ואית רצון אית רצון שהוא למטה מן החכמה והדעת והוא רצון שבמדות שנלקח מטו"ד כמו עד"מ בגשמיות בנפש המשכלת ענינים הצריכים לגופו איך שטוב לפניו מו"מ זה שיש בו ריוח וע"כ נפשו חושק ומתאוה ורוצה לעשות כן ואית רצון שהוא למעלה מן הטעם והדעת שלפעמים אדם רוצה בדבר שפילו יבואו כל אדם ויראו לו בשכלם ותבונתם שאין לעשות כן אעפ"כ לא יאבה ולא ישמע להם מפני עקשותו בדבר והוא הרצון שלמעלה מן הדעת שאין הדעת פועל בו שום פעולה. וכן באלקות הוא ע"ד מארז"ל שתוק כך עלה במחשבה כי אין טעם לרצון ואע"פ שבוודאי יש טעם לדבר אך הטעם ההוא נעלם מאד ולא ניתן להשגת המלאכים ולכן אמר להם שתוק כו' (ועמ"ש מזה בביאור ע"פ כי על כל כבוד חופה) והנה מחכמה ולמטה נק' בחי' השתלשלות כי כל השתלשלות הוא להיות בחי' גילוי וגילוי הראשון נק' אצילות מלשון ויאצל מן הרוח דגבי משהלפי שמשה היה במעלה עליונה וגבוה מאד נעלה הי' עליו למשא הנהגת בני ישראל בגשמיות לתת להם בשר כו'. וזהו שאמר מאין לי בשר (עמ"ש בד"ה בהעלותך שלך גדול כו') ולכך אמר לו הקב"ה שיאסוף שבעים איש הזקנים ואצלתי מן הרוח כו' כלומר שירד ונשתלשל עד מעלת ע' זקנים שהם הסנהדרין שהיו למטה ממנו במדרגה ועי"ז ונשאו אתך במשא העם שאצילות זו היא ירידה והשתלשלות ממדרגה למדרגה כדי שישאו במשא העם וכך לגבי אור א"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה לא היו העולמות יכולים לקבל זיו והארה ממנו ית' ולהיות התהוות העולמות כלל אם לא ע"י ירידת והתשלשלות האצילותצ וכמ"ש בד"ה כי אברהם לא ידענו שע"ס דאצילות הם ממוצעים בין בחי' המאציל א"ס ב"ה לבחינת נבראים בי"ע. והשתלשלות זו מלשון שלשלת כמו שלשלת האחוזה טבעת בטבעת עד שנעשית ארוכה כך להיות גילוי והתהוות העולמות הוא ע"י שלשלת הארה והארה דהארה כו' משכל למדות וממדות למחשבה דו"מ כו' גם כי לא מחשבותי מחשבותיכם שאין זה מהות המחשבה כלל שהרי ממחשבה ודיבור גשמי א"א להיות שום התהוות משא"כ בדבר ה' שמים נעשו ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור כי הוא אמר ויהי רק כ"ז נק' בשם שכל ומחשבה כו' עד"מ כמו בגשמיות שהדבור מורג לזולתו משא"כ המח שבה כך החיות הנמשך להחיות עלמין דאתגליין להיות בגילוי בפו"מ כמו הנביאים ששמעו קול ה' בגילוי ממש כמ"ש במשה וישמע את הקול כו' וכמו התהוות העולמות בע"מ יהי אור ויהי אור שנתהווה אור גשמי בפו"מ הרי החיות הנמשך לגילוי זה נק' בשם דבור שהוא מורגש לזולתו משא"כ עלמין סתימין כו'. וזהו הללוהו כרוב גודלו ולא כתיב כגודל גודלו שגודל גודלו היה משמע גדולת בחי' התפשטות של מדת הגדולה שהיא החסד שכח ההתפשטות של החסד הוא גדול מאד אבל כרוב גודלו פי' שכמה מיני ריבוי התחלקות בבחי' גדולת ההתפשטות של החסד בכמה מיני עולמות ומדרגות רבות עד לאין קץ כי התפשטות החסד דעשי' הוא עד"מ מן הארץ לרקיע ת"ק שנה ומרקיע לרקיע כו' זו היא התפשטות גדולה ויש התפשטות לענין השגה כמו השגת משרבע"ה אדון הנביאים שהיתה התפשטות השגתו לאין קץ וכיוצא בזה יש מדרגות רבות מעולם ועד עולם מריש כל דרגין כו' ועיין בר"ח שער היראה פ"א:
[cup]ב[/cup] והנה השתלשלות זו היא באצילות וממנה ולמטה שהוא להיות חכמה שכל ומדות ומחשבה כ'ו שהמדות נשתלשלו מהשכל והמחשבה מהמדות כו' אבל במאציל עצמו ב"ה אין ערוך אליו ית' ולשון ערך הכתוב בתורה בערכין שמעריכין כסף ערכו במספר שניו וכן ערך במספר נק' כערך שנים אל ארבעה כך ערך ארבעה אל שמונה שהוא חציו וכיוצא בזה וכן בכל סדר ההשתלשלות יש ערך מאחד אל חבירו שהרי נשתלשלו זה מזה מדות משכל ומחשבה ממדות כו' וכן גשמיות
לגבי רוחניות יש ערך שהרי הרוחניות מתלבשת בגשמיות כח השכל במוח וכח הראיה בעין כו' והרי יש ביניהם איזה קישור וחיבור ע"י אידים כמבואר בחכמת הניתוח שבתלת חללי גלגלתא תלת מוחין אם יש איזה חסרון באיזה מוח גשמי כמו מוח הזכרון יהי' שכחן כו'. וכן השכל מתלבש אפי' במעשה גשמיות כמו מעשה הכתב שכותבין על הספר בדיו דברי שכל עמוק אבל במאציל עליון ב"ה לא שייך כל בחי' אלו שאינו בבחי' השתלשלות ולא בבחי' התלבשות כלל אלא נק' סוכ"ע שמעלה ומטה שוין אצלו שאינו נתפס ומלובש בגדר עלמין כלל כי אני ה' לא שניתי כתיב ואתה הוא קודם שנברא כו' ואם היה איזה תפיסא והתלבשות ממהו"ע ית' בהעולמות היה שינוי ח"ו שהרי קודם שנברא לא היתה תפיסא והתלבשות ואחר שיכלו ימות עולם ג"כ לא יהיה כו' אלא שגם עתה אינו בהתלבשות אלא שהחיות הנמשך בתוך עלמין להחיותם הוא בבחי' שם בלבד ממדת מלכותו ית' כמשל המלך שאע"פ שהוא מרחוק שמו נק' על מקומות ממשלתו שהם תחת רשותו ושמו נק' עליהם שהם שלו וזהו חד ולא בחושבן כלומר שאינו בבחי' ערך כי אינו בגדר ההשתלשלות כלל וכשישים האדם אל לבו בחי' אחד זה בק"ש אזי יהיה ואהבת בכל לבבך בבחי' יחידה שבנפש שהוא כל לבבך שבנפש יש נרנח"י והוא עד"מ כמו שרואים שכחות הנפש מתפשטות מדרגות רבות ומתפעלות מהתפשטות שלה אבל אין ההתפעלות שוה שהרי כשמספרים לפני האדם סיפורי מעשיות ממלחמות מתפעלת הנפש קצת שיש לה נחת מן הסיפורים ההם אבל לא מתכליתם שאינו נוגע לה אם המעשה כך או כך אבל בדבר הנוגע לה מתפעלת יותר מדבר והיפוכו ויש בדבר הנוגע לאדם מדרגות רבות עד שיש דבר שנוגע עד מיצוי הנפש ממש בתכלית נקודת הלב שאליו הוא נושא את נפשו ממש וזהו בחי' יחידה שבנפש השכלית והחיונית וכן בנפש האלקית מקור נשמות ישראל היא כנ"י נק' בשם לבי נקודת הלב בחי' יחידה שמקבלת בחי' אחד שהוא בחי' הרצון שלמעלה מן הטעם ודעת והיינו לפי שיתבונן איך שהוא ית' אחד חד ולא בחושבן וההשתלשלות היא ירידה גדולה ועצומה מא ור פניו ית' בבחי' שם בלבד יהללו את שם הוי' כי נשגב שמו לבדו רק הודו כו' וכמה מיני ריבוי רבבות מדרגות צמצומים רבים ועצומים לאין קץ עד שנתהווה הויות העוה"ז הגשמי יהי אור גשמי ועל קוטב זה הולך וסובב כל דבר בע"ח*) מראשיתו ועד סופו שתחלת דבריו ביאור צמצום א"ס וסוף דבריו בדף האחרון בריאת שמים וארץ ומתחלת הצמצום עד שנעשה שמים וארץ הוא כל ההשתלשלות שבע"ח. ועד"ז תקנו חז"ל סדר פסוד"ז וברכת יוצר להאריך באחד שכל המאריך באחד מאריכין לו ימיו היא מדת האהבה שנק' יום כמ"ש יומם יצוה ה' חסדו שע"י שמאריך להתבונן באחד תגדל ותתרבה מדת האהבה אליו ית' ובפסוד"ז מבואר איך שיהללו את שם ה' כו' והללוהו בגבורותיו הללוהו כרוב גודלו שכרוב גודלו הוא רבוי התחלקות מדת הגדולה בכמה מיני מדרגות בכל עולם ועולם נמשך ע"י גבורותיו הן הן הצמצומים רבים והעצומים ועי"ז ישוב לאהבת ה' אור א"ס ב"ה להבטל ולהכלל אליו ית' כי תקטן מאד בעיניו אהבת עוה"ז וכחותיו הגשמיות שהם ירדו ונשתלשלו מעולם ועד עולם בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בכמה מיני צמצומים רבים ושונים:
[cup]ג[/cup] ואמת שהתנאים ואמוראים לא היו מאריכין כ"כ בתפלה ובפרט בפסוד"ז (ועמ"ש מזה בד"ה ויעש משה נחש נחושת) רק היינו לפי שהיו גבוהים מאד במעלה כמאמר רשב"י בחד קטירא אתקטרנא כו' שהיה נתפס אחד אמת בלבבם בהתבוננות מועטת בפעם אחת והיתה יתד תקועה בלבבם בל תמוט עולם ועד (ע' זח"ג קכ"ח א' מענין יתד במקום נאמן וברבות תצוה ר"פ ל"ז וכתיב אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח (בישעיה ל"ג) והוא בחי' תרין ריעין דלא מתפרשין
ועמ"ש סד"ה שובה ישראל עד ועמ"ש מזה בד"ה תחת אשר לא עבדת) משא"כ אנחנו מגושמים ורחוקים מרוחניות שצריך להאריך עד שיותפס בשכלנו ולבנו ענין הרוחניות ואיך שהגשמיות היא ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא וכמשל התינוק שצריך להסביר לו ההלכה באריכות הדברים ובמשלים ומליצות שונות לקרב אל שכל הקטן לפי קטנו וריחוקו משכל הגמרא ומידיעת עניני טיב העולם במה שההלכה עסוקה. לכך תקנו לנו פסוד"ז ושתים לפניה כו' שעי"ז מקיים ואהבת את ה' אלקיך להיות הוי' אלקיך ממש שורה ומתגלה בך והיינו ע"י התבוננות שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' היה הוה ויהיה. אלקינו אלוה שלנו שאנחנו בטלים אליו בביטול ויחוד אמיתי כמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם ברא כרעא דאבוה כמכו הרגל שבטל לגבי הראש ואפילו אם הראש רוצה להכאיב את הרגל ולהדאיבו לתשובה או לרפואה כגון אם הזיק את הרגל בקרירות שהרפואה היא לשפשפו בשלג ואם נכוה הרפואה היא לחממו ביותר במרחץ שהרפואה היא כואבת ביותר בשעת מעשה מאד ואין הרגל מרגיש את הרפואה כ"א הראש ואעפ"כ אין הרגל מונע מפני ביטולו להראש באחדות וע"ז יפול שם אלקינו אלוה שלנו שבאדם אחד יכול לומר על כל האברים שהם שלו דהיינו שהראש הוא של הרגל או שהרגל הוא של הראש. משא"כ על אחד אחר נפרד אינו יכול לומר שהוא שלו ממש כך נק' בכל התורה כולה אני ה' אלקיכם אלוה שלכם ממש כי חלק ה' ממש עמו אלא שירדה ונשתלשלה בהשתלשלות המדרגות מאיגרא רמה כו' ולפיכך ואהבת את הוי' שיהיה אלקיך ממש ואל יאמר האדם שהוא רחוק מזה כי ע"ז מסיים בסוף ק"ש אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים שהיתה ערות הארץ ונדבקנו בנו"ן שערי טומאה והקב"ה הוציאנו משם ובחמשים יום קבלו את התורה ונתעלו בעילוי רב מאד עד שהיה להיות לכם לאלקים גילוי השכינה במ"ת לפיכך גם עכשיו אני ה' אלקיכם ותכלית הירידה היא להיות המשכות אלקות בתורה ומצות. מצות הם רמ"ח אברין דמלכא כמו אברים שבהם מלובש כחות הנפש בעין כח הראיה כו' וע"י שמושך העין מושך כח הראיה שבנפ ש שנתלבשה שם כך המצות הן המשכות אור א"ס ברוך הוא המלובש בהם שע"י הטלית ממשיך כך כו' אך ההמשכה הוא על ידי ואהבת כי רוח אייתי רוח כו' אם ישים אליו לבו כו' (כמ"ש בד"ה לכן אמור לבנ"י ובד"ה מנורת זהב בענין כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות) ודרך כלל המצות הם בחי' אהבה וחסד ה' חסדים ה"פ אור ה"פ מים שנאמרו ר"פ בראשית (כי מים היינו בחי' מעשה המצות שהם ה' חסדים כמיא דאשקי לאילנא מים יורדים מגבוה לנמוך וכמ"ש בד"ה והיה מספר בני ישראל. אך פנימיותם הוא ה"פ אור היינו בחי' אהבה שהוא פנימיות של החסד). והיו הדברים האלה אשר אנכי כו' זו תשב"כ מקרא מלשון והיה לך למקרא העדה שנאמר גבי חצוצרות שהוא לשון קריאה ואסיפה כך כל התורה שמותיו של הקב"ה וע"י זה קורא וממשיך אור א"ס מלמעלה למטה. ושנתתם לבניך זו תשבע"פ שהוא ממטה למעלה שעיקרה היא ההשגה ואינו חילוק בין לשון המשנה או לשון התוספתא וירושלמי ולשון הב"י הכל נק' תשבע"פ וע"י ההשגה הוא המעלה מלמטה למעלה כו' (וזהו ושמתי כדכד שמשותיך ב"פ כד הא' ותמלא כדה כ"ד ספרין דאורייתא מלמעלה למטה ופירושן בתשבע"פ הוא בחי' מלמטה למעלה וכמ"ש במ"א) וקשרתם זו מעשה המצות כי הוקשה כל התורה לתפילין כשם שתפילין הוא ענין המשכת יחודו ית' שיתגלה בגשמיות כמו שכותבין הפרשה של אחד בקלף ובדיו להיות כתוב בתפילין בגשמיות ולהניח על היד ובין עיניו בגשמיוחת. כך כל המצות הם המשכת יחודו ית' שיהא אחדותו ית' שורה ומתגלה בגשמיות המצות כמו בטלית כו':
<b>ואהבת את הוי' אלקיך כו'</b>. הנה מואהבת עד ובשעריך מ"ב תיבין ופ' שניה שם ע"ב ועיין בזח"ב תרומה (קל"ב ב') ובפרדס (שכ"א פ"ו ופרק י"ב). והנה נודע כי שם מ"ב הוא בגבורה ושם ע"ב בחסד והלא כאן נהפוך הוא. כי פ' ראשונה דק"ש היא בחי' חסד ואהבת ופ' שניה השמרו לכם כו' בגבורה. וכמבואר מענין סדר הפרשיות קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע שהם חו"ב חו"ג קדש בחכמה כו'. אך הענין דאיתא בזהר על האורות דאחליפו דוכתייהו ואכלילו שמאלא בימינא. והביאור הוא שנתחלפו האורות בבבחי' כליהם שאור החסד שורה בכלי הגבורה ואור הגבורה בכלכי החסד [עיין מזה בהרמ"ז פ' צו בדף כ"ז וכנזכר מזה בביאור ע"פ לבבתני] והכי נמי בב' פרשיות אלו דפ' ראשונה היא בבחי' חסד בבחי' כלים ואהבת בחי' כלי החסד ושם מ"ב בגבורה הוא אור הגבורה השורה בכלי החסד ופ' שניה שם ע"ב אור החסד בכלי הגבורה. ולהבין ביאור זה יש לבאר תחלה ענין יחו"ע ויחו"ת שבשמע ישראל ובשכמל"ו דהנה בתיבות הוי' אלקינו שבפסוק ראשון דק"ש פי' האריז"ל שזהו ענין המשכת האור בחו"ב דאצי' ונק' יחוד או"א. ופי' כי הנה ההשתלשלות וההתהוות מאין ליש צ"ל תמיד כמ"ש בח"ק ולא מאין ליש גשמי בלבד כמו ז' רקיעים וארץ כו' שצ"ל מתחדשים בכל שעה ורגע מאין ליש שלו הי' נפסק המשכת החיות בהם היו חוזרים לאין ואפס ממש כמו קודם שי"ב וכמ"ש באריכות בסש"ב חלק ב'. אלא כמו כן ממש גם בעוןמות העליונים ואפילו להיות בחי' חו"ב כמ"ש והחכמה מאין תמצא וממנה נמשך בבינה שנק' בחי' יש להנחיל אוהבי יש. וזהו ענין ונהר יוצא מעדן יוצא ל' תמידית ההמשכה מאין ליש תרין ריעין דלא מתפרשין. וזהו אשר ברא אלקים לעשות דפי' אשר ברא זהו יש מאין רוחני בחי' והחכמה מאין תמצא ומזה נמשך אח"כ לעשות הוא בחי' מאין ליש גשמי ועמ"ש בד"ה את שבתותי תשמרו. וכנודע שעצמות אור א"ס ב"ה מרומם ונשגב למעלה מעלה מגדר ובחי' חכמה עילאה שהחכמה עילאה אין ערוך אליו כלל ואנת הוא חד ולא בחושבן פי' שאין ערוך כו' וכמשנ"ת לעיל בד"ה ענין ק"ש. ולאו מכל אלין מדות איהו כלל אלא לאחזאה כו' ולכן להיות אנת חכים פי' אנת בחי' חד ולא בחושבן נמשך ומתלבש בבחי' חכמה עילאה זהו השפלה וירידה וזהו ענותנותו ולכן צריך להיות אתערותא דלתתא לעורר ירידה והמשכה זו כי תחילת בריאת העולם בריש הורמנא כו' היה מאליו וממילא כד סליק ברעותי' כו' כי חפץ חסד הוא אבל עכשיו תלוי בהעלאת מ"נ כו' והעלאת מ"נ זו היא בק"ש שאזי אנו ממשיכים ההתהוות מאין ליש הוי' אלקינו כו' פי' אלקינו מה שאנו משיגים ויש יכולת בשכלינו להיות תפיסה והשגה כו' הוא מבחי' הוי' שהוא בחי' חכמה בחי' ביטול כו' שמאין תמצא שלא כדרך וסדר בחי' ההשתלשלות שהוא יש מיש משא"כ חכמה לגבי בחי' כתר כו' [ועמ"ש מזה בד"ה פתח אליהו בפ' וירא ובביאור ע"פ מי מנה כו'] ובחי' חכמה זו היא בחי' הוי' המהוה להיות בחי' אלקינו מאין ליש כו' (ועמ"ש בביאור ע"פ ונקדשתי בתוך וביאור ע"פ יונתי מענין המשכה זו שבק"ש שהוא המשכת אור חדש כו' ע"ש) ולכן מקדימין לומר שמע ישראל היא ההעלאת מ"נ ממטה למעלה כשי להמשיך התגלות אור א"ס ב"ה באו,א שזהו מ"ש אח"כ הוי' אלקינו כנ"ל. והיינו כי שמע שם ע' עי"ן רבתי הוא מקור המדות דהיינו כשהמדות הם בשכל (וז' מדות כל א' כלולה מיו"ד הרי ע') שאז הן בבחי' גדלות. משא"כ כשנעשות מדות גמורות אחר שנמשכו ללב להיות התפעלות האהבה גמורה ויראה גמורה הן בבחי' קטנות ואין להן ערוך לכשהם בשכל שאז האהוי"ר הם גדולים ביתר שאת כו' ולכן נק' המדות בשם ז"א שנתקטנו ונעשו זעיר לשון מועט. ועמ"ש בד"ה את קרבני לחמי בענין עצמות גידין ובשר ומ"ש בפ' הבררה ע"פ ואתה
מרבבות קדש ועיין בזהר רפ ויקרא ובפ' תרומה (דקל"ב) מענין אתוון רברבין ואתוון זעירין ועמ"ש ע"פ ויקרא אל משה בענין אלף זעירא ואלף רברבא). והעלאת מ"ן למקור המדות הוא ע"י בחי' שם דהיינו רפ"ח ניצוצין עם שם ב"ן בגימט' שם כי שם ב"ן הוא המעלה בחי' רפ"ח ניצוצין שנפלו בשבה"כ להחיות כל עניני' גשמיים שכל חיותם הוא מרפ"ח ניצוצין ורפ"ח ניצוצין הללו שהן החיות שבכל ענינים הגשמיים עולה ע"י שם ב"ן מל' המברר כו' לבחי' ע' רבתי מקורות המדות שמהם המשכת הרפ"ח ניצוצין הנ"ל. וזהו שם ע' ועוד יש טעם על שנקרא שם ע' לשון שם ממש והיינו גם מצד שרש שרשן של הרפ"ח ניצוצין ודשם ב"ן דתיקון שהוא הכל רק מבחינת שמו ית' בלבד וכמ"ש כי אני הוי' הוא שמי וכנודע שכתר הוא ממוצע בין מאציל לנאצלים ונק' מל' דא"ס בחי' שם בלבד שהוא להיות התהוות בחי' אצי' ושבירה ותיקון. משא"כ בא"ס עצמו לא שייך כלל כי אני ה' לא שניתי ואני ראשון ואני אחרון וקודם השבירה ואחר השבירה ובשעת התיקון והבירור ולאחר שיוגמר תשלום הבירור הכל שוה לפניו ית' כי שבה"כ לא היתה נוגעת כ"א לאור א"ס ב"ה ולא במאור עצמו ח"ו שבמאור עצמו לא היה שום שינוי ח"ו וכמשל מסך וענן המפסיק את אור וזיו השמש ומחשיכו שאינו נוגע לעצמיות ומהות השמש כו'. ובחי' שם זה הוא המעלה רפ"ח ניצוצי ן לע' רבתי היא בחי' בינה מקור המדות שרש הז' מלכים שנשברו וימלוך וימת כו' שהם המלכים שמלכו בארץ אדום כו' היא בינה ומשם נפלו ונשברו והשם הזה הוא המעלה אותן רפ"ח ניצוצין שבשביר' למקורן ושרשן שהיא בחי' בינה ע' רבתי כו'. ואח"כ העלאה יותר לבחי' ישראל כי א"ל הוא נהירו דחכמתא כמ"ש בזהר ע"פ השמים מספרים כבור א"ל כו' וישראל אותיות שי"ר א"ל כו' [ועמ"ש בשיר השירים בביאור ע"פ צאינה וראינה בענין וישמחו בך ישראל מקדשי שמך. ובביאור ע"פ יונתי בחגוי הסלע בענין ישראל עלו במחשבה ומ"ש ע"פ ולא ראה עמל בישראל]:
[cup]ב[/cup] והנה ע"י בחינת ההעלאות מ"נ הנ"ל ממשיכים מלמעלה למטה להיות הוי' אלקינו כו' הוי' בחכמה בחי' ביטול כו' כי אין אור א"ס שורה אלא בחכמה שהיא כח מ"ה ואפילו בבינה אינו שורה אור א"ס אלא ע"י התלבשות חכמה וחכמה היא בחי' המחברת להיות המשכת אור א"ס בכל עולם כו' כי כולם בחכמה עשית וכנודע מענין התורה שבכל עולם כו' והיינו כי הנה אור א"ס ב"ה הוא הסוכ"ע שמקיף מראש עד רגל בהשוואה אחת. ועד"ז המשיל בע"ח משל העיגול הגדול המקיף את הקו ואינו יכול להתלבש בשום כלי בבחי' אור פנימי. כי כולם כלא נחשבו קמיה ית' ואין ערוך כו' וע"ז נאמר את השמים ואת הארץ אני מלא בהשוואה אחת והיינו בבחי' העלם כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל ואינו מתלבש בשום כלי בבחי' א"פ כ"א בבחינת החכמה לבדה שבה הוא מתלבש בבחי' אור פנימי ועל ידה נמשך ופועל בשאר הט"ס וכמ"ש הטעם בסש"ב פל"ה בהג"ה. ולכן ע"י עסק התורה ממשיכים אותו ית' שיתגלה אלינו בבחי' אור פנימי כי התורה נתלבשה בדברים גשמיים בבי"ע ואנו משיגים אותה ותוכה מלובש חכמה עילאה שבתוכה דוקא מלובש אור א"ס בבחי' א"פ כנ"ל מה שאינו מתלבש בשום כלי בבחי' או"פ כ"א בבחי' ארו מקיף כ'ו כנ"ל וזהו ענין הוי' אלקינו ועי"ז הוי' אחד כי הנה מלת אחד אינו מורה על יחודו ית' כי מאחר שאין עוד מלבדו לא שייך לשון אחד שלשון זה לא שייך רק בדבר המתפרד ומתחלק ואעפ"כ הכל אחד. כמו אלו ואלו דא"ח שאע"פ שלכאורה הם חלוקים מ"מ הכל אחד כו'. אלא דקאי על מדותיו ית' חו"ג כו' דהיינו שהגם שהם דברים נפרדים וכמעט שני הפכיים שבמקום שיש חסד לא שייך גבורה ואעפ"כ הכל א' לפי שנמשך אור א"ס ב"ה המלובש בחכמה ליבנה ומשם נמשך
למדות ג"כ להיות בהם ג"כ ביטול והתכללות ולמהוי אחד באחד וכמ"ש לך ה' הגדולה והגבורה כו' שהכל בטלים לך ואינן עולים בשם כלל דלאו מכל אלין מדות כו' ועמ"ש מזה ע"פ בהעלותך את הנרות וע"פ וארא אל אברהם ואח"כ ממשיכים יחוד זה בשכמל"ו ברוך לשון המשכה שנמשך בבי"ע ובהיכלות ג"כ בחי' יחוד כמו למעלה באצילות שנמשך גם להם אור א"ס להיות ביטול והתכללות כו'. [ומזה יובן מ"ש בחורבן בהמ"ק מלאכי שלום מר יבכיון נשמו מסלות כו' וכמ"ש תלמידי האריז"ל שכשיש יחוד בזו"נ דאצילות אזי מתייחדים ג"כ ההיכלות הנמשכים מת"ת עם ההיכלות הנמשכים מבחי' מלכות ועיין במק"מ ר"פ שמות (דף ד') ע"פ איש וביתו באו ופי' וענין יחוד זה היינו שנמשך בהם גילוי אור א"ס להיות ביטול וזהו ענין בשכמל"ו ולכן בחורבן בהמ"ק מלא כי שלום מר יבכיון על העדר הגילוי כו' ועמ"ש עוד מענין יחוד זה דההיכלות ומלאכים ע"פ ועזוז נוראותיך יאמרו. וגך י"ל פי' יחו"ע הוא שרש המשכת מאין ליש חו"ב דאצי'. ויחו"ת הוא מאין ליש בבי"ע עד שנמשך ג"כ מאין ליש גשמי] ועי"ז ואהבת את הוי' אלקיך בכך מאדך בליג גבול דהיינו לצאת מבחי' כלי וגבול שהכלי הוא המגביל את האור. ועד"ז כל הפרשה כולה היא להיות הסתלקות האור מן הכלי. והנה הסתלקות זו הוא בחי' שם מ"ב בגבורה כנודע שכל העלאות הוא ע"י שם מ"ב [ועמ"ש מזה ע"פ אלה מסעי בענין מ"ב מסעות]. ולכן מיוסד לומר בק"ש שעהמ"ט להעלות הנשמה ע"י שם זה ולכן יש בו ז"פ ששה ששה תיבות בשתים יכסה כ'ו ובשתים יעופף יעופף מן הכלי לעלות ולהסתלק למעלה והוא ענין גבורה שבחסד כו' וזהו ענין דאחליפו דוכתייהו ששורה האור בכלי אחר. כי פ' ראשונה הוא חסד שנאמר בה ואהבת כו' והיא בחי' כלי החסד אבל האור הוא גבורה והסתלקות למעלה וזהו שם מ"ב ובזה יובן שהכוונה דוקא שבק"ש היא בשם זה. לפי שהכוונה היא פנימית [בחי' אור] דהיינו המכוון התכלית שעל יסוד זה סובב הולך כל הענין וכל הענין הוא בבחי' חיצוני' כו' ולכן גוף הפרשה שהוא הענין הוא בואהבת כו' כלי החסד כנ"ל (ר"ל כי הרי החיצוניות והכלי דאהבת בכל מאדך היא בחי' חסד דהיינו מה שהיא בחי' אהבה ואהבה הוא בחי' חסד דרך כלל. אך פנימיותה שהוא המכוון מאהבה הוא בחי' אור הגבורה שהוא להיות הסתלקות וליפרד מן הפתילה כו' ועיין בסש"ב פ"נ וזהו כרע שכב כארי וכלביא וארז"ל ספ"ק דברכות (די"ב ע"ב) שבקשו לקבוע פ' בלק בק"ש משום דכתיב בה היא קרא ובילקוט עומדין כאריות חוטפין ק"ש. והיינו כי בחי' אריה הוא ג"כ ע"ד הנ"ל דאור הגבורה בכלי החסד כמ"ש הרמ"ז פ' צו (דכ"ז כ"ח) בענין האש שע"ג המזבח שהיה בצורת אריה שאריה גימטריא גבורה וכתיב פני אריה אל הימין כו' ע"ש וזהו עומדין כאריות דוקא שיהיה בק"ש בחי' ואהבת כו' בכל מאדך כו'):
[cup]ג[/cup] וכל זה בפ' ראשונה שהיא בחינת רצוא אבל פ' שניה היא בחי' שוב להיות דוקא המשכת אורות בכלים ולכן לא נאמר בכל מאדכם. ובזה הוא להיפך שהכלי הוא גבורה השמרו לכם כו' וחרה אף כו'. אך הפנימיות הוא בשם ע"ב שהוא בחסד [חסד גי' ע"ב] שהחסד נחלק לע"ב בחי' הם ע"ב גשרים. וענין גשר הוא כמו שעושין עד"מ ע"פ המים גשר בנוי חדרים רבים להיות המים עוברים בו בהתחלקות בכל חדר כו' ולא יעברו בבת אחת כ"א שיהי' הבדל בין מים למים כו' כך עד"מ יש ע"ב גשרים שהם ע"ב מיני הבדלות בחסדים בין חסד לחסד שכמה ענינים יש וכולם מרומזים בחסד יום ראשון חסד. ואור (שנברא בו) חסד. ומים חסד. גוון לבן חסד כו' וכיוצא באלו הרבה פרטים למטה. וכן למעלה השיר של מלאכים וצדיקים יושבין ונהנין מזיו כו' בג"ע עליון ותחתון כ'ו וש"י עולמות כו' וכיוצא יש הרבה פרטים עד אין מספר רק שכולם נכללים דרך כלל בע"ב בחי'. [וע' בתוספתא שבזח"ב (