Por que no Templo tocavam shofar em Rosh Hashaná que caiu em Shabat, mas fora dele não.
A mishná diz que no Templo tocava-se shofar em Rosh Hashaná mesmo quando caía em Shabat, mas fora do Templo não. O maamar explica por quê: o toque do shofar liga o alto e o baixo, mas em Shabat já existe uma ligação pronta, sem precisar de esforço humano. No Templo, porém, o shofar traz algo mais alto ainda — algo que nem o próprio Shabat alcança sozinho — por isso lá se tocava mesmo em Shabat.
PARCIAL. O maamar não usa a expressão "Ein Sof" explicitamente, mas o conceito está presente: o shofar traz para baixo, até o mundo, uma revelação que vem da "Essência" (עצמות) — acima até da revelação do Sinai. Trecho (linha 30): "המשכת הברית (בראש השנה) היא מהעצמות שלמעלה מכל הגילויים" — "a atração da aliança (em Rosh Hashaná) é da Essência, que está acima de todas as revelações." E também (linha 27): "מה ששופר הוא תענוג הוא להיותו בחינת מקור התענוגים שלמעלה מבחינת גילוי התענוג" — "o shofar ser [chamado de] prazer é por ser da fonte dos prazeres, que está acima do nível de prazer revelado." Ou seja: sim, o shofar liga um nível acima de toda revelação (próximo à ideia de Ein Sof) com o mundo — mas o termo "Ein Sof" em si não aparece no texto.
Ouvir o shofar não é só cumprir uma mitsvá — é um ato que puxa para baixo algo da própria Essência de D'us. Por isso o shofar deve ser "novo" a cada ano, com atenção renovada, e não por hábito. Quando Rosh Hashaná cai em Shabat e não se toca, vale lembrar: o vínculo com D'us naquele dia já está garantido pelo próprio Shabat. Ler os pessukê shofarot na tefilá continua trazendo, mesmo sem o Templo, esse nível mais alto de conexão. A ideia de "tamlichuni aleichem" pede uma aceitação simples e total da realeza Divina, antes de qualquer detalhe da mitsvá.
Ângulo: O shofar é 'kol pashut' (som simples, sem palavras) justamente porque expressa a fonte dos prazeres (mekor hataanugim) — algo acima da revelação de prazer, por isso não provoca sensação de prazer mas pavor.
O motivo pelo qual o shofar é [chamado de] prazer é por ser da categoria da fonte dos prazeres, que está acima do nível da revelação do prazer. Por isso não se encontra no som do shofar nenhuma sensação de prazer (pelo contrário, ele desperta pavor), pois ele está acima do prazer revelado — ele é da fonte dos prazeres. E dessa categoria se estendem todos os prazeres particulares.
O shofar é um único som simples, sem a combinação de vários sons que costuma gerar prazer sensível.
Por isso o Rebe explica que ele não é 'gilui hataanug' (prazer revelado), mas 'mekor hataanugim' (a fonte de todos os prazeres) — acima de qualquer revelação.
Por vir de um nível tão elevado, o som do shofar não desperta prazer sentido, mas sim tremor e anulação (chará, bitul).
Daí que shofar vem de 'shipru maasseichem' — através da tekiá se extrai, em cada ação particular, o aperfeiçoamento e o prazer próprio dela.
Essa é também a ligação entre o shofar de Rosh Hashaná e o shofar do Monte Sinai: em ambos se revela a fonte dos prazeres, que depois se estende em detalhes (nas dez declarações, nas mitsvot).
Ângulo: A tekiat shofar realiza 'tamlichuni aleichem' — a própria mitsvá é o mecanismo pelo qual Israel 'coroa' D'us como Rei a cada ano de forma renovada, e por isso toda a novidade anual das mitsvot depende dessa renovação da malchut.
O propósito da mitsvá da tekiat shofar em Rosh Hashaná é 'coroem-Me sobre vocês'. E como o modo das mitsvot segue o modo de 'coroem-Me sobre vocês' — como se sabe do dito dos Sábios 'aceitem primeiro Meu reinado e depois decretarei sobre vocês decretos' — por isso, por a tekiat shofar ser de modo renovado, isso se realiza também em todas as mitsvot. Pois através de 'tocai no mês' se faz, por assim dizer, uma renovação na medida de Sua realeza, n'Ele sendo Rei sobre Israel ('coroem-Me sobre vocês'), e através disso também em Sua realeza sobre todos os mundos.
A mitsvá central do shofar é fazer D'us Rei sobre Israel ('tamlichuni aleichem').
Como toda mitsvá segue o padrão de 'aceitem primeiro Meu reinado' (kabalat malchut antes de tudo), a renovação anual da coroação é a raiz de todas as outras renovações.
Por isso 'tikú bachodesh' (toquem no mês) — a cada ano a tekiá deve ser feita de modo novo, o que gera uma renovação, por assim dizer, na própria medida da realeza Divina.
Essa realeza sobre Israel se estende depois à realeza sobre todos os mundos, pois tudo o que é 'lemaala' vem 'mimcha' (de baixo, do serviço de Israel).
Ângulo: Em Rosh Hashaná tudo 'retorna ao seu princípio' e precisa ser renovado a partir da própria Essência (Atzmut), acima de toda revelação — inclusive a aliança (brit) entre D'us e Israel é renovada a partir da Atzmut.
Pois em Rosh Hashaná todas as coisas retornam ao seu estado original, e é preciso renovar cada assunto a partir de sua fonte e raiz primeira, até a Essência e a Substância [Divinas]. E assim também é no tema da aliança e do vínculo entre o Santo, bendito seja, e Israel: a cada Rosh Hashaná a aliança e o vínculo se renovam, como está escrito 'vocês estão hoje em pé (Rosh Hashaná)... para passar na aliança de D'us seu D'us' — pois a extensão da aliança (em Rosh Hashaná) vem da Essência, que está acima de todas as revelações.
Em Rosh Hashaná tudo volta à sua raiz primeira ('chozrim kol hadvarim lekadmutam'), e por isso precisa ser renovado a partir da Essência (Atzmut), não apenas de um nível de revelação.
Isso inclui a própria aliança (brit) entre D'us e Israel, renovada no verso 'atem nitzavim hayom' — lido como aludindo a Rosh Hashaná.
Os dois mashalim citados (o filho que grita com um som simples; o discípulo que se veste com roupas simples) ilustram que essa renovação do vínculo não vem de uma revelação (gilui), mas de um lugar 'que nunca houve antes' — da própria Essência.
O mesmo vale para a renovação da vontade da existência dos mundos e do reinado Divino (tamlichuni aleichem): como tudo retorna à raiz, tudo vem da Atzmut.
Ângulo: Há dois tipos de prazer nas mitsvot: o prazer geral (igual em todas, ligado ao ratzon/vontade de cumprir o mandamento) e o prazer particular de cada mitsvá — e, de modo surpreendente, o Rebe explica que o prazer particular é mais elevado que o geral.
No prazer que há nas mitsvot existem dois modos. O primeiro modo é o prazer de ter cumprido o preceito do Santo, bendito seja — 'que nos santificou com Seus mandamentos e nos ordenou' — esse prazer é igual em todas as mitsvot, pois como a vontade [Divina] é igual em todas elas, também o prazer que vem do lado da vontade é igual em todas. O segundo modo é o prazer particular de cada mitsvá, pois em cada mitsvá há um prazer especial. E o discurso [do Tsemach Tsedek] explica que o prazer particular de cada mitsvá é mais elevado do que o prazer que vem do lado da vontade, igual em todas as mitsvot.
Existem dois tipos de prazer nas mitsvot: o prazer geral, ligado ao ratzon (vontade) de cumprir a ordem Divina, igual em todas; e o prazer particular, específico de cada mitsvá.
O Rebe destaca que aqui há um chidush (novidade): normalmente a intenção particular de cada mitsvá é considerada inferior à intenção geral — mas quanto ao prazer, é o contrário: o prazer particular é mais elevado.
Isso porque o prazer ligado à vontade é 'gilui hataanug' (prazer revelado), enquanto o prazer particular vem da própria 'fonte dos prazeres' (mekor hataanugim), acima da revelação, e dali se estende a cada nível segundo sua medida.
Essa ideia é a base para explicar por que o shofar — som único, sem composição — ainda assim é chamado de lashon taanug: ele vem da fonte, não da revelação particularizada.
Ângulo: A ordem das bênçãos do Musaf de Rosh Hashaná (Malchuyot, Zichronot, Shofarot) reflete a mesma estrutura: primeiro a coroação (tamlichuni aleichem), depois a aliança (brit), depois a revelação da Essência no Sinai — culminando no shofar.
E isso é também o motivo de a bênção de Shofarot começar com o tema da Entrega da Torá — 'Te revelaste... sobre o Monte Sinai, para ensinar ao Teu povo Torá e mandamentos' — e terminar 'que ouve o som da tekiá de Seu povo Israel com misericórdia'. E antes dela, na bênção de Zichronot, terminam com 'que se lembra da aliança', referindo-se principalmente à aliança entre o Santo, bendito seja, e Israel — 'vocês estão hoje em pé... para passar na aliança de D'us seu D'us'. E antes dela, na bênção de Malchuyot, terminam com 'Rei sobre toda a terra', o que se realiza através de 'coroem-Me sobre vocês', como se diz antes disso (nos versículos) 'Rei de Israel e seu Redentor'.
A ordem Malchuyot–Zichronot–Shofarot não é arbitrária: ela segue a mesma progressão explicada no maamar.
Malchuyot corresponde a 'tamlichuni aleichem' — a coroação, base de tudo.
Zichronot corresponde à renovação da aliança (brit) entre D'us e Israel, a partir da Essência.
Shofarot corresponde à Entrega da Torá no Sinai, onde se revelou a fonte dos prazeres através do som do shofar.
Assim a tefilá de Rosh Hashaná expressa, na ordem das bênçãos, exatamente a mesma estrutura de coroação, aliança e revelação da Essência que o maamar desenvolve sobre a tekiat shofar.
Ângulo: No futuro da Redenção, através de Moshiach Tsidkeinu, até a limitação de tocar o shofar apenas no Beit Hamikdash será anulada — tocar-se-á em todo lugar, com grande alegria.
E como tudo o que está em cima vem inteiramente 'de ti', está no poder de cada judeu fazer não apenas todos os assuntos de Hishtalshelut (mesmo os mais elevados), mas também o prazer simples — e que isso se estenda também para baixo: 'reina sobre o mundo inteiro em Tua glória', até que 'todo ser criado saiba que Tu o criaste', e tanto mais que haja 'Rei de Israel (incluindo) e seu Redentor', na Redenção verdadeira e completa através de Moshiach nosso justo — quando então se tocará também no Yom Tov de Rosh Hashaná que cai em Shabat, no Beit Hamikdash e em Yavne, e pode-se dizer que também em todo lugar, rapidamente em nossos dias, de fato, e com grande alegria.
O maamar termina apontando para frente: o poder de cada judeu de trazer o 'prazer simples' (taanug hapashut) até embaixo aponta para a Redenção.
Na Geulá através de Moshiach, a limitação atual — tocar shofar apenas no Beit Hamikdash quando Rosh Hashaná cai em Shabat — será removida.
Então se tocará em todo lugar, não só no Templo, com alegria plena e revelada.
Isso conecta a coroação de D'us como Rei (tamlichuni aleichem) à coroação final: 'Rei de Israel e seu Redentor', já realizada por completo.
Ângulo: A diferença entre Yom Tov (santificado pela ação de Israel) e Shabat (santo por si mesmo, 'mekudeshet vekayemet') explica por que a tekiá é dispensada quando Rosh Hashaná cai em Shabat: o prazer que ela extrai já está presente no Shabat mesmo, pronto ('min hamuchan').
Pois sabe-se que no Yom Tov dizemos 'que santifica Israel e as festas' — Israel é quem santifica as festas — enquanto Shabat é santificado e permanece [por si mesmo], não dependendo de Israel santificá-lo. Por isso há em Shabat uma abundância de assuntos que já vêm prontos, alguns deles de modo completo, mesmo sem o trabalho do homem.
Yom Tov depende do trabalho de santificação de Israel ('Israel mekadshei hazmanim'); Shabat é santo por si mesmo ('mekudeshet vekayemet'), independente da ação humana.
Por isso no Shabat muitas coisas — inclusive o taanug (prazer) — já vêm prontas e completas, mesmo sem a avodá do homem.
Como o shofar tem por função extrair o taanug de cima, e esse taanug já está pleno no Shabat mesmo, a tekiá 'no país' (fora do Templo) perde parte de sua urgência e é cancelada pela preocupação da guemará.
No Beit Hamikdash, porém, tocava-se mesmo em Shabat, porque lá se extrai um nível de prazer ainda mais elevado que o próprio prazer do Shabat.
בס"ד. ליל ערב ראש-השנה ה'תשמ"ג*
יום
טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה1. וצריך להבין [כמו שמדייק אדמו"ר הצ"צ2 במאמרו ד"ה להבין הטעם3], הרי תקיעת שופר היא מ"ע דאורייתא כמ"ש4 יום תרועה יהי' לכם, והיאך ביטלו5 אותה משום גזירה שמא יעבירנו כו'6. וביותר יש לתמוה7, דמזה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה כשחל בשבת הרי מוכח שמצות תקיעת שופר ישנה גם בפועל גם ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, ולמה ביטלו אותה בחו"ל ואפילו במדינה מפני הגזירה שמא יעבירנו. וגם צריך להבין8 מה שפסוקי שופרות אומרים גם בראש השנה שחל בשבת, דהגם שאמירת הפסוקים קשורה ובאה בהמשך לתקיעת שופר, ובראש השנה שחל בשבת אין תוקעין במדינה, מ"מ אמירת הפסוקים היא גם בראש השנה שחל בשבת.
ומבאר
זה (במאמר הנ"ל) ע"פ הידוע דכל המצוות שלנו הוא (בכדי) שע"י אתעדל"ת אתעדל"ע. היינו, דמה שישראל מקיימים את המצוות הוא בכדי לפעול עי"ז המצוות שלמעלה. דהנה כל המצוות שלמעלה נעשים הם ע"י שהאדם שלמטה מקיים את המצוות, וכמ"ש9 ועשיתם אותם, אתם כתיב, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני10, רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא11, בחינת ז"א, והמשכת האור בהכלים דז"א וכן הגדלת הכלים היא ע"י קיום המצוות של האדם התחתון דוקא12, כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם13, דהמצוות שלמעלה הוא דוקא על ידי אשר יעשה אותם האדם, נשמה בגוף. דכמו כן הוא במצות תקיעת שופר, שע"י שישראל תוקעים בשופר, נעשה עי"ז תקיעת שופר שלמעלה7.
ובזה
מבארים מ"ש14 תקעו בחודש שופר, שידוע דיוק הבעש"ט בזה15, שלכאורה הול"ל תקעו שופר בחודש, ומבאר בזה, דמ"ש תקעו בחודש (בחודש בסמיכות לתקעו) הוא, כי בחודש קאי על תקעו, דבכל שנה צ"ל התקיעות באופן חדש. והטעם על זה, כי בכל שנה מתחדש בחינת השופר. ומכיון שכל הענינים שלמעלה נעשים ע"י עבודת בנ"י, כתורת הרב המגיד16 בפירוש המשנה17 דע מה למעלה ממך דכל מה שלמעלה הכל הוא ממך, לכן צ"ל התקיעת שופר דישראל באופן חדש בכדי שעי"ז יופעל למעלה ענין חדש.
ב) והנה
כמו שהוא במצות תקיעת שופר דראש השנה שבכל שנה שהוא באופן חדש, עד"ז הוא בכל המצוות, כמארז"ל18 בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ויתירה מזו חדשים ממש19. אלא שבתקיעת שופר, מכיון שהיא מצוה כללית על כל השנה20, כידוע21 הטעם על מה שנקרא בשם ראש השנה (ולא תחלת השנה) לפי שהוא הראש הכולל כל ימי השנה, ענין זה הוא ביתר שאת. ויש לומר, דענין זה (החידוש שבתקיעת שופר) הוא השרש שממנו נמשך שגם המצוות דכל השנה יהיו חדשים. דהנה מצות תקיעת שופר בראש השנה ענינה הוא שתמליכוני עליכם22, ומכיון דאופן המצוות הוא לפי האופן דתמליכוני עליכם, כמובן ממארז"ל23 קבלו מלכותי תחלה ואח"כ אגזור עליכם גזירות, לכן ע"י שתקיעת שופר הוא באופן חדש נעשה כן בכל המצוות. דע"י תקעו בחודש נעשה התחדשות כביכול במדת מלכותו ית', בזה שהוא ית' מלך על ישראל (תמליכוני עליכם), ועי"ז גם במלכותו על כל העולמות [דגם זה נעשה ע"י ובשביל ישראל, שהקב"ה ממלא את בקשת ישראל מלוך על העולם כולו בכבודך24, שבזה (ב"העולם כולו") נכללים כל העולמות כולם], שבכל ראש השנה נמשך חיות חדש בכל סדר ההשתלשלות, חיות חדש שלא הי' עדיין מעולם, כמ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק25, וחיות זה נמשך אח"כ גם בכל ימי השנה, על ידי י"ב ראשי חדשים, כמבואר בארוכה בספר עטרת ראש לאדמו"ר האמצעי26. ועד"ז הוא גם במצוות, דענין החידוש שבמצוות (בכל יום כו' חדשים) במשך כל השנה, נמשך הוא מהחידוש דתקיעת שופר שבראש השנה.
ג) ובזה
יובן27 שבראש השנה שחל בשבת אין תוקעין במדינה, כי מה שצריך לתקוע בשופר בראש השנה הוא (כנ"ל) בכדי לפעול עי"ז השופר שלמעלה, ובשבת יש בחי' זו (שופר) בלי עבודת האדם28. דהנה ידוע, דביו"ט אומרים מקדש ישראל והזמנים שישראל אינהו דקדשינהו לזמנים29, משא"כ שבת היא מקדשא וקיימא, ואינה תלוי' בישראל שיקדשוה30. ולכן יש בשבת ריבוי ענינים שהם מן המוכן, ומהם כמה באופן דשלימות, גם בלי עבודת האדם. והנה כתיב31 לעשות את השבת, דישראל עושים את השבת, וכן כתיב32 זכור את יום השבת לקדשו, דישראל צריכים לקדש את השבת. והענין הוא, שבשבת יש שתי מדריגות33, מה ששבת מקדשא וקיימא מצד עצמו, ומה שישראל מוסיפים בו ע"י עבודתם. דהנה שבת הו"ע התענוג, ואעפ"כ אמרו34 כל המענג את השבת, שצריכים לענג את השבת, וכן כתיב35 וקראת לשבת עונג, שצריך לקרוא ולהמשיך עונג בשבת, כי ע"י העבודה דישראל ממשיכים בשבת עונג נעלה יותר. אבל יש עונג בשבת מצד עצמו, מצד זה ששבת מקדשא וקיימא, והוא עונג בשלימות. דהרי כללות ענין השבת הוא שאז נעשה שלימות בכל הבריאה, כמ"ש36 ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, דויכולו הו"ע השלימות כפירוש אדמו"ר הצ"צ37, דמזה מובן שגם התענוג דשבת (כמו שהוא מצד עצמו) הוא בשלימות. וזהו מה שבראש השנה שחל בשבת אין הכרח כ"כ לתקוע בשופר במדינה. דהנה שופר הוא בחינת תענוג38, וכמו שמבאר בהמאמר39 דשופר הוא מלשון שפרו מעשיכם40 ומלשון הנותן אמרי שפר41 (וכן עוד לשונות שמביא בהמאמר שם), שענינם הוא תענוג. ומכיון שכל מה שלמעלה הכל הוא ממך, לכן בכדי שיהי' בחינת התענוג (שופר) שלמעלה, נעשה זה ע"י תקיעת שופר דישראל. דכ"ז הוא בראש השנה שחל בחול. משא"כ בשבת, ענין התענוג הוא מן המוכן (בלי עבודת האדם), ועד שהתענוג הוא בשלימות (כנ"ל), ולכן בראש השנה שחל בשבת המצוה דתקיעת שופר אינה בתוקף כ"כ (עם כל השטורעם) כמו בראש השנה שחל בחול, ולכן היא נדחית מצד החשש דשמא יעבירנו כו'.
ד) והנה
נוסף לזה שע"י תקיעת שופר נעשה השופר (תענוג) למעלה (בז"א וכו'), דמה שלמעלה הוא ממך, הנה ע"י תקיעת שופר ממשיכים התענוג (הבחינה דשופר) בכל העולמות כולם, עד בעולם העשי'. וכמו שאומרים בתפלות ראש השנה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו כו', ואיתא בסידור האריז"ל42 דג' לשונות אלו קאי על ג' עולמות בי"ע [נשמה באפו קאי בעולם הבריאה, יצור בעולם היצירה ופעול בעולם העשי'], שהם כללות כל העולמות, ולכן אומרים בראש השנה ג' לשונות אלו כי ההמשכה דראש השנה היא בכל העולמות כולם, עד בעולם העשי'. וזה שבראש השנה שחל בשבת אין תוקעין הוא לפי שגם ענין זה שנעשה ע"י תקיעת שופר, המשכת התענוג בכל העולמות עד למטה, בשבת נעשה זה מצד שבת עצמו. כידוע שההמשכה דשבת היא בכל העולמות, גם בעשי'. וכמבואר בכמה דרושים (ומהם בהדרושים דראש השנה)43 שהחיות דכל העולמות, גם דעולם העשי', בשבת הוא נעלה יותר מהחיות שבימי החול. דבימי החול החיות דעולמות הוא מאותיות הדיבור, ובשבת החיות שלהם הוא מאותיות המחשבה. הרי דשבת פועל בכל העולמות, גם בעולם הגשמי. ועד שזה פועל שינוי גם בטבע של עם הארץ44 דבשבת (הרי מצד טבעו) אינו יכול לשקר45.
ומה
שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה שחל בשבת, הוא לפי שבחינת התענוג (בחינת שופר) שהמשיכו ע"י תקיעת שופר במקדש היא נעלית יותר46. והיינו דהתענוג שממשיכים ע"י תקיעת שופר במדינה הוא התענוג שיש בשבת מצד עצמו, מצד זה ששבת מקדשא וקיימא, ולכן בראש השנה שחל בשבת אין תוקעין במדינה, משא"כ ע"י תקיעת שופר במקדש ממשיכים בחינת תענוג נעלית יותר, שאינה בשבת מצד עצמו (והוא ע"ד שנת"ל בענין כל המענג את השבת, שיש בחינה בתענוג שאינה בשבת מצד עצמו ונעשית ע"י העבודה דישראל), ולכן במקדש היו תוקעין בראש השנה שחל בשבת. דבחינה זו היא למעלה יותר מבחינת התענוג גם דכל המענג את השבת (העבודה דשבת)47, ונמשכת רק בראש השנה ע"י העבודה דתקיעת שופר.
ה) והענין
הוא (כמבואר בהמאמר שם48), דהנה בתענוג שבמצוות יש שני אופנים. אופן הא' הוא התענוג מזה שקיים ציווי הקב"ה, אשר קדשנו במצוותיו וצונו, דתענוג זה הוא בכל המצוות בשוה, דמכיון שהרצון הוא שוה בכל המצוות, במילא גם התענוג שמצד הרצון הוא בכולם בשוה. ואופן הב' הוא התענוג הפרטי שבכל מצוה, דבכל מצוה יש תענוג מיוחד. ומבאר בהמאמר, דהתענוג הפרטי שבכל מצוה הוא נעלה יותר מהתענוג שמצד הרצון שבשוה בכל המצוות. דזהו חידוש בדרוש זה. דבכ"מ49 מבואר דהכוונה הפרטית שבכל מצוה היא למטה במדריגה מהכוונה הכללית, וכאן מבאר דהתענוג הפרטי הוא נעלה יותר50. דהתענוג המלובש בהרצון (שהוא בשוה בכל המצוות) הוא בחינת גילוי התענוג, משא"כ התענוג הפרטי שבכל מצוה שרשו הוא מבחינת מקור התענוגים שלמעלה מעלה מבחינת גילוי התענוג, ומבחינת מקור התענוגים נמשך הארה לכל בחינה כפי מדריגתה דוקא. ועפ"ז מבאר שם51 ענין השופר מה ששופר הוא מלשון תענוג (הנותן אמרי שפר), דלכאורה אינו מובן, הרי ענין התענוג הוא כשיש כמה פרטים דוקא, וכמו"כ הוא בתענוג שבקול (ניגון וכלי זמר) שהוא דוקא כשיש הרכבה של כמה קולות, ומכיון דשופר הוא קול אחד, איך שייך שיהי' בו תענוג. ובפועל אנו רואים, דקול שופר אין בו תענוג, ואדרבה הוא מעורר חרדה כמ"ש52 אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו53, וכן במ"ת כתיב54 וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה וכתיב55 וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, דמצד הגילוי הכי גדול ונפלא דבקול שופר עליהם הופעת56 היו בביטול (ויעמוד מרחוק), דחרדה וביטול הם היפך התענוג, והיאך אומרים דשופר הוא מלשון וענינו תענוג. והענין בזה הוא (כמבואר בהמאמר שם51), דמה ששופר הוא תענוג הוא להיותו בחינת מקור התענוגים שלמעלה מבחינת גילוי התענוג. ולכן לא ימצא בקול השופר שום הרגשת תענוג כלל (ואדרבה הוא מטיל חרדה), לפי שהוא למעלה מבחינת תענוג גלוי, כ"א הוא מבחי' מקור התענוגים. ומבחינה זו נמשכים כל פרטי התענוגים. דזהו מה ששופר הוא מלשון שפרו מעשיכם, מעשיכם לשון רבים, דע"י תקיעת שופר נפעל בכל מעשה ומעשה השיפור והתענוג השייך למעשה פרטי זה, כי ההמשכה מבחינת מקור התענוגים היא (כנ"ל) באופן דהתחלקות פרטים דוקא. וזוהי ג"כ השייכות דשופר למ"ת, וכמו שאומרים במוסף דראש השנה אתה נגלית כו' ללמד לעמך תורה ומצוות כו' ובקול שופר עליהם הופעת, דבמ"ת היתה המשכת העצמות, אנא נפשי כתבית יהבית57, המשכת בחינת מקור התענוגים שלמעלה מבחינת גילוי התענוג, ומזה נמשך אח"כ התענוג בעשרת הדברות, בכל דבור בפרט (על כל דבור ודבור פרחה נשמתן58) התענוג השייך לדבור זה במיוחד, ואח"כ נמשך זה בפרטיות יותר ללמד לעמך תורה ומצוות, בכל מצוה ומצוה בפרט.
ו) ועד"ז
הוא גם בענין תקיעת שופר דראש השנה, שהיא ההמשכה מבחינת מקור התענוגים (שלמעלה מבחי' גילוי התענוג). שהרי בראש השנה חוזרים כל הדברים לקדמותם וצריך לחדש כל ענין ממקורו ושרשו הראשון, עד מעצמות ומהות59. וכמו"כ הוא גם בענין הברית וההתקשרות דהקב"ה עם ישראל, דבכל ראש השנה נעשה הברית וההתקשרות מחדש, כמ"ש60 אתם נצבים היום (ראש השנה61) גו' לעברך בברית ה' אלקיך, דהמשכת הברית (בראש השנה) היא מהעצמות שלמעלה מכל הגילויים. וכמובן גם משני המשלים על תקיעת שופר שהובאו בהמשך וככה לאדמו"ר מהר"ש62, משל אחד בשם הבעש"ט מבן מלך שע"י שצעק בקול פשוט הכיר המלך שהוא קול בנו יחידו, ואף שאין בזה תיבות בלשון מדינת המלך, מ"מ, הנה דוקא זה פעל חידוש הקשר בין המלך ובנו, ומשל ב' מהרה"ג החסיד מהרלי"צ ז"ל מבאַרדיטשוב63 (אוהב ישראל הידוע ומפורסם64) מענין לבושים פשוטים (דלבושים הם למטה מקול פשוט), דע"י שלבש הבגדים הפשוטים דוקא, נתחדש הקשר שבין המלך לידידו. דנקודת הענין המובנת משני משלים אלו הוא, דחידוש הברית וההתקשרות שנעשה בראש השנה ע"י תקיעת שופר אינו מצד בחי' הגילויים [שהרי בקול פשוט אין בו אפילו מלשון מדינת המלך, וכש"כ לבושים פשוטים שהם למטה מקול], כי אם, באופן חדש שלא הי' עדיין מעולם65. וזהו ג"כ הקשר והשייכות דתקיעת שופר בראש השנה עם קול שופר שהי' במ"ת [כמובא באבודרהם בשם הרס"ג בטעמי התקיעות (הענין השלישי), וכמבואר גם בהמשך הנ"ל בהמשל דהרלי"צ ז"ל מבאַרדיטשוב דתקיעת שופר דראש השנה הוא אותו הלבוש שהי' במ"ת, ויהי66 קול השופר], דכשם שקול השופר דמ"ת הוא המשכת בחי' מקור התענוגים ועד להמשכת העצמות כנ"ל, עד"ז הוא גם בענין תקיעת שופר דראש השנה, דענין הברית שמתחדש בראש השנה הוא מהעצמות, וכן התחדשות הרצון לקיום העולמות ולבחינת מלוכה שע"י תקיעת שופר (ענין תמליכוני עליכם), מכיון שכל הדברים חוזרים לקדמותם, הוא מהעצמות. וזהו גם מה שהתחלת ברכת שופרות היא בענין מ"ת, אתה נגלית כו' על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות, ומסיימים וחותמים שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים, ולפנ"ז בברכת זכרונות חותמים זוכר הברית שקאי (בעיקר) על הברית דהקב"ה וישראל, אתם נצבים היום גו' לעברך בברית ה' אלקיך, ולפנ"ז בברכת מלכיות מסיימים מלך על כל הארץ, שזה נעשה ע"י שתמליכוני עליכם, וכמו שאומרים לפנ"ז (בהפסוקים) מלך67 ישראל וגואלו.
וזהו68
מה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה שחל בשבת, דמכיון דענין תקיעת שופר בראש השנה הוא המשכת בחינת מקור התענוגים שלמעלה מבחינת גילוי (כמו קול השופר שהי' במ"ת), דבחינה זו היא נעלית מבחינת התענוג דשבת (גם מבחינה הכי נעלית דשבת), לכן צריך לתקוע גם בראש השנה שחל בשבת. ומה שהיו תוקעין רק במקדש ולא במדינה הוא לפי שהמשכת בחינה זו (מקור התענוגים) תלוי' בתנאי המקום, ולכן דוקא בבית המקדש שהי' בו אלקות בגילוי, ועד שהגילוי שבביהמ"ק הי' בהתלבשות69 באבנים של הבית (ועד"ז במשכן), הי' אפשר להמשיך בחינה זו. ולכן במקדש היו תוקעין גם בראש השנה שחל בשבת, כי בחינה זו (מקור התענוגים) היא נעלית יותר מבחינת שבת, ואפילו מבחינת שבת כמו שהי' במקדש ובראש השנה.
ז) וכמו
שהי' בבית המקדש, עד"ז הוא גם בתורה. דמיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד70. ולכן אומרים פסוקי שופרות גם בראש השנה שחל בשבת גם בחו"ל, דכיון שתורה היא בחינת מקדש (ואדם התוקע והשומע71 הרי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה72 (דע"י עסק התורה כדבעי נעשה ענין החירות בדוגמת שהי' בזמן שביהמ"ק הי' קיים)), לכן ע"י אמירת פסוקי שופרות דתורה עושים (דוגמת) אותו הענין שהי' נעשה ע"י תקיעת שופר במקדש. וזה נעשה בשמחה גדולה, כמבואר בהמשך יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת לכ"ק מו"ח אדמו"ר73 שהכתרת המלך היא בשמחה גדולה. ובחינת התענוג שממשיכים ע"י תקיעת שופר במקדש, ועד"ז ע"י פסוקי שופרות (גם בחו"ל), היא בחינת תענוג הפשוט, ע"ד המבואר בארוכה בהמשך יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב)74 בענין התענוג שהוא דוגמת בחינת יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים75. ומכיון דכל מה שלמעלה הכל הוא ממך (כנ"ל מתורת הה"מ), לכן בכחו של כל אחד מישראל לעשות לא רק כל הענינים דהשתלשלות (גם ענינים הכי נעלים), אלא שבכחו לעשות גם התענוג הפשוט, ושזה יומשך גם למטה, מלוך על העולם כולו בכבודך כו' ועד שידע כל פעול כי אתה פעלתו, ועאכו"כ שיהי' מלך ישראל (כולל) וגואלו, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יתקעו גם ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת בביהמ"ק וביבנה76 וי"ל דגם בכל מקום ומקום (כי אז יתבטלו כל הענינים דגזירות), במהרה בימינו ממש ובשמחה גדולה.
מאמר זה היום תחילת מעשיך תשמ"ב
מאמר אדון עולם תשמ"ג
) מאמר זה והמשכו (ד"ה אדון עולם – דלקמן ע' נט ואילך) יצאו לאור "לקראת ראש-השנה [ה'תשמ"ז] .. מוצש"ק סליחות, ה'תשמ"ו".
משנה ר"ה רפ"ד (כט, ב).
דערב ר"ה הוא יום הולדת שלו ("היום יום" כט אלול, ערב ר"ה. ועוד).
נדפס באוה"ת ר"ה (כרך ה) ע' ב'קט ואילך. וראה גם ד"ה להבין המשנה בלקו"ת ר"ה (נו, א ואילך) ובסידור (עם דא"ח) שער התקיעות (רמ, ג ואילך). המשך יו"ט של ר"ה תרס"ו. תש"ג. ועוד.
פינחס כט, א.
כ"ה באוה"ת שם. וברד"ה זה תרנ"ט, תרס"ה, תש"ג ועוד: איך דחו. ובסידור שם: איך הי' כח ביד חכמים לעקור.
כמסקנת הגמרא (בבלי) בר"ה שם.
אוה"ת שם.
ראה גם המשך תרס"ו בתחלתו.
בהר כה, יח.
זח"ג קיג, א. וראה הגהות הרח"ו לזהר שם. לקו"ת שלח מה, ב. ובכ"מ.
ראה תקו"ז תיקון ל' (עד, סע"א), הובא בתניא פ"ד. רפכ"ג. ועוד.
ראה קו"א בתניא ד"ה להבין מ"ש בפע"ח (קנה, ב): שכל המצוות לתקן רמ"ח אברי ז"א. וראה תו"א מקץ לד, ד. לה, ג. יתרו סז, ד ואילך. המשך יו"ט של ר"ה תש"ג פ"ה. ובכ"מ.
אחרי יח, ה. וראה לקו"ת תצא מ, רע"ג. שה"ש ב, א.
תהלים פא, ד. ולהעיר, אשר מזמור זה הוא שירו של יום ר"ה (ר"ה ל, ב).
כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) סקי"ט (טז, א). סרנ"ו (לה, א).
לקו"א להה"מ (הוצאת קה"ת) סקצ"ח (נ, סע"ג). או"ת קיב, ב (בהוצאת קה"ת תש"מ ואילך – סת"פ).
אבות פ"ב מ"א.
שו"ע (ודאדה"ז) או"ח סס"א ס"ב. וראה פרש"י עה"פ ואתחנן ו, ו. מספרי שם.
פרש"י עה"פ תבוא כו, טז (וראה לקו"ש חכ"ד ע' 193 הערה 40).
וראה גם לקמן (ס"ע נט) ד"ה אדון עולם ס"ב בתחלתו.
לקו"ת תבוא מא, ג. נצבים מז, א. ר"ה נח, א. עט"ר שער ר"ה בתחלתו. ובכ"מ.
ר"ה טז, א. לד, ב.
ראה מכילתא (ויל"ש) עה"פ יתרו כ, ג. פרש"י עה"פ אחרי יח, ב. וראה המשך יו"ט של ר"ה תש"ג פכ"ו (סה"מ תש"ג ע' 69).
תפלת מוסף דראש השנה.
סי' יד.
בתחלתו (ג, ב). וראה גם לקו"ת ר"ה שם.
בהבא לקמן – ראה אוה"ת שבהערה 3.
ראה גם לקו"ת ר"ה נז, א. סידור (עם דא"ח) רמג, א.
ברכות מט, א.
ביצה יז, א.
תשא לא, טז.
יתרו שם, ח.
ד"ה את שבתותי ה'ש"ת פ"ב – סה"מ ה'ש"ת ע' 81 ואילך (ולהעיר גם מלקו"ת בהר רד"ה את שבתותי – מא, א). וראה שם פ"ד – ס"ע 85 ואילך (ובכ"מ), שבפרטיות יש ג' מדריגות בשבת.
שבת קיח, א.
ישעי' נח, יג.
בראשית ב, א.
אוה"ת ד"ה ויכולו (בראשית מב, ב ואילך. שם כרך ג תקח, ב ואילך).
ראה גם לקו"ת ר"ה נו, ד ואילך. סידור (עם דא"ח) רמב, ג ואילך.
שבהערה 3 (ע' ב'קי).
ויק"ר פכ"ט, ו. מדרש תהלים פא, ד.
ויחי מט, כא.
ועד"ז במשנת חסידים מס' ליל ר"ה פ"ח מ"ב. – הובאו בלקו"ת שלח מז, א.
לקו"ת דרושי ש"ש סו, ג. המשך יו"ט של ר"ה תש"ג פט"ו. ובכ"מ.
ויתירה מזו, ששבת פועל שינוי (לא רק בטבע דישראל, אלא) גם בסמבטיון (ב"ר פי"א, ה. תנחומא תשא לג. וראה גם סנהדרין סה, ב ובפרש"י שם ד"ה נהר סבטיון יוכיח), גשם העולם.
ירושלמי דמאי רפ"ד. רמב"ם הל' מעשר רפי"ב. וראה לקו"ש ח"ד ע' 1038 הערה 24.
ראה גם לקו"ת ר"ה נז, ב ואילך. סידור (עם דא"ח) רמג, סע"א ואילך.
ויתירה מזו, שהוא למעלה גם מבחינת מתנה דשבת, כמבואר באוה"ת שבהערה 3 בסיום המאמר (ע' ב'קיד).
פ"ד (ע' ב'קיא ואילך).
לקו"ת שלח מ, א. עט"ר דרוש לעשי"ת נח, סע"ב ואילך. המשך תרס"ו ע' נו. ועוד.
התיווך בזה – ראה לקמן (ע' סב ואילך) ד"ה אדון עולם ס"ה.
פ"ב ופ"ד.
עמוס ג, ו.
ולהעיר, שזהו אחד מטעמי תק"ש בר"ה – רס"ג, הובא באבודרהם בטעמי התקיעות (ענין השביעי). וראה טור (ונ"כ) ר"ס תקפא; השלמה לשו"ע אדה"ז או"ח שם; אוה"ת נצבים ע' א'רפ ואילך – בנוגע לתק"ש בחודש אלול.
Fonte: chabad.org aid 3140363