בסייעתא דשמיא. יום ב' דראש השנה, ה'תשכ"ה
(הנחה בלתי מוגה)
זה
היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון1, דקאי על ראש השנה, יום ברוא אדם הראשון2, ונקרא תחלת מעשיך (כל מעשיך), והיינו, דעם היות שבכ"ה באלול נברא העולם3, מכל מקום, אינו נקרא תחלת מעשיך, לפי שעדיין לא נשלמה בו כוונת הבריאה, עד ליום ו' למעשה בראשית, יום ברוא אדה"ר, שבו נשלמה כוונת הבריאה, ולכן הוא תחלת כל מעשיך4. וידוע מה שמדייק בזה כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו (בהמשך ראש השנה תש"ד5), הלא בכל הענינים ובפרט בענין הבריאה צריך להיות סדר מסודר בתחלה וסוף, ואם כן, כיון שיום ו' למע"ב הוא סוף הבריאה, הרי עדיין אינו מובן איך נקרא בשם תחלת מעשיך. וכללות הביאור בזה הוא6, דהנה, התהוות כללות סדר ההשתלשלות הוא מצד הרצון למלוכה, שעלה ברצונו יתברך אנא אמלוך7, שאין זה ענין המלוכה כפי שנעשה לאחרי שישנם נבראים נפרדים, אלא הוא ענין המלוכה כפי שהוא בטרם כל יצור נברא8, דהיינו בחינת רוממות והתנשאות עצמית. וענין זה נמשך ונתגלה על ידי אדה"ר, שע"י שאמר הוי' מלך גאות לבש9, המשיך בחינת רוממות העצמית בגלוי. וכמו כן פעל אדה"ר ענין המלוכה בכל הנבראים, דהנה ידוע ההפרש בין מלוכה לממשלה10, שמלוכה היא ברצון דוקא, כמו שכתוב11 ומלכותו ברצון קבלו עליהם. וענין המלוכה ברצון נעשה על ידי אדה"ר, כדאיתא בזהר12 שכאשר נברא אדה"ר אמר לכל הנבראים – ופעל אצלם – בואו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו13. ולכן נקרא יום ברוא אדה"ר תחלת מעשיך, כי, עם היות שבכ"ה באלול נברא העולם, מכל מקום, כיון שדוקא ביום ברוא אדה"ר נשלם הרצון דאנא אמלוך, שנמשך בגילוי בחינת רוממות העצמית, שזהו סיבת כל הבריאה, לכן נקרא יום ברוא אדה"ר תחלת מעשיך. וכן הוא גם בר"ה בכל שנה ושנה, כידוע14 שבכל ראש השנה חוזרים הדברים לקדמותם, וצריכים להמשיך את כללות הבריאה מחדש, על ידי שפועלים התעוררות הרצון דאנא אמלוך שהוא בחינת רוממות העצמית. והיינו, דאף שלכאורה ההמשכה שבר"ה היא רק המשכה פרטית לשנה זו, הרי מבואר באגה"ק15 ע"פ16 ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, שבכל שנה ושנה יורד ומאיר כו' אור חדש כו', והיינו, שזהו חידוש אמיתי ועצמי, שהוא מבחי' רוממות העצמית דוקא. וזהו שכל ראש השנה הוא תחלת מעשיך, לפי שנמשך בו בחינת רוממות העצמית, כמו ראש השנה בפעם הראשונה שבו נמשך בחינת רוממות העצמית בגילוי על ידי אדה"ר.
ב) ולהבין
זה בעומק יותר, יש להקדים17 מה שכתוב דוד המלך בשם כל ישראל ארוממך אלקי המלך18, דפירוש ארוממך, הנה אמיתית ענין הרוממות היינו בחינת רוממות עצמית שלמעלה באין ערוך מבחי' רוממות והתנשאות על נבראים19, והיינו, שהיא בחינת שלמעלה מהשתלשלות, לא רק למעלה מספירת המלכות, אלא גם למעלה מספירת החכמה שהיא ראשית ההשתלשלות, ולמעלה גם מבחי' חכמה שבכתר שגם היא בכלל ההשתלשלות, כידוע מה שכתוב הרמ"ז20 שהתחלת האצילות הוא מבחי' חכמה סתימאה, והיינו, שבחי' חיצוניות חכמה סתימאה שהיא מקור חכמה הגלוי' היא בכלל האצילות. ויתירה מזה, שגם בחינת חיצוניות הכתר, כיון שהיא מקור על כל פנים להשתלשלות, יש לה שייכות אל ההשתלשלות, וכידוע21 שבחי' חיצוניות הכתר נמנה במנין הספירות, ולכן היא בבחי' רוממות על ההשתלשלות בלבד, ואינה בבחי' רוממות עצמית. ואמיתת הרוממות שהיא רוממות עצמית הוא בחינת פנימיות הכתר, והוא בחינת עתיק, לשון העתקה, שנעתק ונבדל לגמרי מכל ענין ההשתלשלות, שלכן אינו נמנה לעולם במנין הספירות. אמנם, על פי זה אינו מובן מהו ענין ארוממך, דמשמע לרומם ולהגבי' למעלה, דמאחר שהו"ע רוממות עצמי (כנזכר לעיל), מה שייך לרומם בחינת זו למעלה יותר. אך הענין הוא, דפירוש ארוממך הוא22 להמשיך בחינת רוממות העצמית מלמעלה למטה, היינו, שבחי' רוממות העצמית יהי' בבחינת המשכה וגילוי למטה, שזהו ארוממך בכ"ף פשוטה, שמורה על ההמשכה עד למטה מטה19. דהנה, בחינת הרוממות העצמית מצד עצמה היא בבחי' העלם והסתר, שהרי כל ענין הרוממות הוא היותו מרומם ונבדל, ובמילא הרי זה סתום ונעלם. וזהו"ע ארוממך, שהחידוש בזה הוא לגבי העולמות, שגם בהם יומשך בחינת הרוממות להיות מאיר בגילוי. ועוד פירוש בארוממך אלקי המלך, שהו"ע ההעלאה מלמטה למעלה, והיינו, שבחינת אלקי, אלקה שלי (כב' הפירושים שבזה שיתבארו לקמן באריכות), יתרומם ויתעלה בבחינת רוממות העצמות. וב' ענינים אלו נעשו על ידי אדה"ר בר"ה. דהנה, בתחלת הבריאה הי' ענין הרוממות בהעלם, דעם היות אשר בדבר הוי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם23, מכל מקום, הרי זה בהעלם, ואדה"ר המשיך רוממות העצמית שיהי' בגילוי למטה, שזהו"ע ההמשכה מלמעלה למטה. וכמו כן פעל אדה"ר העלאת כל הבריאה מלמטה למעלה, על ידי זה שאמר להנבראים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו, שהו"ע ההעלאה לבחי' רוממות העצמית.
ג) וביאור
הענין, דהנה, בתיבת אלקי יש שני פירושים, אלקי מלשון כח, ואלקי מלשון אלקות24. וב' פירושים אלו הם לכאורה ענינים הפכיים. דענין האלקות, היינו הארה אלקית, הוא בחינת אור וגילוי המתפשט מן העצם, שזהו שעולם האצילות נקרא עולם האלקות25, היינו שזהו התפשטות הארה מאוא"ס המאציל ברוך הוא. אבל כח אינו בחינת אור וגילוי, שאינו התפשטות הארה ממקורו, אלא נמצא ממקורו כמו דבר הנבדל ממנו, ובא בבחי' כח נעלם. ומכל מקום נכללים ב' הפירושים בתיבת אלקי, לפי שיש מעלה בכל אחד מהם, והיינו, שיש מעלה באור לגבי כח, ויש גם מעלה בכח לגבי אור (כדלקמן), וזהו שאלקי סובל ב' הפירושים, שיש בו ב' המעלות.
ד) ויובן
בהקדם ביאור ההפרש בין אור לשם [דשם הוא ענין המלכות, אלקי המלך, כמאמר26 מלך שמו נקרא, שהרי מה שמתפשט מהמלך על השרים והעבדים וכל אנשי המדינה אינו עצם המלך אלא רק שמו בלבד], שהוא על דרך ההפרש בין אור לכח. והענין הוא, דאור הוא גילוי והוא בדביקות ניכרת, ושם הוא העלם והוא בדביקות בלתי ניכרת. דהנה, אור הוא גילוי, והיינו, שהאור מגלה את המאור, שהרי בהאור ניכר בגלוי אם הוא אור הנר, אור הירח, אור השמש או אור היום, והיינו, לפי שהמאור הוא בגילוי בהאור, וכידוע שכל אור הוא מעין המאור לפי שהוא דבוק בהמאור. וכשם שהאור עצמו הוא גילוי, הנה גם פעולתו בהדבר שנעשה מואר על ידו היא באופן של גילוי, שבדבר המואר ניכר אם הוא מואר מאור הנר, מאור הירח או מאור השמש. וכמו כן הוא בענין האור למעלה, שהוא מעין המאור, ויתירה מזה, שהוא גם מעין הענינים שבהעצמות שלמעלה מבחי' מאור, שהרי כשם שלא זהו עיקר האלקות מה שהעולמות מתהווים ממנו27, כמו כן לא זהו עיקר האלקות מה שהאור נמשך ממנו, והיינו, שמלבד ענין האור, נושא העצמות בעצמו כביכול כו"כ ענינים עד אין סוף, וכל הענינים שישנם בהעצמות נמשכים גם בהאור. וראי' לדבר מענין התהוות יש מאין, דהנה, מבואר באגה"ק28 שההתהוות היא מאור אין סוף, שהאור הוא כעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ברוך הוא כו' שהוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש כו', והרי כח ההתהוות שבהעצמות אינו מצד ענין המאור שבו, אלא מצד היותו בורא, ומכל מקום, גם ענין זה נמשך בהאור. וטעם הדבר (שנמשך בהאור גם כח ההתהוות שמצד הבורא) הוא לפי שהאור הוא כעין המאור (כמו שכתוב באגה"ק), והכוונה בזה, דלהיות שבעצמות לא שייך לחלק בין ענין המאור שבו לשאר הענינים שבו, לכן, להיותו מעין המאור, הרי הוא גם מעין כל הענינים שבהעצמות. אמנם, כל שאר הענינים שבהעצמות ישנם בהאור בהעלם, ומה שנתגלה בהאור הוא בחינת המאור בלבד שזהו שהאור הוא מעין המאור, והיינו, לפי שכך עלה ברצונו יתברך שכל שאר הענינים יהיו בהאור בהעלם והסתר, ורק ענין המאור יהי' בו בגילוי, אבל בהעלם ישנם בהאור כל הענינים שבהעצמות.
אך
ענין השם הוא בבחי' העלם, שהרי על ידי השם אין יודעים מהות הדבר שנקרא בשם זה. ועם היות שע"י השם נמשך החיות, כידוע29 בפירוש הכתוב30 וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו, והוא ענין השמות בלשון הקודש, שאינם הסכמיים, אלא יש שייכות ממש להשם אל עצם הדבר, ומורה על שרשו, וכדאיתא בשל"ה31 שאדה"ר ידע סוד מרכבה העליונה ועל כן הי' יודע לקרוא שמות, לזה נאה לקרות שור32, מפני ששרשו מבחי' פני שור שבמרכבה, ועל דרך זה בשאר הנבראים, מכל מקום, כל זה הוא בהעלם, והיינו, שאנו רק יודעים שע"י השם נמשך החיות, אבל החיות אינו מתגלה על ידי השם, וכמו כן לא מתגלה על ידי השם שורש הדבר, ואין זה אלא שאנו יודעים שהשמות שניתנו לכל הנבראים הם בהתאם לשרשם, ולכן יכולים אנו לידע את חילוקי שרשי הנבראים מחילוקי שמותיהם, אבל השם עצמו אינו מגלה ולא ניכר בו שרשו כלל. וכן הוא גם בהשם הפרטי של כל אדם, דעם היות שהשם מקשר הנשמה בגוף, והחיות הנמשך מהנשמה ומחי' את הגוף הוא נשרש בהשם (כפי שמבאר אדוננו מורנו ורבנו הזקן בלקו"ת33), מכל מקום, הרי זה בהעלם ואינו ניכר כלל. ולכן מצינו34 כמה בני אדם ששמותיהם שוים, שזהו לפי ששרשם אחד (כמבואר בספרי קבלה), ומכל מקום חלוקים הם זמ"ז לא רק בענינים חיצוניים, אלא גם בענינים עיקריים. וזהו כללות ההפרש שבין אור לשם, שאור הוא גילוי, היינו, שהאור עצמו הוא בבחי' גילוי, שהוא מעין המאור, והוא בגילוי גם בהדבר שנעשה מואר על ידו, כנזכר לעיל. מה שאין כן השם הוא בבחי' העלם, היינו, שהוא בהעלם הן לגבי הדבר הנקרא בשם זה, והן לגבי האדם הקורא את הדבר בשם זה.
אמנם
יש גם מעלה בענין השם לגבי ענין האור, דהנה, האור הוא הארה בלבד ואינו ממשיך את העצם, שהעצם נשאר במקומו ואינו נמשך בהאור, מה שאין כן השם ממשיך את העצם, שהרי כאשר קורין לאדם בשמו אזי הוא נפנה לקוראו (לא רק בעניניו החיצוניים, אלא) בכל עצמותו. ואי אפשר לומר שזה שהאדם נפנה להקורא בשמו הוא ענין הסכמי, שכך הסכים בעצמו שכאשר יקראוהו בשמו יפנה לקוראו, שהרי אנו רואים שע"י קריאת השם נמשך חיות חדש מעצם הנפש, כמו במצב של התעלפות חזקה רח"ל, שאז מסתלקים כל הגילויים מהנפש השייכים לגוף ועולים לשרשם בעצם הנפש, ועד שאינו מועיל (לא רק אכילה ושתי', אלא) אפילו ענין של רפואה, ומכל מקום, על ידי זה שלוחשים שמו באזנו מעוררים וממשיכים חיות חדש מעצם הנפש35. וזוהי מעלת השם על האור, שאינו הארה בלבד, אלא שייך אל העצם, שמגיע ומעורר את העצם. וזהו גם מה שענין השם שייך יותר להתלבשות הנפש בגוף (שעל ידו נעשה חיבור חיות הנפש עם הגוף) דוקא, שאז דוקא נקרא בשם, ולכן מצינו36 שאף שבנשמת רשב"י וכן בנשמת רב המנונא סבא הי' ניצוץ (ואפשר גם בחינת נעלית יותר מבחי' ניצוץ) מנשמת משה רבינו (כמבואר בספרי קבלה37), מכל מקום, אינם נקראים בשם משה, אלא בשם שמעון או המנונא, והיינו, לפי שהשם שייך אל התאחדות החיות עם הגוף (הגוף שלו) דוקא. והרי התלבשות הנפש בגוף היא באופן שבזה מוגדר העצם כו'38.
ה) והנה
על דרך ההפרש בין אור ושם הוא גם ההפרש בין אור לכח. דהנה39, ענין האור, להיותו גילוי כנזכר לעיל, אינו ענין של התחדשות, וכמשנת"ל במאמר שלפנ"ז40 דכיון שהאור כלול במאור, ולא עוד אלא שבהיותו כלול במאור הוא ביתר שאת (כמבואר בשער היחוד והאמונה41), אם כן, מה שנמצא האור אין זה ענין של התחדשות, כי אם מה שנתגלה האור שהי' כלול תחילה בהמאור. וכשם שהאור עצמו אינו ענין של התחדשות, כמו כן פעולתו להאיר את הדבר שנעשה מואר על ידו היא גם כן לא באופן של התחדשות, שהרי הדבר עצמו נמצא גם לפנ"ז, אלא שמקודם לא הי' נראה, ועל ידי זה שהאור מאיר הרי הוא נראה. וכמו כן בנוגע לפעולת הצמיחה שנעשית על ידי אור השמש ואור הירח, כמו שכתוב42 ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, שאין זה התחדשות בהגשם, אלא צמיחה וגידול בלבד, כמו שכתוב באגה"ק43 בענין המזל המכה בו ואומר לו גדל44, שזהו רק הצמיחה מקטנות לגדלות. וכל זה הוא בענין האור, שלהיותו בחינת גילוי, לא שייך בו הפסק כו', ובמילא אין בו ענין של התחדשות. אמנם, ענין הכח הוא באופן של התחדשות, וכמו כח הפעולה והמעשה שבאדם, שהפעולה אינה מהות כח הפועל, שהרי כח הפועל הוא כח רוחני, והפעולה הנעשית מזה היא פעולה גשמית, ואם כן, הפעולה שבאה מהכח היא ענין של התחדשות. וכן הוא בכח האומן הפועל איזה דבר כמו עשיית כלי, הרי זה התחדשות דבר, שבתחלה הוא חומר פשוט, וע"י כח האומן נתחדש בו צורה. ועם היות שהחומר נושא את הצורה בתוכו, ואם כן אפשר לומר לכאורה שהצורה היא רק בבחי' גילוי ההעלם מהחומר, הרי האמת היא שענין זה שהחומר נושא בתוכו את הצורה הוא רק עלולית בלבד, והיינו, שהחומר ראוי לעשות בו צורה, ואין זה באופן שהצורה כלולה בהעלם בהחומר, לא בבחי' העלם שישנו במציאות, ואפילו לא בבחי' העלם שאינו במציאות, ואם כן, הצורה שנעשית על ידי כח האומן היא בבחי' התחדשות. וענין ההתחדשות ניכר יותר בכח הזריקה, שכאשר זורק אבן מלמטה למעלה, נעשה ענין של התחדשות היפך הטבע, שהרי טבע האבן הוא לירד וליפול למטה, וע"י כח הזריקה נעשה בו התחדשות היפך טבעו לילך מלמטה למעלה. וזהו המעלה שבענין הכח על ענין האור, שהאור אין בו ענין של התחדשות, דלהיותו בחינת גילוי, לא שייך בו הפסק, ובמילא לא שייך בו התחדשות (כנזכר לעיל), מה שאין כן הכח, להיותו בחינת העלם, שייך בו הפסק כו', אך מצד זה גופא יש בו מעלה, שפועל ענין של התחדשות. ועל דרך זה יובן בענין הכח למעלה, כמו שכתוב45 אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול, שענין הכח הוא שעל ידו נעשה ההתחדשות דשמים וארץ מאין ליש, והוא ענין התחדשות עולמות בי"ע על ידי בחינת כח המלכות דאצילות כמו שהיא לאחר הפרסא שבין אצילות לבי"ע, שעל ידו נעשה החידוש דהתהוות הנבראים דבי"ע מאין ליש. וכן הוא גם בכללות העולמות, כידוע46 שא"ק נקרא אדם דבריאה דכללות, לפי שהתהוותו היא לאחרי צמצום הראשון, שעל ידו נעשה כללות ענין ההשתלשלות באופן של התחדשות מאין ליש, שזהו ענין הכח כו'.
ו) ולהעיר
שכל האמור לעיל בהחילוק שבין אור לשם וכח, אינו בסתירה47 להמבואר בכ"מ48 ששם ואור הם ענין אחד, ומה שבמדרש נקרא שם, נקרא בלשון הזהר והקבלה אור, כי, מה ששם ואור הוא ענין אחד הרי זה רק בכללות, והיינו, שבכללות הענינים הנה גם אור הוא כמו שם בלבד, כיון שכללות הגילויים, גם האורות היותר נעלים, הם באין ערוך לגבי העצמות, והם בבחי' העלם לגבי' כמו שם. ולאידך גיסא, הנה מצד זה שלית אתר פנוי מיני'49, ואין עוד מלבדו50, הרי גם ההעלם דבחי' שם הוא כמו אור, כי, לגבי העצמות שאין שום דבר מעלים ומסתיר לפניו, גם העלם והסתר היותר גדול הוא ענין של אור וגילוי. וזהו שבכללות נחשבים שם ואור לענין אחד, שלכן, מה שבמדרש נקרא שם נקרא בלשון הזהר והקבלה אור. אבל בפרטיות יותר, יש ענינים אשר הן מצד למעלה והן מצד למטה הם בבחינת אור, ויש ענינים שהם בבחינת שם וכח.
ז) וע"פ
המבואר לעיל שיש מעלה בענין האור על ענין השם והכח, ויש מעלה בענין השם והכח על ענין האור, וכנזכר לעיל שמעלת האור הוא בענין הגילוי, ומעלת הכח הוא שפועל ענין של התחדשות, יובן מה שבתיבת אלקי יש ב' פירושים, לשון אלקות וגם לשון כח, להורות שיש בו הן מעלת האור שהו"ע של גילוי, והן מעלת הכח שפועל ענין של התחדשות. וזהו אלקי המלך, היינו, שבחי' אלקי, בב' הפירושים שמורים על מעלת האור ומעלת הכח, הם מצד בחינת המלכות (המלך), והיינו, שע"י בחינת המלכות נמשך אור שהוא בבחי' אלקי, מלשון אלקות51 ומלשון כח, שהאור האלקי בא בבחי' כח הפועל בנפעל להוות מציאות הנבראים בבחי' התחדשות יש מאין. וכידוע52 בענין ההפרש בין ספירת המלכות לשאר הספירות, שהתהוות הנבראים להיות דבר נפרד היא על ידי המלכות דוקא, מה שאין כן המדריגות שלמעלה מזה שאינם בבחי' מקור לעולמות, לא מבעי בחינת חו"ב, שזהו כמשל השכל שבאדם שאינו מוכרח אל הזולת, שהרי יכול לישב לעצמו ולהשכיל השכלות, ואפילו המדות ששייכים אל הזולת, שהרי אינו שייך להתחסד על עצמו אלא רק על זולתו, וכידוע53 הראי' מאברהם אבינו שהצטער שלא היו לו אורחים, לפי שמדת החסד והאהבה שייכת רק על הזולת דוקא, מכל מקום, אין הכרח שההשפעה מהמדות תהי' דוקא למי שהוא זולת לגמרי, היינו, נפרד ונבדל ממנו, שהרי אפשר להיות השפעת המדות גם על בנים ושרים כו', מה שאין כן ענין המלוכה הוא כמאמר54 אין מלך בלא עם, פירוש עם מלשון עוממות, שהם דברים נפרדים וזרים ורחוקים ממעלת המלך (כמבואר בשער היחוד והאמונה55). וזהו שמצד ענין המלך, בחינת המלכות, נמשך להיות אלקי, מלשון אלקות ומלשון כח, היינו, שהאור האלקי בא בבחי' כח הפועל בנפעל להוות מציאות הנבראים בבחי' התחדשות. ועז"נ ארוממך אלקי המלך, דכיון שמצד בחינת המלכות (המלך) נמשך להיות אלקי, מלשון אלקות וגם מלשון כח, שעי"ז נעשה החידוש דהתהוות עולמות בי"ע הנפרדים, שענין זה נעשה באופן של הפסק והתחדשות, ולא בדרך של גילוי, לכן צריך להיות הענין דארוממך אלקי המלך, שבבחי' אלקי המלך יומשך ויאיר בגילוי בחינת רוממות העצמית, שזהו"ע ארוממך באופן של המשכה מלמעלה למטה, שבחי' רוממות העצמית יומשך ויאיר בגילוי בהנבראים שלמטה. וכמו כן ארוממך אלקי המלך מלמטה למעלה, היינו, לרומם את בחינת אלקי המלך לבחי' רוממות העצמית.
ח) והנה
ענין זה נפעל על ידי אדה"ר, באמרו הוי' מלך גאות לבש, שעי"ז המשיך בחינת רוממות העצמית בגילוי, ופעל זאת בכל הנבראים, באמרו בואו נשתחוה ונכרעה נברכה גו', כנזכר לעיל (ס"ב). וכן הוא בכל שנה ושנה, שבכל ראש השנה נמשך גילוי בחינת רוממות העצמית עד למטה מטה, דהנה, העבודה דר"ה היא בבחי' הזזה עצמית שמצד עצם הנשמה56, ועצם הנשמה דערנעמט את העצם שלמעלה, בחינת רוממות העצמית. וענין זה נמשך עד לכח היותר תחתון, שזהו מה שכתוב כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו57 שעיקר העבודה דר"ה הוא באמירת אותיות, והרי ענין אמירת האותיות הוא בדוגמת הענין דכלי, שם וכח58, ויתירה מזה, מצות היום בשופר59, שתק"ש הוא ענין המעשה שלמטה מהדיבור, דאף שתק"ש היא חכמה ואינה מלאכה60, מכל מקום, הרי זה בחינת מעשה שלמטה גם מאמירת האותיות דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות. וזהו ענין העבודה דר"ה, שהעבודה היא מצד עצם הנשמה כפי שנמשכת וחודרת (נעמט דורך) עד לכח היותר תחתון.
ט) וזהו
גם שגבי ראש השנה כתיב61 אתם נצבים היום (דקאי על ראש השנה62) כולכם לפני הוי' אלקיכם ראשיכם שבטיכם וגו' עד שואב מימיך, והיינו, שאף שפירט הכתוב עשר מדריגות בבנ"י63, מכל מקום, נצבים כולכם לאחדים כאחד, וכפי שמבאר אדוננו מורנו ורבנו הזקן בלקו"ת64 שכל ניצוצי נשמות נצבים ומתעלים במקורם הראשון כו'. ובהקדם החילוק שבין ראש השנה (יום הששי למע"ב) ליום הששי דמ"ת (ששי בסיון), דעם היותם שייכים זל"ז, כדרשת רבותינו זכרונם לברכה65 מאי דכתיב66 ארץ יראה ושקטה כו' בתחלה יראה ולבסוף שקטה, וזהו מה שכתוב67 ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, בה"א יתירה, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה שמים וארץ ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין כו', היינו, שבמ"ת נעשה קיום ותוקף במעשה בראשית (גם כפי שעולם על מילואו נברא68), מכל מקום, יש הפרש ביניהם, שבמ"ת היו חילוקי מדריגות בבנ"י, והיינו, דעם היות שהגילוי מלמעלה (וירד הוי' על הר סיני69, עם כל הפמליא דילי'70) הי' באופן שלמעלה מהתחלקות, מכל מקום, כפי שגילוי זה נמשך למטה היו חילוקי מדריגות, משה מחיצה בפ"ע אהרן מחיצה בפ"ע וכו'71, מה שאין כן בר"ה כתיב אתם נצבים היום כולכם, והיינו, שגם מצד המטה אין ענין של התחלקות. וטעם הדבר הוא6, לפי שבמ"ת הוא גילוי התורה שהיא בחינת חכמה, ובבחי' החכמה יש התחלקות. ואף שהתורה היא בחינת עצמות החכמה, מכל מקום הרי זה בחינת אור פנימי (והיינו, שהחכמה בכל מקום שהיא, גם בבחי' עצמות החכמה, היא בבחי' אור פנימי), שבא בבחי' מדידה לפי ערך המקבלים, ולכן הי' בזה ענין של התחלקות, משה מחיצה בפ"ע אהרן מחיצה בפ"ע וכו'. מה שאין כן בר"ה נמשך בחינת רוממות העצמית, וגם העבודה דר"ה היא בבחי' עצם הנשמה, שזהו"ע שלמעלה מהתחלקות, שהכל שוים. והיינו, שגם פרטי המדריגות מראשיכם כו' עד בחינת שואב מימיך, שדוגמתם בכל אחד בפרט הם עשר כחות הנפש, הם באופן דכולכם, לאחדים כאחד, לפי שגם הכחות הגלויים חדורים (זיינען דורכגענומען) בהעצם שלמעלה מהתחלקות. וזהו גם מה שמבאר כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו בהשיחה דר"ה תש"ה72 שבר"ה ישנו ענין ההכתרה וענין ההשתחוואה, והחילוק ביניהם, שענין ההכתרה הוא שמכתירים את המלך ליבטל אליו בכל אשר יצוה, והרי בכל אשר יצוה הוא כבר ענין של ציור, והיינו, דעם היות שעדיין אין ענין של ציווי בפועל, מכל מקום, כיון שהקב"ע הוא ליבטל אליו בכל אשר יצוונו, שמזה יומשך אח"כ רצונות פרטיים, הרי זה ביטול לבחי' הרצון, מה שאין כן ההשתחוואה הוא הביטול אל העצם, ביטול עצמי לבעל הרצון. וזהו גם מעלת הקב"ע דר"ה על הקב"ע דכל השנה, שהקב"ע דכל השנה הוא הביטול לבחי' הרצון, והקב"ע דר"ה הוא ביטול עצמי לבעל הרצון73.
וזהו
אתם נצבים היום כולכם גו', שבר"ה נצבים קיימים ועומדים בבחי' ביטול עצמי לבעל הרצון, ועל ידי זה נעשה המשכת בחינת רוממות העצמית38 בכל עשר כחות הנפש, ובאופן שמאיר בגילוי, שזהו אתם נצבים היום, שהיום מורה על ענין האור והגילוי, וכמארז"ל74 מה היום מאיר כו', והיינו, שבחי' רוממות העצמית נמשך בגילוי בכל עשר כחות הנפש עד לכח היותר תחתון, שבכולם מאיר בחינת העצם, ועד שנמשך גם בעולם, שנרגש בהבריאה כולה מלכותו יתברך, כמו שהי' בר"ה בפעם הראשונה שאז אמר אדה"ר הוי' מלך גאות לבש, בואו נשתחוה ונכרעה גו'. וזהו גם שמבחי' רוממות העצמית נמשך אור חדש כו', ובא בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה75.
שיחת יום ב' דראש השנה, ה'תשכ"ה
תפלת מוסף דר"ה (ראש השנה כז, א).
ויק"ר רפכ"ט. פסיקתא דר"כ פיסקא כג (בחודש השביעי).
ויק"ר ופסיקתא דר"כ שם. תוד"ה לתקופות – ראש השנה ח, א.
ראה חדא"ג מהרש"א ראש השנה כז, א.
דיבור המתחיל זה היום בתחילתו (ספר המאמרים תש"ד ע' 3).
ראה סד"ה אתם נצבים תרד"ע (המשך תער"ב ח"א בסופו (ע' תרלד)).
אד"ר – הובא בסהמ"צ להצ"צ קע, ב. וראה לקוטי תורה נשא כא, ד. נצבים נא, ב.
פיוט "אדון עולם". וראה המשך תער"ב ח"א ס"ע תרכב. דיבור המתחיל אדון עולם תש"ג (ספר המאמרים תש"ג ע' 10 ואילך).
תהלים צג, א. פרקי דר"א פי"א.
לקוטי תורה נצבים נה, סע"ב. נו, סע"ב.
בתפלת ערבית.
ח"א רכא, ב. ח"ג קז, ב. תקו"ז תנ"ו (צ, ב).
תהלים צה, ו.
ראה פרי עץ חיים שער ראש השנה פ"א. ובכ"מ.
סי"ד.
עקב יא, יב.
בהבא לקמן – ראה דיבור המתחיל אני לדודי וד"ה אתם נצבים תרד"ע (המשך תער"ב ח"א פרק שה (ס"ע תרכא) ואילך). וראה גם ספר המאמרים תרצ"ב ע' שז ואילך.
תהלים קמה, א.
ראה פירוש המלות לאדמו"ר האמצעי פק"ס (קח, ג ואילך).
לזח"ג פח, ב.
ראה תורה אור צא, ג ואילך. לקוטי תורה שלח מט, ג. ביאוה"ז להצ"צ ח"א ע' ערה. ובכ"מ.
ראה תורה אור מקץ מ, ג.
תהלים לג, ו.
ראה גם אוה"ת יתרו ע' תשנ ואילך.
ראה תניא פמ"ט (סט, א). סהמ"צ להצ"צ מצות האמנת אלקות פ"ד. המשך תרס"ו ע' תכט.
פיוט "אדון עולם".
תורה אור מג"א צט, ב.
ס"כ (קל, סע"א ואילך).
ראה רמב"ן ובחיי בראשית ב, יט. אור תורה להה"מ ד, סע"ב ואילך. לקוטי תורה בהר מא, ג. ועוד.
בראשית ב, יט.
בהקדמה בית המקדש (יד, א).
ב"ר פי"ז, ד. וש"נ.
בהר שם.
ראה מאמרי אדוננו מורנו ורבנו הזקן תקס"ג ס"ע שג ואילך. אוה"ת שמות ע' קד. ספר המאמרים תר"ל ע' סח. תרס"ח ע' פב.
ראה ספר המאמרים תרצ"ט ע' 163. תש"א ע' 82. תש"ב ע' 73. ועוד.
ראה מאמרי אדוננו מורנו ורבנו הזקן ואוה"ת שם.
ראה חסד לאברהם מעין חמישי נהר כה. עמק המלך שער יא (שער דיקנא קדישא) פ"ט (סב, א). ועוד.
חסר קצת (המו"ל).
בהבא לקמן – ראה דיבור המתחיל אתם נצבים תרד"ע הנ"ל (המשך תער"ב שם ע' תרלב ואילך).
דיבור המתחיל אתם נצבים (לעת-עתה לא הגיע לידינו. המו"ל).
פ"ג.
ברכה לג, יד.
ס"כ (קלב, א).
ראה ב"ר פ"י, ו. זהר ח"א רנא, א (בהשמטות). ח"ב קעא, ב. מו"נ ח"ב פ"י.
ירמי' לב, יז.
עץ חיים שער א (דרוש עגולים ויושר) ענף ד. שער ב (השתלשלות י"ס דרך עגולים) ענף ב. שער ג (סדר אצילות למהרח"ו) פ"א. מאמרי אדוננו מורנו ורבנו הזקן ענינים ע' א ואילך. אוה"ת ענינים ע' עז ואילך. דיבור המתחיל מה רב טובך תרמ"ד.
ראה גם ספר המאמרים תר"ל ס"ע סז ואילך. תרס"ח ס"ע פא ואילך.
לקוטי תורה בהר שם. ובכ"מ.
תקו"ז תנ"ז (צא, ב).
ואתחנן ד, לה.
ראה גם המשך תער"ב ח"ב פש"ל.
ראה ספר המאמרים עטר"ת ס"ע סג ואילך.
ראה המשך תער"ב ח"א ע' פא. ספר המאמרים עטר"ת שם. ובכ"מ.
בחיי וישב לח, ל. שם ריש פרשת בלק. כד הקמח ראש השנה (ב) דיבור המתחיל ועוד (בהוצאת שאוועל – ע' שעט).
רפ"ז.
ראה דיבור המתחיל אתם נצבים הנ"ל (המשך תער"ב שם ע' תרלד). וראה סד"ה דרשו תרצ"א (ספר המאמרים תרצ"א ע' לז ואילך).
ראה ספר המאמרים תרצ"ז ע' 310. וש"נ.
ראה דיבור המתחיל שיר המעלות דשבת שובה, וא"ו תשרי פ"ה (לקמן ע' 25).
משנה ראש השנה כו, ב. גמרא שם כז, א.
שם כט, ב.
נצבים כט, ט-י.
ראה פענח רזא סוף פרשת נצבים. מגלה עמוקות נצבים דיבור המתחיל עשירי (ס, ד).
ראה זהר ח"ב פב, א. הובא בלקו"ת שבהערה הבאה.
ריש פרשת נצבים.
שבת פח, א.
תהלים עו, ט.
בראשית א, לא.
ראה ב"ר פי"ד, ז. וראה שם פי"ב, ו. פי"ג, ג (וביפ"ת שם).
יתרו יט, כ.
ראה שמו"ר פכ"ט, ב. פסיקתא רבתי פכ"א (פיסקא עשרת הדברות), ז.
ראה מכילתא ופרש"י יתרו שם, כד.
ספר השיחות תש"ה ע' 9.
ראה גם רד"ה זה היום תרס"ב (ספר המאמרים תרס"ב ס"ע רכה ואילך).
תנחומא נצבים א.
חסר סיום הברכה (המו"ל).
תורת מנחם - התוועדויות »
סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור.