וכמו כן עד"מ באדם העליון דאצילות, שהשמחה גורמת שיומשך חיות יתירה לכל הכלים דאצילות שהם כמשל האברים כידוע, והיינו על ידי מצוות מעשיות שהן רמ"ח אברים דמלכא44, וכשהצדיקים עושים מצוות אזי אור צדיקים ישמח, היינו, שגורמים שמחה עליונה שהיא מן העונג העליון, ועל ידי זה נעשה התפעלות יתירה בבחי' רוח דז"א דאצילות הנקרא לב, ומזה תהי' התפשטות הדמים עליונים באברים כו'. וזהו שמח נפש עבדך, שע"י אופן העבודה דעבד הב' שהיא ללכת בכל דרכיו, נעשה ענין השמחה למעלה, ועל זה היא הבקשה שמח נפש עבדך, שיומשך משמחה עליונה זו הארת השמחה גם בנפש העובדת כו'. וזהו גם מה שכתוב בהמשך וסיום הכתובים (ועתה ישראל גו' ללכת בכל דרכיו וגו') לטוב לך45, היינו, שהטוב העליון שהוא העונג דאצילות שממנו נמשכה השמחה, יאיר בך על ידי העבודה כו'.
ז) ועפ"ז
יש לבאר גם בפסוק אחת שאלתי וגו', דמ"ש לחזות בנועם הוי' הוא על דרך מה שכתוב לטוב לך, דקאי על הטוב העליון שהוא העונג (בחינת היחידה) דאצילות, שיומשך בשם הוי', שזהו"ע נועם הוי', ומשם יומשך התענוג עד למטה ביותר, על דרך המסופר בגמרא46 שענין התענוג פעל התרחבות בהעצם שברגל, כמו שכתוב47 שמועה טובה תדשן עצם. וההתחלה בזה הוא אחת שאלתי מאת הוי', מאת הוי' הוא כמו (ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך גו') ליראה את הוי', כידוע48 החילוק בין מה שכתוב49 יראו מהוי', שהוא בחינת יראה תתאה, למ"ש50 יראו את הוי', שהוא בחינת יראה עילאה, ביטול עצמי שלמעלה מטו"ד כו'. ויש להוסיף, שענין זה הוא לא רק בבחי' ישראל (ועתה ישראל גו'), דהשם ישראל מורה על העבודה דרעו"ד, רצון פשוט שלמעלה מטו"ד, אלא גם בבחי' יעקב, וכמו שאומרים בר"ה קודם התקיעות יבחר לנו גו' את גאון יעקב אשר אהב סלה51, שגם בבחי' יעקב ישנו ענין הבחירה שלמעלה מטו"ד כו'. ומקדים לזה אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח52, שענין המלחמה קאי על כללות עבודת הבירורים, ועל זה אומר בזאת אני בוטח, שבטוח הוא בנצחון המלחמה בעבודת הבירורים, אבל אף על פי כן, אחת שאלתי גו', שתהי' העבודה בדרך מנוחה, על ידי לימוד התורה כו', שזהו על דרך מעלת העבודה דעבד הב', שעז"נ ללכת בכל דרכיו, לגבי העבודה דעבד הא' בבחי' היראה (כי אם ליראה גו'53) וקבלת עול בלבד, שעי"ז דוקא נעשה הענין דלטוב לך, שהו"ע נועם הוי', דהיינו שיומשך התענוג העליון ממרחב העצמי עד למטה. וכן תהי' לנו, שהעבודה במשך כל השנה תהי' בלימוד התורה, והשנה כולה תהי' שנה של תורה ובפרט פנימיות התורה, ועל ידי זה יומשך הענין דנועם הוי', לטוב לך, דהיינו הטוב הידוע הנקרא יום שכולו טוב54, יום שכולו ארוך55, אשר ההתחלה בזה היא מהגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.
שיחת יום ב' דראש-השנה, ה'תשכ"ד
תהלים כז, ד.
ויק"ר פכ"א, ד.
ראה תוד"ה עד אחת – מנחות יח, א.
ראה סד"ה אחת שאלתי תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ע' א'קכב). תשט"ו (ספר המאמרים תשט"ו ע' ריב).
ואתחנן ו, ד.
עקב יו"ד, יב.
סוף פרשת מסעי (צו, סע"ב ואילך). וראה גם אוה"ת ואתחנן ע' תיח. עקב ע' תקעח. וד"ה הנ"ל תרע"ה (המשך תער"ב שם ע' א'קיד).
דפ' שופטים תקס"ב – נדפס לאח"ז במאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' רנט ואילך (ובשערי תשובה לאדאהמ"צ ח"א ע, א ואילך). וראה גם דיבור המתחיל זה במאמרי אדהאמ"צ הנחות תקע"ז ע' רפט ואילך. ספר המאמרים אעת"ר ע' קע ואילך.
דברי הימים-א כט, יא.
תהלים קמה, ג.
חגיגה יג, א.
ראה פירוש הראב"ד לספר יצירה בהקדמתו קרוב לתחלתו (ב, ג). אוה"ת יתרו ע' תתטז ואילך. ועוד.
ראה ב"ר פ"י, ו. זהר ח"א רנא, א (בהשמטות). ח"ב קעא, ב. מו"נ ח"ב פ"י.
תהלים קד, כד.
ראה לקוטי תורה במדבר יב, ד. הובא באוה"ת וירא צב, רע"א. ועוד.
ישעי' מ, כח.
תהלים קמז, ה.
הובא בחזקוני ואתחנן ו, ד.
תניא רפ"ב.
לשון הש"ס – חגיגה ה, ב.
ראה גם המשך תרס"ו ע' ל ואילך. ספר המאמרים אעת"ר ע' קעא. עטר"ת ע' מד.
מגילה לא, א – ע"פ הגירסא ביל"ש תהלים רמז תשצד. וראה הערת כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבנו שליט"א בסה"מ ה'ש"ת ע' 40. וש"נ.
ברכה שני' דברכת המזון.
תהלים לג, ו.
ראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ב ע' מב ואילך. ע' קעח ואילך. ח"ב ע' שע. ס"ע תכב ואילך. תקס"ג ח"א ע' שלה. אוה"ת ענינים ע' קי ואילך. המשך תרס"ו ע' קעג ואילך. ובכ"מ.
ראה תניא פמ"ב (ס, ב). ובכ"מ.
מלאכי ג, ו.
ראה זח"ב סז, ב. תורה אור תרומה עט, ג. ועוד.
ראה לקוטי תורה בהר מא, ג. דרמ"צ קנב, ב. ועוד.
תקו"ז בהקדמה (יז, ב).
ראש השנה לב, א.
בראשית א, א.
ראה תו"ח בראשית בתחלתו. ובכ"מ.
ראה זח"ג קמט, ב. לקוטי תורה אחרי כה, ד. סידור (עם דא"ח) שער התפלה יח, ד.
בראשית ב, ז.
תניא רפ"ב בשם הזהר. וראה אגרות קודש ח"כ ע' קלא. וש"נ. מכל מקום, הגהות והערות קצרות לתניא שם. וש"נ.
זהר ח"ב סב, א. פה, א. קכא, א. ח"ג פא, א. רסא, א.
תהלים כה, יו"ד.
ראה ש"ך ריש פרשת בהר (ס, ד). מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' קא. מקומות שצויינו בשערי תשובה שם (ע, ג).
תהלים פו, ד.
שם, א.
משלי יג, ט.
ראה מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שלח. אתהלך לאזניא ע' עב ואילך.
תניא רפכ"ג בשם התיקונים – ראה תקו"ז ת"ל (עד, סע"א).
עקב יו"ד, יג.
גיטין נו, ב.
משלי טו, ל.
ראה לקוטי תורה במדבר יג, ב. אוה"ת עקב ע' תקפב. וראה תורת מנחם ספר המאמרים אב ע' רט ואילך. ובכ"מ.
תהלים לג, ח.
שם לד, יו"ד.
שם מז, ה.
שם כז, ג.
ראה דיבור המתחיל דרשו הוי' בהמצאו דשבת תשובה (המשך למאמר זה) – ביאור ב' הפירושים במ"ש ליראה את הוי', והקשר והשייכות ביניהם.
נוסח הרחמן בברכת המזון ליו"ט.
ראה תורה אור תולדות יח, סע"ד.
תורת מנחם - התוועדויות »
סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור.