O shofar em Rosh Hashaná desperta lá em cima o prazer (oneg) Divino na criação dos mundos. Em Shabat esse prazer já existe por si só, por isso não se toca o shofar (some fica em risco de transgressão) — mas dizem-se os pesukei shofarot para revelar esse oneg de outra forma. Isso se liga ao juramento "משביעין אותו תהי צדיק" (juram a alma, antes de nascer, que seja justa), que revela a raiz da alma na própria Essência de D'us (Atzmut), dando força ao homem para fazer deste mundo uma morada para D'us.
PARCIAL.
O maamar não usa a expressão "Ein Sof" ligada ao shofar de forma explícita, mas a ideia central é exatamente essa: o toque do shofar, por ser mitsvá, puxa uma luz da Essência de D'us (Atzmut) para dentro do mundo.
Trecho 1 (seção א): "לעורר עי"ז למעלה התענוג בבריאת העולמות" — "para despertar, através disso [o shofar], lá em cima, o prazer na criação dos mundos".
Trecho 2 (seção final, sobre a diferença entre mitsvá e Torá): "דההמשכה שע"י תקיעת שופר היא רק האור והגילוי שנמשך מהעצמות" — "porque a atração [hamshachá] feita pelo toque de shofar é apenas a luz e a revelação que se estende da Essência (Atzmut)".
Ou seja: o shofar, como mitsvá, é o que traz (mamshich) algo da Essência Infinita de D'us para o mundo — mas segundo este maamar essa atração ainda não é a revelação plena; a revelação completa vem depois, pela Torá (pelos pesukei shofarot). Por isso a resposta é PARCIAL: a conexão Ein Sof–mundo via shofar está presente e é central, mas o maamar a descreve em duas etapas (mitsvá traz, Torá revela), não como uma ligação única e completa.
Tocar o shofar (quando não é Shabat) não é só um som — é um ato que desperta lá em cima o prazer de D'us na criação do mundo. Esse despertar dá força para a pessoa cumprir sua missão: fazer deste mundo uma morada para D'us. Cada Rosh Hashaná renova, dentro de cada judeu, o juramento antigo "tihye tzadik" — "seja justo" — dando força real para vencer o lado animal (nefesh habehamit). Mesmo quando falta o shofar (em Shabat), ouvir/dizer os pesukei shofarot continua trazendo essa mesma força espiritual. A entrega a D'us em Rosh Hashaná deve vir de um lugar de calma e prazer, não de ansiedade — e isso molda o tom do ano inteiro.
Ângulo: O shofar desperta lá em cima o Ta'anug (prazer) da criação dos mundos; explica por que no Mikdash tocava-se mesmo quando R"H caía em Shabat, e por que os pesukei shofrot são ditos mesmo nesse Shabat.
E é sabido o sentido disto: que a necessidade de tocar o shofar em Rosh Hashaná é para despertar, através disso, lá em cima, o prazer (taanug) na criação dos mundos. E como no Shabat, por si mesmo, já há esse prazer, por isso, em Rosh Hashaná que cai no Shabat, o preceito de tocar o shofar não tem tanta força (com todo o 'estardalhaço') como em Rosh Hashaná que cai em dia de semana, e por isso ele é postergado diante do receio de que se carregue quatro amot em domínio público. E o fato de que no Templo se tocava o shofar mesmo quando Rosh Hashaná caía em Shabat é porque há vários níveis de prazer, e o nível de prazer que era atraído pelo toque do shofar no Templo é mais elevado que o nível de prazer do próprio Shabat.
O toque do shofar em Rosh Hashaná não é um simples mandamento: sua função é despertar lá em cima o Ta'anug (prazer essencial) de D'us na criação dos mundos.
Como o Shabat já traz por si mesmo esse prazer, a mitsvá do shofar tem 'menos força' nesse dia — por isso os Sábios a suspenderam por receio de transgressão.
Mas no Beit HaMikdash tocava-se mesmo assim, porque o prazer despertado pelo shofar ali é de um nível mais elevado que o próprio prazer do Shabat.
Mesmo quando não se toca o shofar (R"H em Shabat), ainda se recitam os pesukei shofrot, pois a Torá revela o que a mitsvá apenas atrai de forma oculta.
Assim, o shofar (mitsvá) atrai a luz do Atzmut, e a leitura dos versículos (Torá) revela essa própria luz, numa antecipação do nível que haverá na Redenção futura.
Ângulo: Cada Rosh Hashaná, Israel coroa novamente o Kadosh Baruch Hu como Rei sobre eles e sobre o mundo, repetindo o que Adão fez no dia em que foi criado — e essa coroação torna o mundo morada para D'us.
Assim é em Rosh Hashaná de cada ano, quando Israel coroa [pois são chamados 'Adão', já que em cada judeu há uma centelha da alma de Adão HaRishon, como acima na seção ג] o Kadosh Baruch Hu como Rei sobre eles e sobre todo o mundo, e com isso fazem do mundo uma morada para Ele; e a cada ano essa coroação e a construção dessa morada são de um modo mais elevado, pois a força que há em cada judeu para isso vem do fato de que a cada Rosh Hashaná, início do 'mês do juramento', é renovado o juramento pelo qual se faz cada judeu jurar 'sejas justo'.
A coroação de D'us como Rei em Rosh Hashaná repete o que Adão fez no próprio dia em que foi criado: convocou toda a criação a se curvar e proclamar 'D'us reina, vestiu-se de majestade'.
Por isso Israel é chamado 'Adão' — cada judeu carrega uma centelha da alma do primeiro homem, e por isso pode repetir seu ato de coroação.
Essa coroação não é estática: a cada ano ela e a construção da 'morada' resultante são feitas em nível mais elevado que no ano anterior.
A força para essa coroação renovada vem do juramento (שבועה) que é renovado a cada Rosh Hashaná, início do 'mês do juramento'.
Ângulo: O juramento 'sejas justo' atinge a alma no ponto de sua raiz na Essência — a 'עצם הנפש' acima da vontade — e por meio dele a neshamá recebe força para dominar o corpo e o nefesh habehamit.
E o motivo disso é que o juramento vincula a própria essência da pessoa a isso — a essência da alma (etzem hanefesh), que está acima da vontade. E assim também é lá em cima: o juramento é como está escrito 'Por Mim jurei', 'por Mim' referindo-se à Minha própria essência. E como está explicado nos discursos, 'por Mim' se refere a Atik, e é sabido que Atik é um nível inferior do Emanador, que está acima da raiz dos emanados.
O juramento 'sejas justo' opera na alma num nível mais profundo que a vontade consciente: a própria essência da alma (עצם הנפש), acima do ratzon.
Esse nível corresponde, lá em cima, a 'Atik' — um grau que está acima da raiz de toda a hishtalshelut, ligado à expressão 'בי נשבעתי'.
O nefesh elokit tem raiz em Tikun e o nefesh habehamit tem raiz em Tohu, que antecede o Tikun; por isso, no plano da revelação, um não domina naturalmente o outro.
Mas como na própria Essência (Atzmut) Tohu e Tikun estão unidos, o juramento consegue dar à neshamá poder também sobre o corpo e o nefesh habehamit — algo que, em teoria, 'não está em seu domínio'.
Esse poder revelado na alma vestida no corpo é o que a capacita a fazer o trabalho de 'afastar-se do mal e fazer o bem' (סור מרע ועשה טוב).
Ângulo: A raiz do juramento e da alma judaica está enraizada em Atzmut Or Ein Sof, num nível — chamado 'Atik' — que precede e transcende a própria divisão entre Tohu e Tikun.
E por isso se faz a alma jurar 'sejas justo': o juramento é a atração da raiz da alma tal como ela está enraizada na própria Essência da Luz do Ein Sof (acima do assunto de Tohu e Tikun), e por meio disso ela pode dominar o nefesh habehamit. E isso é 'mashbi'in' também no sentido de 'sova' (saciedade), pois saciedade é doação de força. E através do juramento — a atração da raiz da alma tal como está enraizada na Essência do Or Ein Sof [que é como a raiz do filho tal como está na própria mente do pai, antes de ser atraída] — dá-se força à alma tal como ela está revelada lá em cima.
A raiz última da alma judaica não está em nenhuma sefirá ou mundo, mas na própria Atzmut Or Ein Sof — acima até da diferença entre Tohu e Tikun.
Esse nível é chamado, nos discursos, de 'Atik' — um grau abaixo do Emanador mesmo, mas ainda acima da raiz de tudo o que foi emanado.
É dali, do 'בי נשבעתי' ('por Mim jurei'), que vem a força do juramento que capacita a neshamá a dominar o corpo.
Por isso o juramento é comparado à raiz do filho como ele existe na própria mente do pai antes de ser gerado — um vínculo essencial, anterior a qualquer revelação.
Ângulo: Há dois tipos de Ratzon/Ta'anug na criação: um que vem de puro 'Chafetz Chessed' (vontade de bondade em si), e outro que vem do desejo de D'us por uma morada nos mundos inferiores através do trabalho do homem — este último é o que dá força ao homem para agir.
O ratzon e o taanug na criação dos mundos que vêm do lado de 'Chafetz Chessed Hu' (Ele deseja bondade) estão na própria criação dos mundos, através da qual Seu chessed se revela; e o ratzon e o taanug na criação dos mundos através do trabalho do homem é aquele pelo qual o Kadosh Baruch Hu desejou ter uma morada nos mundos inferiores, morada essa que seria feita através do trabalho do homem. E através da revelação desse prazer na criação dos mundos — que a intenção da criação dos mundos é por causa de Israel — há força no homem (vocês são chamados 'Adão') para agir na criação e fazer dela uma morada para Ele.
Não há apenas uma diferença no modo de atração do prazer (por si mesmo vs. pelo trabalho do homem) — há uma diferença no próprio Ratzon e Taanug.
O prazer/vontade que vem de 'Chafetz Chessed' revela o chessed de D'us na criação em geral.
Já o prazer/vontade ligado ao desejo de uma 'dirá batachtonim' (morada nos mundos inferiores) só se realiza através do trabalho do homem — é um taanug que depende de Israel.
É justamente a revelação desse segundo tipo de taanug — que a criação existe por causa de Israel — que dá ao homem a força real para agir sobre o mundo e transformá-lo em morada para D'us.
Ângulo: Embora o mundo tenha sido criado em 25 de Elul, dizemos em Rosh Hashaná 'este é o dia do início de Teus feitos' porque foi só no dia da criação do homem que começou, de fato, a intenção de fazer do mundo uma morada para D'us.
E é por isso que se diz sobre este dia de Rosh Hashaná 'este é o dia do início de Teus feitos', mesmo que a criação do mundo tenha sido em 25 de Elul — porque a intenção na criação do mundo é que o homem, através do seu trabalho, faça do mundo uma morada para Ele, e esse assunto começou no dia em que o homem foi criado. Pois, além de que foi exatamente então que se tornou possível completar essa intenção, ela também se realizou então de fato, como disseram nossos Sábios que Adão HaRishon (no dia em que foi criado) proclamou a todas as criaturas: 'Venham, prostremo-nos, ajoelhemo-nos, bendigamos diante de D'us nosso Criador', e todos responderam e disseram: 'D'us reina, vestiu-se de majestade'.
Rosh Hashaná é chamado 'ראש' (cabeça/início) não por ser cronologicamente o primeiro dia da criação, mas por ser o dia em que nasceu o homem, o propósito final da criação.
O mundo em si foi criado em 25 de Elul, mas só com a criação de Adão, no dia 1 do sétimo mês, a intenção de fazer do mundo uma 'morada' ganhou tanto possibilidade quanto realização prática.
A prova disso é que Adão, no próprio dia em que foi criado, já convocou toda a criação a coroar D'us como Rei — cumprindo de fato o propósito da criação.
Por isso cada Rosh Hashaná repete e renova esse mesmo início: não é aniversário do mundo, mas aniversário do propósito do mundo.
Ângulo: A recitação dos pesukei shofrot (versículos do shofar) na tefilá não é mero acompanhamento da mitsvá do shofar: é o que revela em baixo, através da Torá, o que o shofar apenas atrai de forma oculta — e por isso ela é dita mesmo quando não se toca o shofar.
E embora também em Rosh Hashaná que cai em Shabat haja o trabalho de recitar os pesukei shofrot, a recitação dos versículos serve para que a atração seja revelada... e por isso, para que a atração do prazer através do cumprimento da mitsvá de tocar o shofar seja revelada, isso se dá através da recitação dos pesukei shofrot. E esse é o motivo pelo qual também em Rosh Hashaná que cai em Shabat se dizem os pesukei shofrot, ainda que a atração do prazer ali seja por si mesma.
A mitsvá do shofar (ação) traz apenas a 'atração' (hamshachá) do Ta'anug — algo ainda oculto; a revelação em baixo vem através da Torá, e por isso através da recitação dos pesukei shofrot na tefilá.
É por isso que mesmo em Rosh Hashaná que cai em Shabat — quando não se toca o shofar — ainda assim se recitam os pesukei shofrot: a revelação é necessária mesmo quando o prazer já está presente por conta do próprio Shabat.
Mais ainda: enquanto o toque do shofar atrai apenas a luz e revelação que emana da Essência, a recitação dos versículos atrai o próprio Elem (ocultamento) essencial — algo comparável ao nível que haverá na Redenção futura.
Assim, a tefilá dos pesukei shofrot tem uma vantagem sobre a própria mitsvá do shofar: ela é 'Torá', e a raiz da Torá é mais elevada que a raiz das mitsvot.
בס"ד. כ"ט אלול ה'תשל"ב, ליל ערב ראש השנה ה'תשל"ג*
יום
טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה1, ומפרש בגמרא2 דרבנן הוא דגזור בי', דהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. וידוע הדיוק בזה3, מה ראו חז"ל לדחות מ"ע דאורייתא, ובפרט מצות שופר שהיא מצוה רמה ונישאה מאד4, משום גזירה בעלמא [ובפרט עכשיו, שאין מצוי שיהי' רה"ר מה"ת5, והגזירה שמא יעבירנו הוא רק שלא יבוא לאיסור דרבנן]. וגם6, הרי החשש הוא להדיוטים וקלי הדעת7, ואיך מנעו בשביל זה המצוה מכמה צדיקים גדולים וטובים. וידוע הביאור בזה8, דזה שבראש השנה צריך לתקוע בשופר הוא בכדי לעורר עי"ז למעלה התענוג בבריאת העולמות, וכיון שבשבת מצד עצמו ישנו התענוג, לכן, בראש השנה שחל להיות בשבת המצוה דתקיעת שופר אינה בתוקף כ"כ (עם כל השטורעם) כמו בראש השנה שחל בימות השבוע9, ולכן היא נדחית מפני החשש שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. וזה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה שחל בשבת, הוא, כי בתענוג כמה מדריגות, ודרגת התענוג שהמשיכו ע"י תקיעת שופר במקדש היא נעלית יותר מדרגת התענוג דשבת.
ב) וצריך
להבין, הרי ידוע10 דזה שבראש השנה צריך לעורר התענוג ע"י עבודת האדם (תקיעת שופר), אף שבתחלת הבריאה היתה ההמשכה מעצמה, הוא, כי ע"י שהתעוררות התענוג דלמעלה (עכשיו) היא ע"י עבודתם של ישראל, שהשרש דישראל הוא בהעצמות, התענוג שנמשך עכשיו הוא נעלה יותר מהתענוג שנמשך מצד עצמו (בתחלת הבריאה). ועפ"ז, בראש השנה שחל להיות בשבת, שהתענוג הוא מצד הזמן דשבת (שבת מיקדשא וקיימא11 ), חסר לכאורה מעלת התענוג שמתעורר ע"י עבודת האדם. ואף שגם בראש השנה שחל להיות בשבת ישנה העבודה דאמירת פסוקי שופרות, הרי אמירת הפסוקים היא בכדי שההמשכה תהי' בגילוי. וכמבואר בהמשך יום טוב של ראש השנה תרס"ו12, דההמשכה שע"י המצוות אינה בגילוי כ"כ, והגילוי הוא ע"י התורה, תורה אור13. ולכן, בכדי שהמשכת התענוג שע"י קיום מצות תקיעת שופר תהי' בגילוי הוא ע"י אמירת פסוקי שופרות. וזהו הטעם שגם בראש השנה שחל להיות בשבת אומרים פסוקי שופרות, אף שהמשכת התענוג אז הוא מצד עצמו, כי ההמשכה שמצד השבת עצמו היא למעלה, ובכדי שיהי' הגילוי למטה הוא ע"י אמירת פסוקי שופרות. וכיון שע"י אמירת הפסוקים הוא רק גילוי ההמשכה, וההמשכה עצמה היא מצד השבת עצמו, הרי בראש השנה שחל להיות בשבת חסר לכאורה העילוי שנעשה ע"י עבודה.
ג) ויובן
זה בהקדים מה שארז"ל14 משביעין אותו תהי צדיק כו', ואמר כ"ק מו"ח אדמו"ר15 בשם הצ"צ, אשר בראש השנה הראשונה לחייו (שנת תק"ן16 ) אמר אדמו"ר הזקן דרוש משביעין אותו תהי צדיק כו', והוא השלשת פרקים הראשונים של ספר התניא17. ויש לבאר השייכות דענין משביעין אותו לראש השנה ע"פ המבואר בלקו"ת18, דזה שכל אחד מישראל נק' אדם (אתם קרויין אדם19 ), הוא, לפי שבנשמת כל אחד מישראל יש חלק מנשמת אדם הראשון. ומזה מובן, דבראש השנה (יום ברוא אדם הראשון) שאז מתחדש (בכל שנה) הענין דהמשכת נשמת אדם הראשון בגופו (ויפח20 באפיו נשמת חיים)21, הרי זה גם יום ההולדת של כל אחד מישראל. וי"ל שזהו הקשר דמשביעין אותו לראש השנה.
ויש
לקשר זה עם פירוש המדרש22 עה"פ23 בחודש השביעי שהוא ירחא דשבועתא (שביעי מלשון שבועה), וכמבואר בדרושי הצ"צ24 השייכות דירחא דשבועתא למשביעין אותו תהי צדיק. ואולי יש להוסיף, דבחודש השביעי ג' פירושים, שביעי כפשוטו, שביעי מלשון שבועה (ירחא דשבועתא כנ"ל), ושביעי מלשון שובע, כדאיתא במדרש25 דפירוש בחודש השביעי הוא, שהוא משובע בכל (גיתות בתוכו, ברכות בתוכו, וכו'). ועד"ז הוא במשביעין אותו תהי צדיק כו', שמבואר בכ"מ26 וגם בדרושי הצ"צ27 דבמשביעין ג' פירושים. משביעין כפשוטו, וגם מלשון שובע ומלשון שבעה, כדלקמן.
ד) והנה
השייכות דג' ענינים אלה (שבועה, שובע, שבעה) היא, דענין השבועה הוא שמקשר את עצמותו. וכמו בשבועה כפשוטה, דזה שהאדם נשבע לעשות איזה דבר (הגם שעכשיו בעת שנשבע הוא רוצה בזה, ולמה צריך להשבועה), הוא, בכדי שגם כשיהי' איזה דבר שיגרום שלא ירצה בהדבר, הנה ע"י שנשבע לעשות הדבר, יעשה את הדבר גם נגד רצונו28. והטעם על זה הוא כי ענין השבועה הוא שמקשר את עצמותו בזה, עצם הנפש שלמעלה מרצון. ועד"ז הוא למעלה, דענין השבועה הוא כמ"ש29 בי נשבעתי, בי בעצמותי. וכמבואר בהדרושים30, דבי קאי על עתיק, וידוע31 שעתיק הוא בחינה תחתונה שבמאציל שלמעלה משרש הנאצלים.
וזהו32
משביעין אותו תהי צדיק, דזה שצריך להשביע את הנשמה תהי צדיק, הגם שזה (להיות צדיק) הוא רצון הנשמה, כי ע"י התלבשותה בגוף ונפש הבהמית, אפשר שהגוף ונה"ב יעלימו ויסתירו על הנשמה. ובפרט ששרש נה"א הוא בתיקון ושרש נה"ב הוא בתוהו שקדם לתיקון. ולכן משביעין את הנשמה תהי צדיק, דענין השבועה הוא המשכת שרש הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות אוא"ס (למעלה מהענין דתוהו ותיקון), ועי"ז תוכל להתגבר על נה"ב. וזהו שמשביעין אותו הוא גם מלשון שובע, דשובע הוא נתינת כח. וע"י השבועה, המשכת שרש הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות אוא"ס [שהוא בדוגמת שרש הבן כמו שהוא במוח האב עצמו טרם שנמשך33 ], נותנים כח להנשמה כמו שהיא בגילוי למעלה [שהוא בדוגמת הבן כמו שנמשך ממוח האב33], וגם להנשמה כמו שהיא מלובשת בגוף ונה"ב, לעבוד עבודתה בסור מרע (אל תהי רשע) ובועשה טוב (תהי צדיק).
ה) והנה
מדייק הצ"צ34 במ"ש משביעין אותו תהי צדיק, איך מהני השבועה לנשמה על הגוף ונה"ב, שזהו דבר שאינו ברשותה, והלא אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו. ומבאר, דזה שמשביעין אותו תהי צדיק למדו רז"ל ממ"ש35 כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה, תשבע כל לשון זה יום הלידה. והתחלת כתוב זה הוא בי נשבעתי, דבי קאי על עתיק36 (כנ"ל). וזה שתשבע כל לשון בא בהמשך לבי נשבעתי, הוא, כי בהשבועה שמשביעין אותו תהי צדיק נמשך כח מבחינת בי נשבעתי. ובכח זה, ביכולת הנשמה לשלוט על נה"ב37. ויש לומר, דהביאור איך מהני השבועה לנשמה על הגוף ונה"ב שזה דבר שאינו ברשותה, הוא, כי מצד הדרגא דבי נשבעתי, גם הגוף ונה"ב הם ברשות הנשמה. דבבחינת הגילויים, הנשמה והגוף ונה"ב הם שני ענינים. דשרש הנשמה הוא בתיקון ושרש הגוף ונה"ב הוא בתוהו. אבל באוא"ס שלמעלה מתוהו ותיקון, מכיון שהכוונה מלכתחילה בבנין וסתירת התוהו היתה שיהי' בירור התוהו (שרש הגוף ונה"ב) ע"י התיקון (שרש נה"א)38, לכן ע"י גילוי אוא"ס, גם הגוף ונה"ב נעשים ברשותה של הנשמה, כי כוונת התהוותם מלכתחילה היא שיתבררו ע"י הנשמה.
ו) ויש
לומר, שהחילוק בין שני הענינים דמשביעין אותו, משביעין מלשון שבועה ומשביעין מלשון שובע, הוא, שמשביעין מלשון שבועה הוא המשכת שרש הנשמה, ומשביעין מלשון שובע הוא שהמשכה זו תהי' בגילוי בהנשמה כמו שבאה בהמשכה (כולל הנשמה כמו שהיא מלובשת בגוף ונה"ב), בדוגמת שביעה כפשוטה, שהמאכל משביע את האדם. וזהו דמשביעין אותו מלשון שובע הוא נתינת כח (כמבואר בכ"מ39 ), דע"י שההמשכה דהשבועה היא בגילוי בהנשמה שבהגוף, יש לה הכח להתגבר על נפש הבהמית (כנ"ל סעיף ד), וגם לפעול בו הבירור והזיכוך (כנ"ל סעיף ה), שבשביל זה ירדה למטה. וכמבואר בתניא40, דתכלית הכוונה בירידת הנשמה למטה הוא (לא בשביל הנשמה, אלא) בכדי לברר ולזכך את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם.
ויש
לקשר זה עם מ"ש הצ"צ41 דשבועה היא בבינה ביסוד ובמלכות, דזה ששבועה היא בבינה שייך להשבועה עצמה, המשכת עתיק [ועד"ז המשכת שרש הנשמה], דבבינה הוא גילוי עתיק42. כמ"ש43 ונהר יוצא מעדן, דנהר הוא בינה ועדן הוא עתיק, ופירוש נהר יוצא מעדן הוא שבבינה הוא גילוי עתיק. וזה ששבועה היא במלכות שייך להשובע דשבועה, דזה שהשבועה משפעת ונותנת כח בהנשמה שבהגוף הוא ע"י שההמשכה היא במלכות, וזה ששבועה היא ביסוד, הוא, שהמשכת הבינה (ועתיק שבה) במלכות היא ע"י היסוד. וזהו גם הקשר עם הפירוש השלישי במשביעין אותו שהוא מלשון שבע, דלפי ביאור אחד קאי זה על היסוד, שהוא שביעי מהבינה44.
ז) ועפ"ז
יובן הקשר של השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק עם חודש השביעי, ירחא דשבועתא, כי זה שבריאת האדם היתה ביום הששי למעשה בראשית, יום הראשון דחודש השביעי, הוא מפני שני טעמים45. להיותו אחור למעשה בראשית46, דשרש הדצ"ח הוא מתוהו ושרש האדם הוא מתיקון שלמטה מתוהו. ולהיותו קודם למעשה בראשית46 (קדום במעלה), כדאיתא בגמרא47, דזה שהאדם נברא בסוף הוא כדי שיכנס לסעודה מיד, שזה מורה על מעלת האדם, שכל הבריאה היא בשביל האדם. דגם התהוות התוהו שקדם לתיקון הוא בכדי שיהי' בירור התוהו ע"י עבודת האדם, כנ"ל. וזהו מה שאומרים על היום דראש השנה זה היום תחלת מעשיך48, אף שבריאת העולם היתה בכ"ה באלול49, כי50 הכוונה בבריאת העולם היא שהאדם ע"י עבודתו יעשה את העולם דירה לו ית', וענין זה הותחל ביום ברוא האדם. דנוסף לזה שאז דוקא נעשית האפשרות להשלים כוונה זו, נעשה אז כן גם בפועל, כמארז"ל51 שאדם הראשון (ביום שנברא) הכריז לכל הברואים בואו52 נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו, וכולם ענו ואמרו ה'53 מלך גאות לבש. וזהו שחודש השביעי (שבו נברא האדם) הוא ירחא דשבועתא, כי הכח שיש באדם לפעול בהעולם, אף שבגילוי האדם הוא אחור למעשה בראשית, הוא ע"י גילוי שרשו האמיתי של האדם, שהוא קדם למעשה בראשית, וגילוי זה הוא ע"י השבועה (כנ"ל בארוכה), ירחא דשבועתא.
ועד"ז
הוא בראש השנה שבכל שנה ושנה, שאז מכתירין ישראל [שקרויין אדם, לפי שבכ"א מישראל יש ניצוץ מנשמת אדם הראשון, כנ"ל סעיף ג] את הקב"ה למלך עליהם ועל כל העולם, שעי"ז עושים את העולם דירה לו ית', ובכל שנה ושנה ההכתרה ועשיית הדירה שעי"ז הם באופן נעלה יותר, שהכח שבכאו"א מישראל על זה הוא ע"י שבכל ראש השנה, התחלת ירחא דשבועתא, נמשכת מחדש השבועה שמשביעין את כאו"א מישראל תהי צדיק. ויש לומר, דע"י שאמר אדמו"ר הזקן את הדרוש משביעין אותו תהי צדיק בראש השנה, אמירת תורה (תורה אור), המשכת השבועה בראש השנה היא בגילוי עוד יותר.
ח) ואולי
יש להוסיף, דזה שארז"ל שהטעם על זה שהאדם נברא בסוף הוא כדי שיכנס לסעודה מיד, הכוונה בזה היא, לא רק להעולם שהאדם צריך לעשותו דירה לו ית', אלא גם להנתינת כח להאדם, משביעין אותו מלשון שובע (ענין סעודה), שיוכל לעשות את העולם דירה לו ית'. ועפ"ז יש לומר, דזה שהאדם הוא קדם למעשה בראשית והכל נברא בשבילו, נכלל בזה גם השבועה. דהכוונה בהשבועה, המשכת בחינת עתיק [וי"ל יתירה מזו, גם הכוונה בבחינת עתיק עצמה], היא בשביל עבודת האדם. וע"י שהאדם יקיים את השבועה, נעשה בה עילוי, שנשלמת כוונת השבועה.
ט) והנה
זה שנת"ל (סעיף ז) שבראש השנה נמשכת נתינת כח להאדם לפעול בהעולם ולעשותו דירה לו ית', יש לקשר עם המבואר בכ"מ54, שבתחלת הבריאה, המשכת הרצון והתענוג בבריאת העולמות היתה מצד עצמו, כי חפץ חסד הוא55, והמשכת הרצון והתענוג בבריאת העולם עכשיו היא ע"י עבודת האדם, דיש לומר, דחילוק זה הוא לא רק באופן ההמשכה (אם ההמשכה היא מצד עצמה או שההמשכה היא ע"י עבודת האדם) אלא גם בהרצון והתענוג עצמם. דהרצון והתענוג שבבריאת העולמות שמצד חפץ חסד הוא בבריאת העולמות, שעי"ז מתגלה חסדו ית'56, והרצון והתענוג שבבריאת העולמות שע"י עבודת האדם הוא זה שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים57 ושעשיית הדירה תהי' ע"י עבודת האדם. וע"י גילוי תענוג זה בבריאת העולמות, שהכוונה דבריאת העולמות היא בשביל ישראל, יש כח בהאדם (אתם קרויין אדם) לפעול בהבריאה ולעשות דירה לו ית'. דזה שנת"ל שהנתינת כח להאדם לפעול בהבריאה הוא גילוי שרש הנשמה (ענין השבועה), הוא בנוגע להאדם. והפעולה שנעשית בהעולם ע"י עבודת האדם (שע"י עבודת האדם נעשה העולם דירה לו ית') הוא ע"י גילוי כוונת הבריאה, שבריאת העולם היא בשביל ישראל.
י)ו"ד) ועפ"ז
יש לבאר שגם בראש השנה שחל להיות בשבת ישנה מעלת העבודה58, כי הכוונה בהמשכת התענוג [וגם בהתענוג עצמו] היא בשביל האדם, שע"י התענוג תהי' נתינת כח לאדם לעשות את העולם דירה לו ית' (וע"ד שנת"ל סעיף ח בענין השבועה), דהנתינת כח להאדם הוא דוקא כשהמשכת התענוג הוא בגילוי. וכיון שגם בראש השנה שחל להיות בשבת גילוי התענוג הוא ע"י אמירת פסוקי שופרות (כמבואר לעיל סעיף ב מהמשך תרס"ו), נמצא, שגם העבודה דאמירת פסוקי שופרות היא בנוגע לענין עיקרי.
ויש
להוסיף, שזה שע"י מצות תקיעת שופר נעשית רק ההמשכה, והגילוי הוא ע"י התורה (אמירת פסוקי שופרות), הוא, מפני ששרש התורה הוא למעלה משרש המצוות. ויש לקשר זה עם המבואר בהמשך הנ"ל59, דיש עוד מעלה באמירת פסוקי שופרות, דההמשכה שע"י תקיעת שופר היא רק האור והגילוי שנמשך מהעצמות, וע"י אמירת הפסוקים נמשך העלם העצמי עצמו, בדוגמת העלי' שיהי' לעתיד. ועפ"ז מובן עוד יותר שגם בראש השנה שחל להיות בשבת ישנה מעלת העבודה, כי ע"י העבודה דאמירת פסוקי שופרות גם ההמשכה עצמה היא המשכה נעלית יותר.
וכיון
ששבת הו"ע המנוחה והתענוג, גם העבודה בראש השנה שחל להיות בשבת, ועד"ז העבודה דערב ראש השנה, היא מתוך מנוחה ותענוג, וזה פועל גם על כל השנה, שתהי' שנה של מנוחה ותענוג, ועד לאמיתית ענין המנוחה – יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים60, ובקרוב ממש בעגלא דידן.
מאמר והיה ביום ההוא תשכ"ח
מאמר וביום שמחתכם תש"מ
) יצא לאור בקונטרס כ"ט אלול – תשמ"ט [יום הולדת המאתיים דכ"ק אדמו"ר הצמח צדק] ראש השנה – תש"נ, "לקראת ערב ראש השנה .. יום מלאת מאתיים שנה להולדת אדמו"ר ה"צמח צדק" (כ"ט אלול ה'תקמ"ט – כ"ט אלול ה'תשמ"ט), ולקראת ראש השנה הבעל"ט (שחל להיות בשבת) – הננו מוציאים לאור את המאמר ד"ה יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת .. שבו מדובר גם ע"ד הדרוש משביעין אותו תהי צדיק שאמר אדמו"ר הזקן בר"ה תק"ן, בקשר עם לידת הצמח צדק .. ערב כ"ט אלול ה'תשמ"ט".
משנה ר"ה רפ"ד (כט, ב).
שם.
לקו"ת דרושים לר"ה ד"ה להבין המשנה (נו, א ואילך). ד"ה הנ"ל בסידור (עם דא"ח) שער התקיעות (רמ, ג [שנא, א] ואילך). המשך יו"ט של ר"ה תרס"ו בתחלתו. תש"ג. ועוד.
המשך תרס"ו שם. וראה לקו"ת שם "ובפרט מצות שופר ולולב כו' שנוגעים עד רום המעלות".
ראה שו"ע אדה"ז או"ח הל' שבת סשמ"ה סי"א. וש"נ. ולהעיר מהמשך יו"ט של ר"ה ה'תש"ג בתחלתו "איך דחו כו' שלא לבוא לידי חשש איסור שבות".
בלקו"ת שם ובהמשך תרס"ו שם "והלא החשש הוא להדיוטים כו'". ובהמשך ר"ה ה'תש"ג "ועוד זאת שהחשש הוא להדיוטים כו'". וראה לקו"ש ח"ז ע' 52. ואכ"מ.
כ"ה הלשון במקומות שבהערה הקודמת. ויש לומר: הדיוטים – שאין יודעים דיני תקיעת שופר, וקלי הדעת – שלכן יש לחשוש שיעבירו ד' אמות ברשות הרבים.
לקו"ת שם נז, א ואילך. סידור שם רמג, א [שנה, א] ואילך. ועוד.
ראה אוה"ת נצבים ע' א'תלח "בשבת אין צריך כ"כ לתקיעת שופר".
ראה לקו"ת שם נו, ג. וראה גם ד"ה זה היום ה'תשמ"א ס"ג (תו"מ סה"מ תשרי ע' לא), דזהו הטעם על זה שכ"ה באלול הוא בחינת "כה" וראש השנה (יום ברוא אדם הראשון) הוא בחינת "זה" (זה היום) (לקו"ת נצבים מז, ב-ג). וראה גם ד"ה זה היום דליל ערב ר"ה ה'תשמ"ב ס"ה (תו"מ סה"מ תשרי ע' מד ואילך). וש"נ.
ביצה יז, א.
בסיומו – ע' תקמו [תשיט].
משלי ו, כג.
נדה ל, ב.
"היום יום" ו אדר שני.
הצ"צ נולד בכ"ט אלול תקמ"ט, ערב ר"ה תק"ן ("היום יום" כט אלול, ערב ר"ה. וראה בארוכה "התמים" חוברת ג' ע' כה [קכט, ב]), והדרוש משביעין אותו אמר אדמו"ר הזקן בר"ה הראשון לחייו (דהצ"צ) ר"ה תק"ן.
להעיר שבספ"ג דתניא [סיום וחותם הדרוש, דהכל הולך אחר החיתום (ברכות יב, א)] מדובר בענין הדעת – ענינו של הצ"צ (ראה סה"ש ה'תש"ב ריש ע' 19. ה'תש"ה ע' 60).
נצבים מז, ב.
יבמות סא, רע"א.
בראשית ב, ז.
לקו"ת שם מז, א.
ויק"ר פכ"ט, ט.
אמור כג, כד.
"קיצורים והערות" לתניא ע' נח. אוה"ת דרושים לר"ה ע' א'שיב.
ויק"ר שם, ח.
ד"ה ועשית חג שבועות תרח"צ (סה"מ תרח"צ ע' רלה ואילך).
ב"הגהות וביאורים" לתניא פ"א, נדפסו ב"קיצורים והערות" לתניא ע' מח ואילך. ד"ה תניא בספ"ג דנדה משביעין אותו וד"ה ועשית חג שבועות להצ"צ, קטעים מהם נעתקו בליקוט פירושים וכו' לתניא שם.
בלקו"ת שמע"צ (פג, ג) "נגד חכמתו ורצונו". וי"ל שהכוונה בזה שמוסיף "ורצונו" היא, דפעולת השבועה היא לא רק שע"י השכל לא יהי' שינוי בהרצון, אלא שגם אם יהי' שינוי גם בהרצון (שבגילוי) יעשה נגד רצונו.
בזהר שבהערה הבאה (הובא בלקו"ת שם) הובא הפסוק בי נשבעתי שנאמר לאברהם אבינו (וירא כב, טז). וב"קיצורים והערות" לתניא שבהערה 36 מובא זה גם בנוגע להפסוק בי נשבעתי שבישעי' (מה, כג) שממנו למדין בגמ' נדה שם שמשביעין אותו כו'.
"קיצורים והערות" שם ס"ע נב ואילך, מזח"ג קל, א. וראה גם אוה"ת דרושים לר"ה ע' א'שיא.
ראה ע"ח שער מב (שער דרושי אבי"ע) פ"א. לקו"ת בחוקותי מו, ג. ובכ"מ.
בהבא לקמן ראה "קיצורים והערות" שם ע' מח ואילך. ד"ה ועשית חג שבועות להצ"צ הנ"ל. קונטרס ומעין מי"ד פ"א.
ראה בארוכה סה"מ ה'תש"ד ע' 130.
ב"קיצורים והערות" שם ע' מח. וראה גם ד"ה ועשית חג שבועות להצ"צ (ליקוט פירושים וכו' ע' יט).
ישעי' מה, כג.
"קיצורים והערות" שם ס"ע מח. שם ס"ע סו.
שם ס"ע סו ואילך.
המשך והחרים תרל"א ע' יט [סה"מ תרל"א ח"א ע' רפ]. המשך תרס"ו ע' שכה [תסח]. ובכ"מ.
קונטרס ומעין שם. ד"ה הנ"ל תרח"צ (סה"מ שם ע' רמ).
פל"ז (מח, ב).
"קיצורים והערות" שם ע' נה.
ראה זח"ג קעח, ב. תו"א ר"פ לך לך. ובכ"מ.
בראשית ב, י.
"קיצורים והערות" שם ע' סג.
בהבא לקמן, ראה לקו"ת מטות פב, ד. שמע"צ פו, ג. אוה"ת לתהלים (יהל אור) ע' תקפא.
ברכות סא, א.
סנהדרין לח, א.
תפלת מוסף דר"ה, מר"ה כז, א.
ויק"ר רפכ"ט. פסיקתא דר"כ פיסקא כג (בחודש השביעי). יל"ש עה"פ (פינחס כט, א) ובחודש השביעי (רמז תשפב). תוד"ה לתקופות – ר"ה ח, א. וראה פרקי דר"א רפ"ח ובהגהות הרד"ל שם.
Fonte: chabad.org aid 3140359