O shofar comum (שופר סתם) desperta só quem já está perto de D'us. O "shofar grande" (שופר גדול) do futuro vai despertar até quem está totalmente perdido e disperso. Esse shofar grande virá "sozinho" — de cima, sem esforço humano — mas exige de nós, hoje, uma atitude de humildade total.
PARCIAL. O maamar não usa a linguagem exata de "o shofar liga o Ein Sof ao mundo por ser mitsvá", mas a ideia está presente de forma próxima:
Trecho central (seção א׳): "עי"ז נמשך פנימיות הלב דלמעלה כביכול, רצון העליון שלמעלה מהחכמה... דענין תקיעת שופר הוא המשכת וגילוי הפנימיות." Tradução: "por meio disso [o toque do homem] é atraído, por assim dizer, o 'fundo do coração' de Cima, a Vontade Superior que está acima da sabedoria... pois o toque do shofar é o ato de trazer e revelar o [nível] interior [de D'us]."
E também: "שופר גדול הוא המשכת וגילוי הפנימיות דאלקות שלמעלה משייכות לעולמות." Tradução: "o shofar grande é o trazer e revelar do [nível] interior da Divindade que está acima de qualquer relação com os mundos."
Isso mostra que o shofar (mitsvá feita pelo homem, embaixo) puxa uma revelação do Infinito que, em si, está acima do mundo — ou seja, ele conecta esses dois planos. Mas o maamar não formula isso como "regra geral: toda mitsvá liga o Ein Sof ao mundo" — fala especificamente do shofar. Por isso a resposta é PARCIAL, não SIM total.
Não adianta se sentir "perto" e achar que já fez o suficiente — Rosh Hashaná pede humildade real, como quem se sente pobre e distante. Justamente esse sentimento de pequenez ("רשה בתחלתה") é o que atrai a maior revelação e a maior bênção ("מתעשרת בסופה"). Mesmo quem já serve bem a D'us deve lembrar que tudo vem por chesed d'Ele, não por mérito próprio. Esse sentimento não enfraquece — pelo contrário, liberta da limitação própria e fortalece a avodá "acima de medida". A tekiat shofar de hoje já é um pedacinho do shofar grande futuro — cada teshuvá sincera já é parte desse processo.
Ângulo: O 'shofar gadol' de futuro não é um shofar maior, mas um nível de revelação totalmente diferente do shofar comum de Rosh Hashaná — capaz de despertar até quem está mais distante.
E a diferença entre shofar comum e shofar grande é: o shofar comum é a extensão e revelação da interioridade da Divindade que está acima dos mundos mas ainda ligada a eles, 'sovev kol almin' (que circunda todos os mundos); e o shofar grande é a extensão e revelação da interioridade da Divindade que está acima de qualquer ligação com os mundos, acima até do 'sovev'.
Shofar simples desperta quem já está próximo de D'us; o shofar gadol desperta até os 'perdidos' e 'dispersos' em Ashur e Mitzrayim, totalmente distantes.
Shofar simples revela a interioridade do Elokut ligada aos mundos (sovev kol almin).
Shofar gadol revela algo acima disso — a essência oculta ('setima dechol setimin'), acima até dos Nomes Divinos.
Por isso na profecia futura o versículo diz apenas 'yitka' (tocará), sem dizer quem toca: essa revelação vem por si mesma, sem despertar humano.
Ângulo: Rosh Hashaná tem dois planos simultâneos — 'início dos Teus atos' e 'lembrança do primeiro dia' — que correspondem à extensão da própria Atzmut do Ein Sof, acima até da Vontade de criar mundos.
O assunto principal de Rosh Hashaná é que ele é 'início dos Teus atos' — a extensão da própria Essência do Ein Sof (que está acima da vontade de [criar] mundos) através da avodá do homem; e há ainda outro aspecto em Rosh Hashaná, que é 'lembrança do primeiro dia', que essa extensão da Essência do Ein Sof se estende também na vontade de criar os mundos, e por meio dela, aos mundos.
Rosh Hashaná reúne dois planos: 'este é o dia, início dos Teus atos' e 'lembrança do primeiro dia'.
'Início dos Teus atos' é a extensão da própria Atzmut (Essência) do Ein Sof, acima até da vontade de criar mundos — trazida pela avodá do homem.
'Lembrança do primeiro dia' é essa mesma extensão de Atzmut chegando também à vontade de criação, e por meio dela aos mundos.
Ou seja: a revelação de Rosh Hashaná não é apenas 'mais alta' que outras — é de uma ordem totalmente diferente, a própria Essência, sem relação com 'mundos'.
Ângulo: O toque do shofar desperta em cima o Taanug (prazer divino) da criação dos mundos; e há vários graus desse prazer, com o do Templo mais interno que o do Shabat.
Pois no Taanug (prazer) há várias camadas, e o grau de Taanug trazido pelo toque do shofar no Templo é mais elevado que o grau de Taanug do Shabat. Pois o Taanug do Shabat é da exterioridade da Coroa (Keter), raiz das [sefirot] emanadas, e o Taanug trazido pelo toque do shofar no Templo é da interioridade do Keter, um grau inferior dentro do próprio Emanador.
Tocar o shofar em Rosh Hashaná desperta acima o Taanug (prazer) que houve na criação dos mundos.
No Shabat já existe Taanug próprio; por isso, quando Rosh Hashaná cai no Shabat, em princípio não seria preciso tocar tanto.
Mas no Templo tocavam mesmo assim, porque há vários graus de Taanug: o do Shabat é a exterioridade do Keter, raiz dos mundos emanados.
O Taanug trazido pelo shofar no Templo é a interioridade do Keter — grau mais interno, ainda que 'inferior' dentro do próprio Emanador.
Ângulo: O processo do shofar gadol já começou a se revelar historicamente: judeus 'perdidos e dispersos' despertaram em teshuvá através dele, antes mesmo da redenção final.
E principalmente, desde a escrita do maamar até agora já se passaram muitos anos, e mais ainda recentemente, quando se viu concretamente que muitos que antes estavam em situação de 'perdidos e dispersos' (que D'us nos livre) despertaram em teshuvá pelo toque do shofar gadol.
O Rebe observa que, desde que o maamar original foi dito e nos anos seguintes, muitos que estavam como 'perdidos e dispersos' já despertaram em teshuvá pelo toque do shofar gadol.
Isso mostra que o processo do shofar gadol final já começou, gota a gota, antes da redenção completa.
A teshuvá aqui não é vista como conquista da própria pessoa, mas como fruto de uma força que vem de cima e a desperta.
Ângulo: A avodá certa — mesmo quando completa e bem-sucedida — deve vir com bitul: o sentimento de que tudo veio de cima, não do próprio mérito, e isso fortalece, não enfraquece.
A avodá precisa ser com bitul (anulação) — o reconhecimento e o sentimento de que tudo o que foi realizado por sua avodá, tanto para si mesmo quanto para o outro, não vem de suas próprias qualidades, mas de uma força dada de cima. E é importante notar que esse sentimento não enfraquece sua avodá; pelo contrário, por meio dele, sua avodá é ainda mais intensa.
Diante do shofar gadol que já desperta teshuvá, a avodá do homem deve vir acompanhada de bitul completo.
A pessoa deve sentir que tudo o que sua avodá realizou, para si e para os outros, não veio de suas próprias qualidades, mas de uma força dada de cima.
Esse sentimento não enfraquece a avodá — pelo contrário, fortalece: quando ligada ao 'eu', a avodá fica limitada e medida.
Quando a pessoa sai de si mesma pelo bitul, sua avodá passa a ser sem medida nem limite.
Ângulo: Rosh Hashaná é 1º de Tishrei — dia da criação do homem — e não 25 de Elul, dia da criação do mundo, porque expressa a interioridade da Vontade Divina, não sua exterioridade.
Pois em 25 de Elul, quando o mundo foi criado, é a exterioridade da Vontade; e em Rosh Hashaná (1º de Tishrei), quando o homem foi criado — 'vocês são chamados Adam' — é a interioridade da Vontade. E isso é 'este dia, início dos Teus atos, lembrança do primeiro dia': que em Rosh Hashaná há dois aspectos.
A vontade de criar o mundo é a exterioridade da Vontade Divina; a vontade que se expressa em Israel é sua interioridade.
Em 25 de Elul foi criado o mundo (exterioridade da vontade); em Rosh Hashaná, 1º de Tishrei, foi criado o homem — 'vocês são chamados Adam' (interioridade da vontade).
Por isso Rosh Hashaná é chamado 'este é o dia, início dos Teus atos' e também 'lembrança do primeiro dia' — dois planos numa mesma data.
O 'rosh' (cabeça) do ano é, assim, a fonte de onde vem a vontade mais interna — não apenas o começo cronológico.
Ângulo: Diferente da saída do Egito, na Redenção Futura o desejo de deixar o exílio será a vontade genuína e própria de Israel — o shofar gadol apenas revela essa vontade que já é essencialmente sua.
Pois na saída do Egito, o desejo de Israel de sair da impureza do Egito e se apegar a Ele foi por causa da revelação de cima — 'atraia-me'; e na Redenção Futura, o desejo de sair do exílio e chegar a Jerusalém será a própria vontade de Israel, e a revelação de cima (o shofar gadol) é apenas a causa por meio da qual se revela a vontade de Israel.
Na saída do Egito, o desejo de deixar a impureza veio de uma revelação vinda de cima ('atraia-me').
Na Redenção Futura, o desejo de sair do exílio e ir a Jerusalém será a própria vontade de Israel.
O shofar gadol é apenas a causa que revela essa vontade verdadeira, que já é intrinsecamente de Israel — cuja raiz está na Atzmut (Essência).
A avodá do homem, ponto central de Rosh Hashaná, se realiza aqui plenamente: não como resposta a um estímulo externo, mas como algo genuinamente próprio.
Ângulo: A avodá humana de Rosh Hashaná — hoje necessária para trazer a Vontade e o Taanug da criação — se expressa concretamente nos versos de Malchuyot, Zichronot e Shofarot da tefilá.
E explica que a avodá (o despertar de baixo) pela qual se estendem a Vontade e o Taanug na criação dos mundos é conforme o dito dos Sábios: 'digam diante de Mim Malchuyot... Zichronot... e com o quê? Com shofar'. E o motivo de essa extensão ser hoje através da avodá do homem é que, por essa extensão vir hoje pela avodá de Israel — cuja raiz está na Essência —, a Vontade e o Taanug que se estendem agora são mais elevados do que a Vontade e o Taanug que se estenderam por si mesmos [no início da criação].
Hoje, a extensão da Vontade e do Taanug (prazer) na criação depende da avodá do homem — diferente do início da criação, que veio só por 'Ele quer chessed'.
Essa avodá se expressa no ensinamento dos Sábios: 'digam diante de Mim Malchuyot... Zichronot... e com o quê? Com shofar' — a estrutura da tefilá de Mussaf de Rosh Hashaná.
Como essa extensão vem hoje pela avodá de Israel, cuja raiz está na Atzmut, a Vontade e o Taanug trazidos agora são mais elevados do que os que vieram por si mesmos no início da criação.
Ângulo: O toque final do shofar gadol se completa concretamente com a vinda de Mashiach, trazendo todo o povo — incluindo os mais distantes — de volta a Jerusalém.
E disso se entende que, da mesma forma, quanto ao toque do shofar gadol 'naquele dia', não bastam as coisas que já ocorreram até agora; e o toque do shofar gadol precisa ser de um jeito que todo Israel, incluindo os perdidos e dispersos, venham e se prostrem a D'us no monte sagrado em Jerusalém — Jerusalém literal —, por meio de Mashiach nosso justo, que nos conduzirá eretos à nossa terra, rapidamente e em nossos dias, de verdade.
O que já ocorreu até agora (os despertares de teshuvá) ainda não é suficiente; falta o toque final do shofar gadol.
Esse toque precisa ser de um jeito que todo Israel, incluindo os mais perdidos e dispersos, venha se prostrar a D'us no monte sagrado em Jerusalém.
Isso se dará por meio de Mashiach Tzidkeinu, que nos conduzirá eretos à nossa terra — Jerusalém entendida literalmente, em breve, de verdade.
בס"ד. יום ב' דראש השנה, ה'תשכ"ח*
והי'1
ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים, ומדייק אדמו"ר הזקן (בהמאמר ד"ה זה שבלקו"ת2 ) מ"ש בשופר גדול, מהי המעלה דשופר גדול. גם צריך להבין (כמו שמדייק בהמשך המאמר3 ) מ"ש יתקע סתם ולא נאמר מי הוא התוקע. ואדמו"ר האמצעי4 מוסיף עוד דיוק בזה שנאמר יתקע, דלשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ) מורה שיתקע מעצמו. ונקודת הביאור (בהדרושים5 ) היא, דההתעוררות שעל ידי שופר סתם הוא רק לאלה שהם בקירוב קצת, ובכדי לעורר את האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים שגם הם יתעוררו לבוא לירושלים ולהשתחוות לה', הוא על ידי שופר גדול.
ובכדי
לבאר העילוי דשופר גדול שיהי' לע"ל, מקדים בהמאמר6 ביאור ענין שופר דראש השנה (עכשיו), דעל ידי שישראל תוקעין בשופר, שהיא הצעקה דפנימיות הלב שלמעלה מהשכל, עי"ז נמשך פנימיות הלב דלמעלה כביכול, רצון העליון שלמעלה מהחכמה. ועל זה נאמר7 ואד' הוי' בשופר יתקע, דכמו שתקיעת שופר דהאדם היא הצעקה דפנימיות הלב, עד"ז הוא למעלה, דענין תקיעת שופר הוא המשכת וגילוי הפנימיות. והחילוק בין שופר סתם לשופר גדול הוא, דשופר סתם הוא המשכת וגילוי הפנימיות דאלקות שלמעלה מעולמות אבל שייך לעולמות, סובב כל עלמין, ושופר גדול הוא המשכת וגילוי הפנימיות דאלקות שלמעלה משייכות לעולמות, למעלה גם מסובב. וזהו שבשופר סתם כתיב ואד' הוי' בשופר יתקע, דאד' הוי' הם שמות, אלא ששמות אלה (אד' הוי' בניקוד אלקים) הם נעלים ביותר8, ובשופר גדול כתיב יתקע סתם ולא נאמר מי הוא התוקע, כי תקיעה זו היא המשכה וגילוי מבחינת סתימא דכל סתימין, שלמעלה משמות.
ב) ובכדי
לבאר העילוי דשופר גדול עוד יותר, מביא הצ"צ9 (בהביאור שלו10 להמאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול שבלקו"ת) מ"ש בלקו"ת בד"ה להבין המשנה11 יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה12, דזה שבראש השנה צריך לתקוע בשופר הוא בכדי לעורר עי"ז למעלה התענוג בבריאת העולמות, וכיון שבשבת מצד עצמו ישנו התענוג, לכן בראש השנה שחל להיות בשבת אין צריך [כ"כ13 ] לתקיעת שופר. וזה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה שחל בשבת הוא, כי בתענוג כמה מדריגות, ודרגת התענוג שממשיכים על ידי תקיעת שופר במקדש היא נעלית יותר מדרגת התענוג דשבת. שהתענוג דשבת הוא מבחינת חיצוניות הכתר, שרש הנאצלים, והתענוג שהמשיכו על ידי תקיעת שופר במקדש הוא מבחינת פנימיות הכתר, בחינה תחתונה שבמאציל14. ומוסיף הצ"צ, שגם בהתענוג דבחינה תחתונה שבמאציל, ישנם כמה מדריגות. והתענוג שנמשך בבית ראשון על ידי תקיעת שופר הוא נעלה יותר מהתענוג שנמשך בבית שני. ובבית ראשון עצמו, השופר דיוהכ"פ דשנת היובל [שמצות יובל היתה רק בבית ראשון15 ] הוא נעלה יותר מהשופר דראש השנה. ואעפ"כ גם בשופר דיובל נאמר16 והעברת שופר תרועה, שופר סתם17. ומזה מובן, ששופר גדול הוא למעלה גם מהגילוי שנמשך על ידי שופר דיובל.
ג) ולהוסיף,
דשופר גדול שיהי' לע"ל הוא למעלה יותר גם משופר דמתן תורה, שהרי גם בשופר דמ"ת נאמר18 ויהי קול השופר, שופר סתם. דזה שממשיך בכתוב ויהי קול השופר הולך וחזק מאד הוא שקול השופר היה חזק מאד, קול גדול19, אבל בנוגע השופר שממנו נמשך הקול20 לא נאמר שהי' שופר גדול, ומזה מובן דשופר גדול שיהי' לעתיד הוא למעלה גם מהשופר דמתן תורה. וכדאיתא בפרקי דר"א21 בענין ב' קרניו של אילו של יצחק, דקרן של שמאל נשמע קולו על הר סיני שנאמר ויהי קול השופר, וקרן של ימין שהוא גדול מהשמאל עתיד לתקוע בו לע"ל, שנאמר והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול. והטעם על זה שהשופר דמתן תורה הי' שופר סתם והשופר דלע"ל יהי' שופר גדול, מבאר אדמו"ר האמצעי22, כי במתן תורה היו כולם בקירוב לאלקות (גם לפני קול השופר), ולכן גם ע"י שופר סתם הי' אפשר לעוררם. אבל בכדי לעורר את האובדים והנדחים הוא דוקא ע"י שופר גדול. ועפ"ז מבאר מ"ש יתקע בשופר גדול, דלשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ) מורה שיתקע מעצמו, כי הגילוי דבחינת שופר גדול לעורר את האובדים והנדחים יהי' מעצמו, בלי אתערותא דלתתא כלל23.
ד) והנה
מבואר בתחלת המאמר24 (לאחרי הדיוק בהפסוק והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול) דזה שאומרים25 בראש השנה זה היום תחלת מעשיך הוא כי בכל ראש השנה הוא התהוות כל העולמות מחדש כמו שהי' בפעם הראשונה. ומ"ש זכרון ליום ראשון (שראש השנה הוא רק זכרון ליום ראשון) הוא, כי בתחלת הבריאה, המשכת הרצון והתענוג בבריאת העולמות היתה מצד עצמו, כי חפץ חסד הוא26, ועכשיו באתערותא דלתתא תליא מילתא. ומבאר27 שהעבודה (אתערותא דלתתא) שעל ידה ממשיכים הרצון והתענוג בבריאת העולמות היא כמאמר רז"ל28 אמרו לפני מלכיות כו' זכרונות כו' ובמה בשופר. והטעם על זה שההמשכה עכשיו היא על ידי עבודת האדם הוא29 כי ע"י שההמשכה (עכשיו) היא ע"י עבודתם של ישראל, דשורש ישראל הוא בהעצמות, הרצון והתענוג שנמשכים עכשיו הם נעלים יותר מהרצון והתענוג שנמשכו מצד עצמם (בתחלת הבריאה). ועפ"ז צריך להבין, שהשופר דלמעלה (פנימיות רצון העליון30 ) שנמשך עכשיו, שהוא שופר סתם, המשכתו היא ע"י עבודת האדם, והשופר דלע"ל שהוא שופר גדול, יומשך מעצמו בלי אתערותא דלתתא כלל.
והנה
מבאר בהמאמר31 דזה שלע"ל יתקע בשופר גדול הוא ע"ד שופר דראש השנה עכשיו, כי מצות אינן בטילות לע"ל [אלא שאז יהי' השופר במדריגה נעלית יותר, שופר גדול]. ויש לומר, שהמקור לזה (שיתקע בשופר גדול שייך לתקיעת שופר דראש השנה) הוא מה דאיתא בגמרא32, דטעמו של המ"ד בתשרי עתידין להגאל הוא אתיא שופר שופר, כתיב33 הכא תקעו בחודש שופר וכתיב התם ביום ההוא יתקע בשופר גדול. ועפ"ז צריך להבין עוד יותר מה שהובא לעיל מהדרושים, דפירוש יתקע (תי"ו בקמ"ץ) בשופר גדול הוא יתקע בעצמו בלי אתערותא דלתתא כלל, הרי מענינים העקריים דראש השנה הוא עבודת האדם [וכמבואר בכ"מ34 דהטעם על זה שראש השנה הוא באחד בתשרי, אף שבכ"ה באלול נברא העולם35 ואחד בתשרי הוא יום הששי למעשה בראשית, הוא, כי ביום זה נברא האדם], וכיון דענין יתקע בשופר גדול הוא ע"ד תקעו בחודש שופר דראש השנה (תשרי36 ), הי' ראוי לכאורה שהמשכת ענין זה תהי' על ידי עבודת האדם, ואעפ"כ מבואר בהדרושים, דפירוש יתקע הוא יתקע מעצמו בלי אתערותא דלתתא כלל. גם צריך להבין, דכל הענינים שבתורה (מלשון הוראה), הם הוראה בעבודת האדם, וכיון דזה שיתקע בשופר גדול יהי' מלמעלה בלי אתערותא דלתתא, מהי ההוראה מזה בעבודת האדם.
ה) ויובן
זה ע"פ המבואר בדרושי אדמו"ר מהר"ש37, דזה ששופר צדו אחד קצר וצדו השני רחב הוא על שם מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה38. דכמו שקול השופר, ע"י שיוצא מן המיצר מצדו הקצר עי"ז דוקא הוא במרחב ובהתפשטות בצדו הרחב, כמו"כ הוא ברוחניות, שע"י הצעקה מן המיצר והדוחק, מן המיצר קראתי י-ה, עי"ז דוקא ענני במרחב י-ה. ומבאר שם, דזהו שאמרו רז"ל39 כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, דרשה בתחלתה [שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה לדבר תחנונים ותפלה כענין שנאמר40 תחנונים ידבר רש41 ] היא הקריאה מן המיצר, ועי"ז מתעשרת – ענני במרחב. וכמבואר במאמר הנ"ל של אדמו"ר מהר"ש42 המעלה דתפלת עני על תפלת עשיר. ויש לומר, שהמעלה בתפלת עני היא בשני ענינים. בהתפלה עצמה, כתורת הבעל שם טוב43 על הפסוק44 תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו, דתפלת העני היא שלפני הוי' ישפוך שיחו, וגם שתפלת העני מתקבלת יותר. ועוד ענין, שגם התענוג דהאדם מההשפעה שנמשכה לו ע"י תפלתו, התענוג של העני הוא תענוג גדול יותר, כתורת הה"מ שהובאה במאמר הנ"ל45.
ועפ"ז
יש לבאר השייכות דיתקע בשופר גדול לראש השנה, כי זה שלע"ל יתקע בשופר גדול בכדי לעורר את האובדים והנדחים, הוא, כי האובדים והנדחים הם בתכלית המיצר, וזה מעורר וממשיך התקיעה דשופר גדול (ההמשכה מבחינת סתימא דכל סתימין), תכלית המרחב. וזוהי השייכות דיתקע בשופר גדול לראש השנה (תקעו בחודש שופר), כי ענין ראש השנה הוא דע"י שהיא רשה בתחלתה (מרשית השנה, רשית חסר46 ), היא מתעשרת.
ו) ויש
לומר, דעל ידי התקיעה בשופר גדול בכדי לעורר את האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים נעשה עילוי גם בארץ אשור וארץ מצרים. כי הכוונה בזה שישראל גלו לארץ אשור ולארץ מצרים, ועד שעי"ז נעשו אובדים ונדחים, היא, בכדי שע"י מיצר הגלות, ובפרט מיצר הגלות של אלה שע"י הגלות נעשו במצב דאובדים ונדחים, יתעורר ויומשך השופר גדול, שעי"ז יתעלו ישראל למדריגה נעלית יותר מהמדריגה שהיו קודם שגלו. ולכן, כשיתקע בשופר גדול ותושלם הכוונה שבשבילה נבראה ארץ אשור וארץ מצרים, תהי' עלי' גם בהם.
ועפ"ז
יש להוסיף עוד ענין בהשייכות דיתקע בשופר גדול לראש השנה, כי בראש השנה שני ענינים. שהוא יום בריאת האדם, ושעי"ז נעשה עילוי גם בכללות הבריאה (כדלקמן). והענין הוא כמ"ש אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמאמר ד"ה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון47, דצריך להבין, הרי ראש השנה (זה היום) הוא באחד בתשרי שהוא יום הששי למעשה בראשית, ואיך הוא זכרון ליום ראשון. ומבאר48, דהרצון לבריאת העולם הוא חיצוניות הרצון, ופנימיות הרצון הוא בישראל. ושני ענינים אלה בזמני השנה הם בכ"ה אלול ובראש השנה. דבכ"ה אלול שבו נברא העולם הוא חיצוניות הרצון, ובראש השנה (אחד בתשרי) שבו נברא האדם, אתם קרויין אדם49, הוא פנימיות הרצון. וזהו זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, דבראש השנה שני ענינים50. ענין העיקרי דראש השנה הוא שהוא תחלת מעשיך, המשכת עצמות אוא"ס (שלמעלה מרצון לעולמות) ע"י עבודת האדם, ועוד ענין בראש השנה שהוא זכרון ליום ראשון, שההמשכה דעצמות אוא"ס נמשכת גם בהרצון לבריאת העולמות, ועי"ז בהעולמות51. ועפ"ז, השייכות דיתקע בשופר גדול לראש השנה היא בשני הענינים שבו, המשכת הגילוי דשופר גדול לישראל שייכת לתחילת מעשיך, והעילוי שיהי' עי"ז בארץ אשור וארץ מצרים שייך לזכרון ליום ראשון.
ז) והנה
ע"פ המובא לעיל (ס"ה) מהדרוש דאדמו"ר מהר"ש שהמיצר דשופר הו"ע שנה שרשה בתחלתה, דענין רשה בתחלתה הוא זה שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה, מובן, דענין המיצר שעל ידו הוא המשכת המרחב הוא גם כשהמיצר הוא מצד הביטול, שעבודתו היא בשלימות אלא שמצד הביטול שלו הוא מרגיש שהוא נמצא במיצר, גם ע"י מיצר זה הוא המשכת המרחב. ועד"ז הוא בנוגע הגילוי דשופר גדול שמתעורר ונמשך ע"י המיצר דהאובדים והנדחים, דגם כשעבודתו היא בשלימות אלא שמתבונן שלגבי הרוממות דאוא"ס גם העבודה האמיתית לחטא יחשב52 ולכן הוא מרגיש את עצמו לאובד ונדח, שעי"ז נתעורר ונמשך הגילוי דשופר גדול. ויש לומר שגם אז (כשהמשכת הגילוי דשופר גדול היא ע"י הביטול שלו) שייך לשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ), יתקע מעצמו, כי כשעושה עצמו עני ורש, דענין העני הוא שאין לו משל עצמו כלום והוא רק מקבל זה שנותנים לו בדרך צדקה, הוא מכיר ומרגיש דזה שע"י עבודתו נמשך הגילוי הוא לא מצד העילוי שלו (שבכחו להמשיך), אלא מצד חסד הקב"ה53, יתקע מעצמו, וכאילו שההמשכה היא בלי אתערותא דלתתא כלל.
ולהוסיף,
דע"פ מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר (בהמאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול54 ) שהשופר גדול יעורר את נקודת היהדות שבכל אחד מישראל, מובן, דזה שכל ישראל (גם וכולל האובדים והנדחים) ירצו לצאת מהגלות וללכת לירושלים ולהשתחוות לה' הוא שע"י הגילוי דשופר גדול יתעורר הרצון האמיתי55 דישראל. דזהו החילוק שבין הגאולה דיציאת מצרים וגאולה העתידה, שביציאת מצרים, חפצם של ישראל לצאת מטומאת מצרים ולדבקה בו ית'56 היתה מצד הגילוי דלמעלה57, משכני58, ובגאולה העתידה, הרצון לצאת מהגלות ולבוא לירושלים יהי' הרצון דישראל, והגילוי דלמעלה (שופר גדול) הוא רק סיבה שעל ידו יתגלה הרצון דישראל. והעבודה שלהם תהי' מצד עצמם – המעלה דראש השנה, עבודת האדם59. אלא שבהאובדים והנדחים כפשוטם, המעלה דעבודת האדם היא לאחרי הגילוי דשופר גדול שעל ידו מתעורר רצונו האמיתי דהאדם, אבל המשכת הגילוי דשופר גדול הוא מצד מלמעלה. ועוד אופן ביתקע בשופר גדול, שגם המשכת הגילוי דשופר גדול היא ע"י עבודה, כנ"ל.
ח) וזהו
והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול, דההוראה מזה שביום ההוא יתקע בשופר גדול, יתקע מעצמו, היא, שבסוף זמן הגלות שנשארו רק כמה רגעים שקודם ליום ההוא שיתקע בשופר גדול [ויתירה מזה שבנוגע לכמה ענינים התחיל כבר הענין דיתקע בשופר גדול, כמובן ממאמר הנ"ל דכ"ק מו"ח אדמו"ר60, ובפרט שמעת כתיבת המאמר עד עכשיו כבר עברו כו"כ שנים, ועאכו"כ בזמן האחרון שראו במוחש שכו"כ שהיו תחלה במצב של אובדים ונדחים רח"ל התעוררו בתשובה ע"י התקיעה בשופר גדול61 ] צריכה להיות העבודה בביטול, ההכרה והרגשה שכל הענינים שנפעלו ע"י עבודתו, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולתו, היא לא מצד המעלות שלו אלא מצד הנתינת כח מלמעלה. ולהעיר, שהרגש זה אינו פועל חלישות בעבודתו, ואדרבה, ע"י הרגש זה, עבודתו היא ביתר שאת. דכשהעבודה שלו קשורה עם מציאותו, העבודה היא במדידה והגבלה. וגם כשהעבודה שלו היא באופן דבכל מאודך, הרי היא מאדך, מאד שלך62, וע"י ההרגש שהענינים שנעשים ע"י עבודתו הם לא מצד הכחות שיש לו אלא מצד האלקות, עי"ז הוא יוצא מהמציאות וההגבלות שלו, והעבודה שלו היא למעלה ממדידה והגבלה63.
ט) והנה
מבואר בהמאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול64 בענין שופר דראש השנה, דהגם שעיקר ההמשכה היא ע"י הצעקה דפנימיות הלב מ"מ צ"ל התקיעה בשופר גשמי דוקא, כי עשי' היא לעילא, וגם בכדי שהגילוי דפנימיות רצון העליון [בחינת שופר דלמעלה65 ] יומשך למטה בגשמיות. ומזה מובן, דכמו"כ הוא בנוגע להתקיעה דשופר גדול ביום ההוא, שאין מספיק הענינים שהיו עד עכשיו, והתקיעה בשופר גדול צריכה להיות באופן שכל ישראל, גם וכולל האובדים והנדחים, יבואו וישתחוו לה' בהר הקודש בירושלים, בירושלים כפשוטה, ע"י משיח צדקנו שיוליכנו קוממיות לארצנו, בעגלא דידן בקרוב ממש.
מאמר יבחר לנו את נחלתינו תשכ"ג
מאמר יו"ט של ר"ה תשל"ג
) המאמר הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ויצא לאור בקונטרס ראש השנה – תשנ"ב.
ישעי' כז, יג. והוא מפסוקי שופרות דר"ה.
דרושים לר"ה נח, א ואילך. וראה גם מאמר זה (בשינויים קלים) באוה"ת דברים כרך ה' דרושי ר"ה ע' ב'עז ואילך. וראה ביאור למאמר זה באוה"ת ר"ה ע' א'תה ואילך. שם א'תח ואילך.
נט, ד.
עטרת ראש שער ר"ה פכ"ב.
לקו"ת שם ס, א. עט"ר שם.
לקו"ת שם נח, ד ואילך. עט"ר שם פי"ח ואילך.
זכרי' ט, יד. וגם פסוק זה הוא מפסוקי שופרות דר"ה.
ראה בארוכה לקו"ת נצבים נא, ג.
שיום ההולדת שלו הוא בערב ר"ה – נולד כ"ט אלול תקמ"ט ("היום יום" כט אלול. ועוד).
ר"ה ע' א' תה ואילך. וראה שם ע' א'תח.
ר"ה רפ"ד (כט, ב).
לקו"ת דרושי ר"ה נו, א ואילך. וראה שם נז, א ואילך.
בלקו"ת שם (נז, ריש ע"ב) שבשבת "אינו נצרך לשופר". אבל באוה"ת ר"ה ע' א'תלח "בשבת אין צריך כ"כ לתקיעת שופר". ולהעיר, דעפ"ז מובן זה שגם בר"ה שחל בשבת ישנה המצוה דתק"ש, אלא שאינה בתוקף כ"כ כבר"ה שחל בימי השבוע (לפי שבשבת אין צריך כ"כ לתק"ש), ולכן היא נדחית מפני החשש שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר.
ראה לקו"ת שם נז, ד.
ראה ערכין לב, ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח.
בהר כה, ט.
בלקו"ת ר"ה ס, רע"ג "תקיעות דר"ה זהו בחינת שופר סתם .. אבל ביוהכ"פ .. התגלות זו בשופר גדול". ומבאר בסיום הענין שם "הוא רק הארה מבחי' שופר גדול".
יתרו יט, יט.
בעט"ר שער ר"ה פכ"א (כב, ב) מובא לשון הפסוק (ואתחנן ה, יט) קול גדול ולא יסף. וראה זח"ב פא, ב ד"קול גדול ולא יסף" קאי על קול השופר.
ויש לומר, דקול גדול הוא הגילוי ושופר הוא העצם שממנו נמשך הגילוי, כמ"ש בזהר שם "אתרא דקלא נפיק מיני' אקרי שופר". וזהו שלע"ל יהי' שופר גדול, שאז יהי' בגילוי העצם שלמעלה מגילוי.
פל"א.
עט"ר שם פכ"ב.
כ"ה הלשון (בלי אתעדל"ת כלל) בעט"ר שם בתחלת הפרק ובסופו.
לקו"ת ר"ה נח, א-ב. וראה גם עט"ר שם פ"י (ט, ב).
בתפלת מוסף דר"ה.
מיכה ז, יח.
לקו"ת שם נח, ב ואילך. עט"ר שם פי"א ואילך.
ר"ה טז, א. לד, ב.
ראה עט"ר שם פי"ב (יב, א). וראה תו"מ סה"מ תשרי ע' יז ואילך. ע' כט ואילך. ע' מא ואילך. וש"נ.
ראה לעיל ס"א.
לקו"ת שם נט, סע"ב ואילך.
ר"ה יא, ב.
תהלים פא, ד.
ראה תו"מ סה"מ תשרי ע' מא ואילך ובהנסמן שם.
ויק"ר רפכ"ט. ובכ"מ – נסמן בתו"מ סה"מ שם הערה 7.
ראה סה"מ תרנ"ד ע' קלח (ועד"ז באוה"ת בא ע' רס) דהטעם של המ"ד בתשרי עתידין להגאל כי תשרי הוא "זמן התעוררות תשובה מלמטה". וצריך ביאור, שהילפותא שבתשרי עתידין להגאל (לפי שתשרי הוא מלמטה) הוא מהכתוב יתקע בשופר גדול (אתיא שופר שופר) דפירוש יתקע הוא יתקע מעצמו.
ראה סה"מ תרכ"ז ע' תא. ושם ע' שצח.
תהלים קיח, ה. וראה זח"ב ס, רע"א.
ר"ה טז, ב.
משלי יח, כג.
פרש"י ר"ה שם.
סה"מ תרכ"ז ע' שצט ואילך.
כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) סי' צו (יג, ג).
תהלים קב, א.
סה"מ שם ס"ע תו ואילך.
עקב יא, יב. וראה ר"ה שם.
דשנת תרע"ג (נדפס בהמשך תער"ב ח"א ע' קכז) ודשנת תרע"ו (נדפס בהמשך הנ"ל ח"ב ע' א'קמ).
המשך תער"ב ח"א ע' קלד. ועד"ז שם ח"ב ע' א'קמו.
יבמות סא, א.
ראה גם ד"ה יבחר לנו דיום ב' דראש-השנה תשכ"ג סעיף ו (תו"מ סה"מ תשרי ע' ה). אלא שהביאור שם הוא ד"תחלת מעשיך" קאי על האדם ו"זכרון ליום ראשון" קאי על כללות הבריאה. ובהמשך תער"ב שם, שגם "תחלת מעשיך" קאי על ההמשכה בעולם (המשכת הרצון למלוכה), ו"זכרון ליום ראשון" הוא "דע"י הרצון למלוכה נמשך הרצון לעולמות ושיהי' בבחינת גילוי אור". וראה הערה הבאה.
דהעולמות כמו שהם מצד פנימיות הרצון, ענינם הוא לא עולמות אלא זה שעל ידם נשלמת הכוונה (שלמעלה מרצון לעולמות). וזה שענינם הוא עולמות הוא ע"י שהתהוותם היא מהרצון לברוא עולמות (מצד כי חפץ חסד הוא), וע"י שהרצון לעולמות נמשך מפנימיות הרצון (ראה הערה הקודמת), ההמשכה דאוא"ס היא (גם) בהעולמות שענינם הוא עולם.
Fonte: chabad.org aid 3140358