בסייעתא דשמיא. כ"ט אלול ה'תשל"ב, ליל ערב ראש השנה ה'תשל"ג*
יום
טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה1, ומפרש בגמרא2 דרבנן הוא דגזור בי', דהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. וידוע הדיוק בזה3, מה ראו חכמינו זכרונם לברכה לדחות מ"ע דאורייתא, ובפרט מצות שופר שהיא מצוה רמה ונישאה מאד4, משום גזירה בעלמא [ובפרט עכשיו, שאין מצוי שיהי' רה"ר מה"ת5, והגזירה שמא יעבירנו הוא רק שלא יבוא לאיסור דרבנן]. וגם6, הרי החשש הוא להדיוטים וקלי הדעת7, ואיך מנעו בשביל זה המצוה מכמה צדיקים גדולים וטובים. וידוע הביאור בזה8, דזה שבראש השנה צריך לתקוע בשופר הוא בכדי לעורר על ידי זה למעלה התענוג בבריאת העולמות, וכיון שבשבת מצד עצמו ישנו התענוג, לכן, בראש השנה שחל להיות בשבת המצוה דתקיעת שופר אינה בתוקף כ"כ (עם כל השטורעם) כמו בראש השנה שחל בימות השבוע9, ולכן היא נדחית מפני החשש שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. וזה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה שחל בשבת, הוא, כי בתענוג כמה מדריגות, ודרגת התענוג שהמשיכו על ידי תקיעת שופר במקדש היא נעלית יותר מדרגת התענוג דשבת.
ב) וצריך
להבין, הרי ידוע10 דזה שבראש השנה צריך לעורר התענוג על ידי עבודת האדם (תקיעת שופר), אף שבתחלת הבריאה היתה ההמשכה מעצמה, הוא, כי על ידי שהתעוררות התענוג דלמעלה (עכשיו) היא על ידי עבודתם של ישראל, שהשרש דישראל הוא בהעצמות, התענוג שנמשך עכשיו הוא נעלה יותר מהתענוג שנמשך מצד עצמו (בתחלת הבריאה). ועפ"ז, בראש השנה שחל להיות בשבת, שהתענוג הוא מצד הזמן דשבת (שבת מיקדשא וקיימא11 ), חסר לכאורה מעלת התענוג שמתעורר על ידי עבודת האדם. ואף שגם בראש השנה שחל להיות בשבת ישנה העבודה דאמירת פסוקי שופרות, הרי אמירת הפסוקים היא בכדי שההמשכה תהי' בגילוי. וכמבואר בהמשך יום טוב של ראש השנה תרס"ו12, דההמשכה שע"י המצוות אינה בגילוי כ"כ, והגילוי הוא על ידי התורה, תורה אור13. ולכן, בכדי שהמשכת התענוג שע"י קיום מצות תקיעת שופר תהי' בגילוי הוא על ידי אמירת פסוקי שופרות. וזהו הטעם שגם בראש השנה שחל להיות בשבת אומרים פסוקי שופרות, אף שהמשכת התענוג אז הוא מצד עצמו, כי ההמשכה שמצד השבת עצמו היא למעלה, ובכדי שיהי' הגילוי למטה הוא על ידי אמירת פסוקי שופרות. וכיון שע"י אמירת הפסוקים הוא רק גילוי ההמשכה, וההמשכה עצמה היא מצד השבת עצמו, הרי בראש השנה שחל להיות בשבת חסר לכאורה העילוי שנעשה על ידי עבודה.
ג) ויובן
זה בהקדים מה שארז"ל14 משביעין אותו תהי צדיק כו', ואמר כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו15 בשם הצ"צ, אשר בראש השנה הראשונה לחייו (שנת תק"ן16 ) אמר אדוננו מורנו ורבנו הזקן דרוש משביעין אותו תהי צדיק כו', והוא השלשת פרקים הראשונים של ספר התניא17. ויש לבאר השייכות דענין משביעין אותו לראש השנה ע"פ המבואר בלקו"ת18, דזה שכל אחד מישראל נק' אדם (אתם קרויין אדם19 ), הוא, לפי שבנשמת כל אחד מישראל יש חלק מנשמת אדם הראשון. ומזה מובן, דבראש השנה (יום ברוא אדם הראשון) שאז מתחדש (בכל שנה) הענין דהמשכת נשמת אדם הראשון בגופו (ויפח20 באפיו נשמת חיים)21, הרי זה גם יום ההולדת של כל אחד מישראל. וי"ל שזהו הקשר דמשביעין אותו לראש השנה.
ויש
לקשר זה עם פירוש המדרש22 על הפסוק23 בחודש השביעי שהוא ירחא דשבועתא (שביעי מלשון שבועה), וכמבואר בדרושי הצ"צ24 השייכות דירחא דשבועתא למשביעין אותו תהי צדיק. ואולי יש להוסיף, דבחודש השביעי ג' פירושים, שביעי כפשוטו, שביעי מלשון שבועה (ירחא דשבועתא כנזכר לעיל), ושביעי מלשון שובע, כדאיתא במדרש25 דפירוש בחודש השביעי הוא, שהוא משובע בכל (גיתות בתוכו, ברכות בתוכו, וכו'). ועל דרך זה הוא במשביעין אותו תהי צדיק כו', שמבואר בכ"מ26 וגם בדרושי הצ"צ27 דבמשביעין ג' פירושים. משביעין כפשוטו, וגם מלשון שובע ומלשון שבעה, כדלקמן.
ד) והנה
השייכות דג' ענינים אלה (שבועה, שובע, שבעה) היא, דענין השבועה הוא שמקשר את עצמותו. וכמו בשבועה כפשוטה, דזה שהאדם נשבע לעשות איזה דבר (הגם שעכשיו בעת שנשבע הוא רוצה בזה, ולמה צריך להשבועה), הוא, בכדי שגם כשיהי' איזה דבר שיגרום שלא ירצה בהדבר, הנה על ידי שנשבע לעשות הדבר, יעשה את הדבר גם נגד רצונו28. והטעם על זה הוא כי ענין השבועה הוא שמקשר את עצמותו בזה, עצם הנפש שלמעלה מרצון. ועל דרך זה הוא למעלה, דענין השבועה הוא כמו שכתוב29 בי נשבעתי, בי בעצמותי. וכמבואר בהדרושים30, דבי קאי על עתיק, וידוע31 שעתיק הוא בחינה תחתונה שבמאציל שלמעלה משרש הנאצלים.
וזהו32
משביעין אותו תהי צדיק, דזה שצריך להשביע את הנשמה תהי צדיק, הגם שזה (להיות צדיק) הוא רצון הנשמה, כי על ידי התלבשותה בגוף ונפש הבהמית, אפשר שהגוף ונה"ב יעלימו ויסתירו על הנשמה. ובפרט ששרש נפש האלקית הוא בתיקון ושרש נפש הבהמית הוא בתוהו שקדם לתיקון. ולכן משביעין את הנשמה תהי צדיק, דענין השבועה הוא המשכת שרש הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות אור אין סוף (למעלה מהענין דתוהו ותיקון), ועל ידי זה תוכל להתגבר על נפש הבהמית. וזהו שמשביעין אותו הוא גם מלשון שובע, דשובע הוא נתינת כח. וע"י השבועה, המשכת שרש הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות אור אין סוף [שהוא בדוגמת שרש הבן כמו שהוא במוח האב עצמו טרם שנמשך33 ], נותנים כח להנשמה כמו שהיא בגילוי למעלה [שהוא בדוגמת הבן כמו שנמשך ממוח האב33], וגם להנשמה כמו שהיא מלובשת בגוף ונה"ב, לעבוד עבודתה בסור מרע (אל תהי רשע) ובועשה טוב (תהי צדיק).
ה) והנה
מדייק הצ"צ34 במ"ש משביעין אותו תהי צדיק, איך מהני השבועה לנשמה על הגוף ונה"ב, שזהו דבר שאינו ברשותה, והלא אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו. ומבאר, דזה שמשביעין אותו תהי צדיק למדו רבותינו זכרונם לברכה ממ"ש35 כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה, תשבע כל לשון זה יום הלידה. והתחלת כתוב זה הוא בי נשבעתי, דבי קאי על עתיק36 (כנזכר לעיל). וזה שתשבע כל לשון בא בהמשך לבי נשבעתי, הוא, כי בהשבועה שמשביעין אותו תהי צדיק נמשך כח מבחינת בי נשבעתי. ובכח זה, ביכולת הנשמה לשלוט על נפש הבהמית37. ויש לומר, דהביאור איך מהני השבועה לנשמה על הגוף ונה"ב שזה דבר שאינו ברשותה, הוא, כי מצד הדרגא דבי נשבעתי, גם הגוף ונה"ב הם ברשות הנשמה. דבבחינת הגילויים, הנשמה והגוף ונה"ב הם שני ענינים. דשרש הנשמה הוא בתיקון ושרש הגוף ונה"ב הוא בתוהו. אבל באוא"ס שלמעלה מתוהו ותיקון, מכיון שהכוונה מלכתחילה בבנין וסתירת התוהו היתה שיהי' בירור התוהו (שרש הגוף ונה"ב) על ידי התיקון (שרש נפש האלקית)38, לכן על ידי גילוי אור אין סוף, גם הגוף ונה"ב נעשים ברשותה של הנשמה, כי כוונת התהוותם מלכתחילה היא שיתבררו על ידי הנשמה.
ו) ויש
לומר, שהחילוק בין שני הענינים דמשביעין אותו, משביעין מלשון שבועה ומשביעין מלשון שובע, הוא, שמשביעין מלשון שבועה הוא המשכת שרש הנשמה, ומשביעין מלשון שובע הוא שהמשכה זו תהי' בגילוי בהנשמה כמו שבאה בהמשכה (כולל הנשמה כמו שהיא מלובשת בגוף ונה"ב), בדוגמת שביעה כפשוטה, שהמאכל משביע את האדם. וזהו דמשביעין אותו מלשון שובע הוא נתינת כח (כמבואר בכ"מ39 ), דע"י שההמשכה דהשבועה היא בגילוי בהנשמה שבהגוף, יש לה הכח להתגבר על נפש הבהמית (כנזכר לעיל סעיף ד), וגם לפעול בו הבירור והזיכוך (כנזכר לעיל סעיף ה), שבשביל זה ירדה למטה. וכמבואר בתניא40, דתכלית הכוונה בירידת הנשמה למטה הוא (לא בשביל הנשמה, אלא) בכדי לברר ולזכך את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם.
ויש
לקשר זה עם מה שכתוב הצ"צ41 דשבועה היא בבינה ביסוד ובמלכות, דזה ששבועה היא בבינה שייך להשבועה עצמה, המשכת עתיק [ועל דרך זה המשכת שרש הנשמה], דבבינה הוא גילוי עתיק42. כמו שכתוב43 ונהר יוצא מעדן, דנהר הוא בינה ועדן הוא עתיק, ופירוש נהר יוצא מעדן הוא שבבינה הוא גילוי עתיק. וזה ששבועה היא במלכות שייך להשובע דשבועה, דזה שהשבועה משפעת ונותנת כח בהנשמה שבהגוף הוא על ידי שההמשכה היא במלכות, וזה ששבועה היא ביסוד, הוא, שהמשכת הבינה (ועתיק שבה) במלכות היא על ידי היסוד. וזהו גם הקשר עם הפירוש השלישי במשביעין אותו שהוא מלשון שבע, דלפי ביאור אחד קאי זה על היסוד, שהוא שביעי מהבינה44.
ז) ועפ"ז
יובן הקשר של השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק עם חודש השביעי, ירחא דשבועתא, כי זה שבריאת האדם היתה ביום הששי למעשה בראשית, יום הראשון דחודש השביעי, הוא מפני שני טעמים45. להיותו אחור למעשה בראשית46, דשרש הדצ"ח הוא מתוהו ושרש האדם הוא מתיקון שלמטה מתוהו. ולהיותו קודם למעשה בראשית46 (קדום במעלה), כדאיתא בגמרא47, דזה שהאדם נברא בסוף הוא כדי שיכנס לסעודה מיד, שזה מורה על מעלת האדם, שכל הבריאה היא בשביל האדם. דגם התהוות התוהו שקדם לתיקון הוא בכדי שיהי' בירור התוהו על ידי עבודת האדם, כנזכר לעיל. וזהו מה שאומרים על היום דראש השנה זה היום תחלת מעשיך48, אף שבריאת העולם היתה בכ"ה באלול49, כי50 הכוונה בבריאת העולם היא שהאדם על ידי עבודתו יעשה את העולם דירה לו יתברך, וענין זה הותחל ביום ברוא האדם. דנוסף לזה שאז דוקא נעשית האפשרות להשלים כוונה זו, נעשה אז כן גם בפועל, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה51 שאדם הראשון (ביום שנברא) הכריז לכל הברואים בואו52 נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו, וכולם ענו ואמרו ה'53 מלך גאות לבש. וזהו שחודש השביעי (שבו נברא האדם) הוא ירחא דשבועתא, כי הכח שיש באדם לפעול בהעולם, אף שבגילוי האדם הוא אחור למעשה בראשית, הוא על ידי גילוי שרשו האמיתי של האדם, שהוא קדם למעשה בראשית, וגילוי זה הוא על ידי השבועה (כנזכר לעיל בארוכה), ירחא דשבועתא.
ועל דרך זה
הוא בראש השנה שבכל שנה ושנה, שאז מכתירין ישראל [שקרויין אדם, לפי שבכ"א מישראל יש ניצוץ מנשמת אדם הראשון, כנזכר לעיל סעיף ג] את הקדוש ברוך הוא למלך עליהם ועל כל העולם, שעי"ז עושים את העולם דירה לו יתברך, ובכל שנה ושנה ההכתרה ועשיית הדירה שעי"ז הם באופן נעלה יותר, שהכח שבכאו"א מישראל על זה הוא על ידי שבכל ראש השנה, התחלת ירחא דשבועתא, נמשכת מחדש השבועה שמשביעין את כל אחד ואחד מישראל תהי צדיק. ויש לומר, דע"י שאמר אדוננו מורנו ורבנו הזקן את הדרוש משביעין אותו תהי צדיק בראש השנה, אמירת תורה (תורה אור), המשכת השבועה בראש השנה היא בגילוי עוד יותר.
ח) ואולי
יש להוסיף, דזה שארז"ל שהטעם על זה שהאדם נברא בסוף הוא כדי שיכנס לסעודה מיד, הכוונה בזה היא, לא רק להעולם שהאדם צריך לעשותו דירה לו יתברך, אלא גם להנתינת כח להאדם, משביעין אותו מלשון שובע (ענין סעודה), שיוכל לעשות את העולם דירה לו יתברך. ועפ"ז יש לומר, דזה שהאדם הוא קדם למעשה בראשית והכל נברא בשבילו, נכלל בזה גם השבועה. דהכוונה בהשבועה, המשכת בחינת עתיק [וי"ל יתירה מזו, גם הכוונה בבחינת עתיק עצמה], היא בשביל עבודת האדם. וע"י שהאדם יקיים את השבועה, נעשה בה עילוי, שנשלמת כוונת השבועה.
ט) והנה
זה שנת"ל (סעיף ז) שבראש השנה נמשכת נתינת כח להאדם לפעול בהעולם ולעשותו דירה לו יתברך, יש לקשר עם המבואר בכ"מ54, שבתחלת הבריאה, המשכת הרצון והתענוג בבריאת העולמות היתה מצד עצמו, כי חפץ חסד הוא55, והמשכת הרצון והתענוג בבריאת העולם עכשיו היא על ידי עבודת האדם, דיש לומר, דחילוק זה הוא לא רק באופן ההמשכה (אם ההמשכה היא מצד עצמה או שההמשכה היא על ידי עבודת האדם) אלא גם בהרצון והתענוג עצמם. דהרצון והתענוג שבבריאת העולמות שמצד חפץ חסד הוא בבריאת העולמות, שעי"ז מתגלה חסדו יתברך56, והרצון והתענוג שבבריאת העולמות שע"י עבודת האדם הוא זה שנתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים57 ושעשיית הדירה תהי' על ידי עבודת האדם. וע"י גילוי תענוג זה בבריאת העולמות, שהכוונה דבריאת העולמות היא בשביל ישראל, יש כח בהאדם (אתם קרויין אדם) לפעול בהבריאה ולעשות דירה לו יתברך. דזה שנת"ל שהנתינת כח להאדם לפעול בהבריאה הוא גילוי שרש הנשמה (ענין השבועה), הוא בנוגע להאדם. והפעולה שנעשית בהעולם על ידי עבודת האדם (שע"י עבודת האדם נעשה העולם דירה לו יתברך) הוא על ידי גילוי כוונת הבריאה, שבריאת העולם היא בשביל ישראל.
י)ו"ד) ועפ"ז
יש לבאר שגם בראש השנה שחל להיות בשבת ישנה מעלת העבודה58, כי הכוונה בהמשכת התענוג [וגם בהתענוג עצמו] היא בשביל האדם, שע"י התענוג תהי' נתינת כח לאדם לעשות את העולם דירה לו יתברך (ועל דרך שנת"ל סעיף ח בענין השבועה), דהנתינת כח להאדם הוא דוקא כשהמשכת התענוג הוא בגילוי. וכיון שגם בראש השנה שחל להיות בשבת גילוי התענוג הוא על ידי אמירת פסוקי שופרות (כמבואר לעיל סעיף ב מהמשך תרס"ו), נמצא, שגם העבודה דאמירת פסוקי שופרות היא בנוגע לענין עיקרי.
ויש
להוסיף, שזה שע"י מצות תקיעת שופר נעשית רק ההמשכה, והגילוי הוא על ידי התורה (אמירת פסוקי שופרות), הוא, מפני ששרש התורה הוא למעלה משרש המצוות. ויש לקשר זה עם המבואר בהמשך הנ"ל59, דיש עוד מעלה באמירת פסוקי שופרות, דההמשכה שע"י תקיעת שופר היא רק האור והגילוי שנמשך מהעצמות, וע"י אמירת הפסוקים נמשך העלם העצמי עצמו, בדוגמת העלי' שיהי' לעתיד. ועפ"ז מובן עוד יותר שגם בראש השנה שחל להיות בשבת ישנה מעלת העבודה, כי על ידי העבודה דאמירת פסוקי שופרות גם ההמשכה עצמה היא המשכה נעלית יותר.
וכיון
ששבת הוא ענין המנוחה והתענוג, גם העבודה בראש השנה שחל להיות בשבת, ועל דרך זה העבודה דערב ראש השנה, היא מתוך מנוחה ותענוג, וזה פועל גם על כל השנה, שתהי' שנה של מנוחה ותענוג, ועד לאמיתית ענין המנוחה – יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים60, ובקרוב ממש בעגלא דידן.
מאמר והיה ביום ההוא תשכ"ח
מאמר וביום שמחתכם תש"מ
) יצא לאור בקונטרס כ"ט אלול – תשמ"ט [יום הולדת המאתיים דכ"ק אדוננו מורנו ורבנו הצמח צדק] ראש השנה – תש"נ, "לקראת ערב ראש השנה .. יום מלאת מאתיים שנה להולדת אדוננו מורנו ורבנו ה"צמח צדק" (כ"ט אלול ה'תקמ"ט – כ"ט אלול ה'תשמ"ט), ולקראת ראש השנה הבעל"ט (שחל להיות בשבת) – הננו מוציאים לאור את המאמר דיבור המתחיל יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת .. שבו מדובר גם על דרך הדרוש משביעין אותו תהי צדיק שאמר אדוננו מורנו ורבנו הזקן בר"ה תק"ן, בקשר עם לידת הצמח צדק .. ערב כ"ט אלול ה'תשמ"ט".
משנה ראש השנה רפ"ד (כט, ב).
שם.
לקוטי תורה דרושים לר"ה דיבור המתחיל להבין המשנה (נו, א ואילך). דיבור המתחיל הנ"ל בסידור (עם דא"ח) שער התקיעות (רמ, ג [שנא, א] ואילך). המשך יום טוב של ראש השנה תרס"ו בתחלתו. תש"ג. ועוד.
המשך תרס"ו שם. וראה לקוטי תורה שם "ובפרט מצות שופר ולולב כו' שנוגעים עד רום המעלות".
ראה שו"ע אדה"ז או"ח הל' שבת סשמ"ה סי"א. וש"נ. ולהעיר מהמשך יום טוב של ראש השנה ה'תש"ג בתחלתו "איך דחו כו' שלא לבוא לידי חשש איסור שבות".
בלקו"ת שם ובהמשך תרס"ו שם "והלא החשש הוא להדיוטים כו'". ובהמשך ראש השנה ה'תש"ג "ועוד זאת שהחשש הוא להדיוטים כו'". וראה לקוטי שיחות ח"ז ע' 52. ואכ"מ.
כ"ה הלשון במקומות שבהערה הקודמת. ויש לומר: הדיוטים – שאין יודעים דיני תקיעת שופר, וקלי הדעת – שלכן יש לחשוש שיעבירו ד' אמות ברשות הרבים.
לקוטי תורה שם נז, א ואילך. סידור שם רמג, א [שנה, א] ואילך. ועוד.
ראה אוה"ת נצבים ע' א'תלח "בשבת אין צריך כ"כ לתקיעת שופר".
ראה לקוטי תורה שם נו, ג. וראה גם דיבור המתחיל זה היום ה'תשמ"א ס"ג (תורת מנחם ספר המאמרים תשרי ע' לא), דזהו הטעם על זה שכ"ה באלול הוא בחינת "כה" וראש השנה (יום ברוא אדם הראשון) הוא בחינת "זה" (זה היום) (לקוטי תורה נצבים מז, ב-ג). וראה גם דיבור המתחיל זה היום דליל ערב ראש השנה ה'תשמ"ב ס"ה (תורת מנחם ספר המאמרים תשרי ע' מד ואילך). וש"נ.
ביצה יז, א.
בסיומו – ע' תקמו [תשיט].
משלי ו, כג.
נדה ל, ב.
"היום יום" ו אדר שני.
הצ"צ נולד בכ"ט אלול תקמ"ט, ערב ראש השנה תק"ן ("היום יום" כט אלול, ערב ראש השנה. וראה בארוכה "התמים" חוברת ג' ע' כה [קכט, ב]), והדרוש משביעין אותו אמר אדוננו מורנו ורבנו הזקן בר"ה הראשון לחייו (דהצ"צ) ראש השנה תק"ן.
להעיר שבספ"ג דתניא [סיום וחותם הדרוש, דהכל הולך אחר החיתום (ברכות יב, א)] מדובר בענין הדעת – ענינו של הצ"צ (ראה סה"ש ה'תש"ב ריש ע' 19. ה'תש"ה ע' 60).
נצבים מז, ב.
יבמות סא, רע"א.
בראשית ב, ז.
לקוטי תורה שם מז, א.
ויק"ר פכ"ט, ט.
אמור כג, כד.
"קיצורים והערות" לתניא ע' נח. אוה"ת דרושים לר"ה ע' א'שיב.
ויק"ר שם, ח.
דיבור המתחיל ועשית חג שבועות תרח"צ (ספר המאמרים תרח"צ ע' רלה ואילך).
ב"הגהות וביאורים" לתניא פ"א, נדפסו ב"קיצורים והערות" לתניא ע' מח ואילך. דיבור המתחיל תניא בספ"ג דנדה משביעין אותו וד"ה ועשית חג שבועות להצ"צ, קטעים מהם נעתקו בליקוט פירושים וכו' לתניא שם.
בלקו"ת שמע"צ (פג, ג) "נגד חכמתו ורצונו". וי"ל שהכוונה בזה שמוסיף "ורצונו" היא, דפעולת השבועה היא לא רק שע"י השכל לא יהי' שינוי בהרצון, אלא שגם אם יהי' שינוי גם בהרצון (שבגילוי) יעשה נגד רצונו.
בזהר שבהערה הבאה (הובא בלקו"ת שם) הובא הפסוק בי נשבעתי שנאמר לאברהם אבינו (וירא כב, טז). וב"קיצורים והערות" לתניא שבהערה 36 מובא זה גם בנוגע להפסוק בי נשבעתי שבישעי' (מה, כג) שממנו למדין בגמ' נדה שם שמשביעין אותו כו'.
"קיצורים והערות" שם ס"ע נב ואילך, מזח"ג קל, א. וראה גם אוה"ת דרושים לר"ה ע' א'שיא.
ראה ע"ח שער מב (שער דרושי אבי"ע) פ"א. לקוטי תורה בחוקותי מו, ג. ובכ"מ.
בהבא לקמן ראה "קיצורים והערות" שם ע' מח ואילך. דיבור המתחיל ועשית חג שבועות להצ"צ הנ"ל. קונטרס ומעין מי"ד פ"א.
ראה בארוכה ספר המאמרים ה'תש"ד ע' 130.
ב"קיצורים והערות" שם ע' מח. וראה גם דיבור המתחיל ועשית חג שבועות להצ"צ (ליקוט פירושים וכו' ע' יט).
ישעי' מה, כג.
"קיצורים והערות" שם ס"ע מח. שם ס"ע סו.
שם ס"ע סו ואילך.
המשך והחרים תרל"א ע' יט [ספר המאמרים תרל"א ח"א ע' רפ]. המשך תרס"ו ע' שכה [תסח]. ובכ"מ.
קונטרס ומעין שם. דיבור המתחיל הנ"ל תרח"צ (ספר המאמרים שם ע' רמ).
פל"ז (מח, ב).
"קיצורים והערות" שם ע' נה.
ראה זח"ג קעח, ב. תורה אור ריש פרשת לך לך. ובכ"מ.
בראשית ב, י.
"קיצורים והערות" שם ע' סג.
בהבא לקמן, ראה לקוטי תורה מטות פב, ד. שמע"צ פו, ג. אוה"ת לתהלים (יהל אור) ע' תקפא.
ברכות סא, א.
סנהדרין לח, א.
תפלת מוסף דר"ה, מר"ה כז, א.
ויק"ר רפכ"ט. פסיקתא דר"כ פיסקא כג (בחודש השביעי). יל"ש על הפסוק (פינחס כט, א) ובחודש השביעי (רמז תשפב). תוד"ה לתקופות – ראש השנה ח, א. וראה פרקי דר"א רפ"ח ובהגהות הרד"ל שם.