דוקא. וגם הנה כתי' אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, בראתי בגימט' תרי"ג אלו תרי"ג מצות, ואדם הוא ע"ד שאי' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם ולכאורה איך שייך אדם למעלה[ftnref_1196_6], אלא הענין הוא כמו שמצינו למטה אדם הוא רמ"ח אברים ושס"ה גידים, כך למעלה אדם הוא רמ"ח אברים רמ"ח מ"ע שס"ה גידים שס"ה מל"ת, ואדם ובראתי הם עליה על הארץ דוקא, ובאמת קדמה ארץ במחשבה אפי' לשמים כמארז"ל בש"א שמים קדמו וב"ה אומרים ארץ קדמה, ונת' שבאמת בסדר השתל' הארץ קדמה[ftnref_1197_7] כמ"ש בראשית ברא אלקים את השמים כו', אבל במחשבה ארץ קדמה לשמים וכמ"ש ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים, וכמו שאי' סוף מעשה עלה במחשבה תחילה, וכש"כ שארץ קדמה לים שהשמים מקיפים את הים והארץ קדמה גם לשמים וכש"כ שקדמה לים, לכן כתי' אח"כ לרוקע הארץ על המים שהי' הגזירה יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה.
[cup]ולהבין[/cup] זה בתוספות ביאור ענין ים ויבשה. הנה מי הים הם מלוחים וכמשארז"ל שאסור לרחוץ בים בשבת ופי' רש"י מפני שמחזי כרפואה, והרמב"ם פי' הטעם[ftnref_1198_8] מפני שמעמל שאין זה עונג שבת, והיינו כ"ז הוא מפני שמי הים הם מלוחים, ולכן נקראים מנהיגי הים בשם מלחים כמ"ש וייראו המלחים, וכמ"ש כל אניות הים ומלחיהם, ע"ש שמי הים הם מלוחים. והנה מים אלו כשהם בוקעים את עפר הארץ נעשו מים חיים שהמים של ים גופא נעשים אח"כ מים חיים, וכמ"ש כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהם הולכים שם הם שבים ללכת, ומים חיים הוא גבוה במדריגה יותר נעלה מבחי' ים, היינו לענין טהרות טומאה יש דיעה שהים כמקוה שאינו מטהר בזוחלין, והגם שיש דיעה שמטהר בזוחלין מ"מ טומאות חמורות כמו זב ומצורע אינו מטהר, ואפי' זבה יש דיעה בב"י בשם רש"י שאין מטהר אותה אלא מים חיים, רק אנן לא קיי"ל הכי אלא כתוספת שאינה צריכה מים חיים כמו שמביאין ראי' מברייתא דתורת כהנים חומר בזב מבזבה שהזב צריך מים חיים וזבה אינה צריכה מים חיים, אבל מ"מ הזב אין הים מטהר אותו אבל מים חיים מטהר כל הטומאות חמורות כי מים חיים הוא במדריגה גבוה יותר מים, וכמו שאי' באבות דר' נתן עשרה דברים נק' חיים הקב"ה נק' חיים שנא' והוי' אלקים אמת הוא אלקים חיים, תורה נקרא' חיים שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, מים נק' חיים שנאמר והי' ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, וא"כ מים חיים הוא מדריגה גבוה. והנה
כמו"כ המלאכים נק' בש' נוני ימא רבא מפני שהם מעלדאת"כ, וכן הנשמות קודם התלבשותם בגוף שרשם הוא מעלדאת"כ וכמ"ש חי הוי' אשר עמדתי לפניו והעמידה הו"ע ביטול ע"ד מ"ש במלאכים ויעמידם לעד לעולם, שפי' ויעמידם הו"ע ביטול, כך כאן אצל נשמות העמידה הו"ע ביטול, וגם בכתבי האריז"ל מביא שבשביעי של פסח הוא לידת הנשמות והיינו מפני שאז הוא קי"ס והנשמות קודם התלבשותם הם בים וכשנעשה קריעה בים נעשה לידת הנשמות, וכאשר הם בוקעים את עפר הגוף הם נקראים מים חיים שהוא במדריגה יותר נעלה, כמו במשל כאשר המי הים בוקעים עפר הארץ נעשו מים חיים כך כאן.
[cup]ולהבין[/cup] ענין מי הים מלוחים שלכאורה הוא חסרון, אך באמת זהו ג"כ מעלה ומדריגה גבוה, רק שמים חיים הוא מדריגה היותר נעלה. כי פי' מלח הענין הוא כי הנה כתי' ולא תשבית ברית מלח אלקיך על כל קרבנך תקריב מלח, שמלח הוא ברית הוי' אלקיך, שענין מלח הגם שבעצמו אין לו טעם טוב מ"מ הוא ממתיק מאכל אחר כמ"ש היאכל תפל מבלי מלח. וכמו"כ למעלה ענין מלח שממתיק הדינין דשם אלקים, שמשם אלקים יש ג"כ יניקה לחיצוני' כמ"ש ואתה מחי' את כולם כי בשם אלקים יש ק"כ צירופים כי יש בו ה' אותיות וכל אות יש בו כ"ד צירופים, כמו שאי' בס"י שתי אבנים בונים שתי בתים שלש אבנים בונים ששה בתים וכו' ה' אבנים בונים כ"ד בתים, וממ"ח צירופים אחרונים שבשם אלקים יש יניקה לחיצונים, ופעולת המלח הוא שממשיך מבחי' טעמים דשם הוי' בשם אלקים להמתיק הדינין דשם אלקים. וגם ענין מלח שמפליט הדם מן הבשר, כן למעלה דם הוא בחי' הגבורות שבו נאחזים הקליפות, והמלח מפליט הדם. וזהו שמי הים הם מלוחים ע"ש כי אותיות ים הם מצירופים אחרונים דשם אלקים כי יש בשם אלקים אותיות אלה ים, וממ"ח צירופים אחרונים דשם אלקים משם הוא יניקת הקליפות וכמ"ש ותשליך במצולות ים כל חטאתם, שמצולות ים הוא בחי' עמקי הקליפות, וזהו שמי הים הם מלוחים שהמלח הוא המשכת הטעם דשם הוי' בשם אלקים וכתי' הוי' בחכ', ושרש הטעמים הם גבוהים מאד שהוא מבחי' טנת"א, וזהו מלח בגימ' מזל עם הכולל[ftnref_1199_9] שנמשך ממזל שזהו מדריגה גבוה.
[cup]אמנם[/cup] מים חיים הם מדריגה היותר גבוה, ובד"כ ההפרש בין מים חיים למי מלוחים, מי מלוחים הו"ע צדיקים דכתי' אצל מלח ברית[ftnref_1200_10] הוי' אלקיך, ומאן דנטיר ברית איקרי צדיק, הגם שבשביל מילה כל ישראל צדיקים כמ"ש ועמך כולם
צדיקים, מ"מ עיקר צדיק קאי על מאן דנטיר ברית, משא"כ מים חיים הוא בחי' בעלי תשובה שבוקעים את עפר הארץ ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד, וכמו שאי' בזהר זכאין אינון מארי תיובתא דמשכין לי' בחילא יתיר.
[cup]ובדרך[/cup] כלל ההפרש בין צדיקים לבעלי תשובה זהו ההפרש בין אהבה דבכל נפשך לבין אהבה דבכל מאודך, צדיקים הם בחי' אהבה דבכל נפשך שהיא אהבה שע"פ טו"ד וכמ"ש לאהבה את הוי' כי הוא חייך, עד"מ אדם כשהוא חולה אזי רוצה באמת שיתפשט הבריאות בכל הגוף, וכן כשיתבונן שהוא המחי' העולמות מכש"כ שהוא אוהב אותו וזהו ע"פ טעם ודעת, אבל אהבה דבכל מאודך זה אהבה בלי גבול תשוקה ורצוא להוי' שמגיע לעצמו' אוא"ס ב"ה שלמעלה מבחי' חכ'. ולאהבה דבכל נפשך יכולים לבוא גם מלאכים ונשמות קודם התלבשותן בגוף ונה"ב כי האהבה היא ע"פ טעם ודעת, אבל אהבה דבכל מאודך אינה באה אלא מההיפך דוקא דהיינו מבחי' ההסתר שמסיר מעליו ההסתר אזי יוכל לבוא לבחי' דבכל מאודך כמו למשל מים כשהם הולכים אינן הולכים בחוזק כ"כ, אבל אם תעצר את הליכה ואח"כ תעזוב אותה אזי המים הולכים ביותר כח שזהו ענין תשובה, שפי' תשובה אינו על עונות דוקא כ"א שמסיר מעצמו ההעלם, כמו מי שהוא בעל עסק ועוסק במו"מ אזי כל היום אינו יכול להיות דבוק לאלקות, ואח"כ ששב להדבק לאלקות זהו ענין תשובה, ומזה נעשה אצלו תגבורת יותר וזהו אהבת בכל מאודך. ועד"ז יובן מה שארז"ל לעולם הוי זהיר בתפילת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, וזהו מפני כי בשחר כשאדם קם משנתו שנעשה ברי' חדשה ולא ראה שום היפך אין שום חידוש שמתפלל, אבל מנחה שכל היום הוא טרוד בעסקיו שהוא בחי' הסתר ושב מהעסק ומתפלל, ע"ד תופל בכלי חרס שמדביק עצמו להוי', ה"ז בחי' תשובה, לכך גדולה מעלת תפילת מנחה.
[cup]ועוד[/cup] יש הפרש בין אהבה דבכל נפשך לאהבה דבכל מאודך, שאהבה דבכל נפשך מאחר שהיא עפ"י טעם ודעת ואין אדם יכול לעמוד בהתבוננות תמיד לכן יכולה לפסוק אחר התפילה, אבל אהבה דבכל מאודך הוא כמ"ש אליך הוי' נפשי אשא וכמ"ש בידך אפקיד רוחי ר"ת באר, כמו באר שנובע תמיד כך אהבה זו דבכל מאודך מפני שהיא למעלה מטעם ודעת לכך יכולה להיות בתמידות. ובדרך כלל ההפרש שבין אהבה דבכל נפשך לבכל מאודך, האהבה דבכל נפשך הוא אהבה בכלי
אבל אהבה דבכל מאודך הוא אהבה שלמעלה מבחי' כלי וגבול, ועי"ז מגיע לעצמו' אוא"ס ב"ה.
[cup]ועתה[/cup] יובן מ"ש על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח שזהו עמוד העבודה, כי עבודה היא בחי' עבודת הקרבנות שמקריבין בהמה ע"ג המזבח ואי' בזהר רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, ועכשיו תפלה כנגד תמידין תיקנו, שע"י בירור נה"ב שזהו אהבה דבכל מאודך מגיעים לרוממות עצמו' א"ס ב"ה. וזהו בחי' קדוש הא', כי לזה האהבה דבכל מאודך צריכין התבוננות איך שהוא קדוש ומובדל, ובי"ה הוי' צור עולמים, ביו"ד נברא עוה"ב ובה' נברא עוה"ז, שזהו רק משני אותיות שאינם בערך לגבי דיבור וכש"כ לגבי מחשבה וכש"כ לגבי א"ס ב"ה ולא כמו שהנשמה ממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, שהנשמה ממלא את הגוף ומתפעלת ממקרי הגוף אבל אצל הקב"ה לא שייך שום שינוי, אשר ע"י ההתבוננות זו תהי' לו רצוא ותשוקה ליכלל וליבטל לעצמות א"ס שלמעלה מבחי' חכ', וזהו קדוש הא' שנטל לעצמו שממשיכים עי"ז בחי' עטרה למלך שהשלום שלו, וזהו צאינה וראינה במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו.