בסייעתא דשמיא. יום ב' דראש השנה, ה'תשי"ז
(הנחה בלתי מוגה)
זה
היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון1, וידועה הקושיא2 (כפי שמאריך בזה כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו בההמשך דראש השנה3) דלכאורה הי' צ"ל הקביעות דראש השנה בכ"ה באלול, דהלא בכ"ה באלול נברא העולם4, ור"ה הוא ביום ו' למע"ב, ולמה נקרא יום ו' דמע"ב בשם תחלת מעשיך. וביותר יוקשה, שהרי יום ו' דמע"ב הי' כבר סוף הבריאה, ואיך נקרא סוף הבריאה בשם תחלה, והלא תחלה וסוף הם לא רק שני ענינים נבדלים זה מזה, אלא גם שני הפכיים, דתחלה הוא התחלת הדבר, והוא ענין הגילוי, וסוף הוא סיום הגילוי, שהו"ע ההגבלה, היפך הגילוי, וכיון שתחלה וסוף הם שני ענינים הפכיים, איך אפשר שר"ה שהוא סוף הבריאה, יקרא בשם תחלת מעשיך. ועוד זאת5, שגם מצד רוחניות הענינים הי' צ"ל הקביעות דר"ה בכ"ה באלול, שאז הוא תחלת מעשיך. דהנה, הרי התהוות העולם היא מבחינת הדיבור, וענין הדיבור הוא בכ"ה באלול, שאז היתה ההתהוות שמבחינת הדיבור, שהרי בכ"ה באלול הי' המאמר דבראשית6, דבראשית נמי מאמר הוא7, והמאמר דבראשית כולל בתוכו גם שאר המאמרות8, שלכן נעשה כן גם בהבריאה, שההתהוות שביום הראשון כוללת את כל הבריאה, כמו שכתוב6 את השמים ואת הארץ, את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי'9, והטעם שההתהוות שביום הראשון כוללת את כל הבריאה הוא לפי שהמאמר דבראשית כולל את כל המאמרות, ונמצא שבכ"ה באלול הוא ענין הדיבור. ויום ו' למע"ב שהוא יום ברוא אדם הראשון, נשמות בגופים, הוא ענין המחשבה, כמאמר10 ישראל עלו במחשבה, ובמחשבה גופא הרי זה באופן היותר נעלה שבמחשבה11. וכיון שמחשבה ודיבור הם רחוקים זה מזה בריחוק הערך, איך אפשר שיום ברוא אדה"ר, שהו"ע המחשבה, יקרא בשם תחלת מעשיך, שהו"ע הדיבור, והי' צ"ל הקביעות דר"ה בכ"ה באלול, שאז הוא ענין הדיבור, תחלת מעשיך. אמנם, מזה שהקביעות דר"ה הוא ביום ברוא אדה"ר דוקא, מובן, שדוקא נשמות בגופים שייכים להענין דר"ה. והענין בכללות הוא, דהנה ענין ראש השנה הוא כמרז"ל12 אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, דבר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותם13, והוא ענין סילוק המלכות לשרשה ומקורה, ובכדי להמשיך את המלכות משרשה ומקורה בתכלית, הרי זה על ידי נשמות (בגופים) דוקא, דכיון שהם מושרשים שם (זיי זיינען דאָרטן), יכולים הם להמשיך את המלכות משרשה ומקורה. אך להיות שהנשמה מלובשת בגוף והיא בבחינת העלם, לכן אומרים פסוקי מלכיות, שמביאים ראי' מהתורה14, והיינו שהתורה מגלה את המעלה דנש"י, שהתורה מגלה בהנשמות וואָס זיי זיינען, ועל ידי זה הם מעוררים את המלכות משרשה ומקורה, שזהו"ע אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם.
ב) ולהבין
זה15, הנה כתיב16 מלכותך מלכות כל עולמים, דכל עיקר ומקור התהוות כל העולמים, גם העולמות שלמעלה מאצילות, הוא מבחינת מלכותך דוקא, והוא בחינת מלכות דא"ס עצמו שנק' מלכותך ממש, בחינת המלכות דעצמות אור אין סוף. וטעם הדבר שההתהוות היא מספירת המלכות דוקא, יובן עד"מ בכחות הנפש באדם למטה, שהכחות שכל ומדות הם בקירוב אל הנפש, שלכן נקראים הכחות בשם תקונים17, לפי שהנפש מתתקנת בהם ומקבלת עילויים מהם, שזהו לפי שהכחות הם בקירוב אל הנפש. ועוד זאת, שלא רק הכחות שכל ומדות בלבד, אלא גם מה שנפעל מהכחות שכל ומדות, הוא גם כן בקירוב אל הכחות ובקירוב אל הנפש. והיינו, שלא זו בלבד שהדבר שנפעל מהכחות הוא בקירוב אל הכחות, אלא שמצד זה שהכחות הם קרובים אל הנפש, הנה גם מה שנפעל מהם הוא בקירוב אל הנפש. וכל זה הוא בשכל ומדות. מה שאין כן במלכות18, הנה כח המלכות הוא בריחוק מהנפש, וגם מה שנפעל מכח המלכות הוא בריחוק לא רק מהנפש אלא גם מכח המלכות גופא. אמנם, מעלה זו דשכל ומדות על המלכות היא רק בענין הגילויים, אבל בעצם הנפש הרי זה כחותם המתהפך, שהמלכות מושרשת בעומק יותר בעצם הנפש משאר הכחות, דעם היות שגם הכחות שכל ומדות נמשכים מעצם הנפש, מכל מקום, המלכות היא בעומק יותר בעצם הנפש, ולכן אנו רואים שהאדם נותן (גיט אַוועק) כל הענינים דשכל ומדות בשביל המלוכה, לפי שהמלכות היא בעומק יותר בעצם הנפש. ולא רק כח המלכות בלבד, אלא גם הענינים הנפעלים מכח המלכות, מתבטא בהם עצם הנפש יותר מאשר בהענינים דשכל ומדות. והדוגמא מזה יובן למעלה, שההתהוות בבחינת יש ומציאות היא מספירת המלכות דוקא. דהנה ההתהוות צריכה להיות בבחינת יש ומציאות דוקא, כדי שיהי' שייך שיהיו שני דרכים ויהי' ובחרת בחיים19, ותהי' העבודה דאתכפיא והעבודה דאתהפכא. והתהוות כזו בבחינת יש ומציאות היא מספירת המלכות דוקא, דמשאר הספירות אי אפשר להיות יש ומציאות, כיון שהספירות עצמם הם בקירוב, וגם מה שנתהווה מהם הוא בקירוב, וההתהוות בבחינת יש ומציאות היא מספירת המלכות דוקא, להיותה בריחוק.
ג) אמנם
על פי זה צריך להבין מה שכתוב בראשית ברא, ותרגם20 בחוכמתא ברא, דהיינו שההתהוות היא מהחכמה, והרי לפי משנת"ל ההתהוות היא מהמלכות. אך הענין הוא, דמכח המלוכה וההתנשאות עצמו, גם כמו שהוא בבחינת כתר מלכות, אי אפשר להיות ההתהוות, אלא צריך להיות ההמשכה בהשתלשלות, ותחלת ההשתלשלות היא מהחכמה. ויובן זה עד"מ בכחות הנפש באדם למטה, דבחינת כתר מלכות הוא ענין הרצון למלוכה, שבבחינה זו נעשה הגילוי דהתנשאות עצמי, וגם נעשה הרצון להתנשאות על עם, ואף על פי כן לא יהי' עדיין מאומה, אלא צריך שיהי' ענין של מלוכה בפועל דוקא. דהנה, בבחינת כתר מלכות מתחדשים ב' ענינים. הא', שההתנשאות עצמי בא בגילוי, שהרי בתחלה הענין דהתנשאות עצמי הוא בהעלם שאינו שייך לגילוי*, ואין הכוונה להעלם מצד איזה דבר מהחוץ שמעלים עליו, שהרי העצם אינו סובל התעלמות, כי אם שהוא בהעלם מצד עצמו, ואפשר שלא יבוא לעולם לגילוי. ואף שמבואר בכ"מ21 שכל העלם מוכרח שיבוא לגילוי, מכל מקום, העלם זה הוא העלם שאינו במציאות. ולכן גילוי זה הוא ענין נעלה ביותר. וזהו החידוש בבחינת כתר מלכות, שההתנשאות עצמי באה לכלל גילוי**. ובגילוי שלו עוד ענין, שנעשה סיבה שיומשך ממנו רצון להתנשאות על עם. וזהו ענין הב' שנתחדש בכתר מלכות, שנעשה רצון להתנשאות על עם. דהנה, העצם מצד טבעו שהוא בהבדלה הרי הוא מעלים (פאַרהאַלט ער) ומבדיל גילוי הכחות, וכאשר הוא בא בגילוי אזי מתגלה גם הרצון להתנשאות על עם. אמנם, אף שבבחינת כתר מלכות נתגלה ההתנשאות עצמי, וגם נעשה רצון להתנשאות על עם, מכל מקום, עדיין אין זה מספיק, וצריך להיות מלוכה והתנשאות בפועל דוקא. והדוגמא מזה יובן למעלה, דמבחינת הכתר עצמו, גם בחינת כתר מלכות, אי אפשר להיות עדיין ההתהוות, וצריך להיות נמשך בהשתלשלות, שראשיתה היא החכמה, וכידוע ההפרש בין ראשון לראשית, דראשון אינו מוכרח שיש אחריו שני ושלישי, מה שאין כן ראשית היינו שיש אחריו שני ושלישי, וזהו ההפרש בין כתר לחכמה, דכתר נקרא ראשון, שהוא בהבדלה, וחכמה נקראת ראשית, שהיא ראשית ההשתלשלות, ונקראת ראשית לשון נקבה, לפי שמקבלת מבחינת ראשון שהוא הכתר. וכמבואר בזהר22 ההפרש בין הכתר לחכמה, דאף ששניהם הם נקודה, מכל מקום יש הפרש ביניהם, שהנקודה דכתר היא נקודה דלא נעיץ, והנקודה דחכמה היא נקודה דנעיץ, להיותה דבוק בהמדריגות שאחרי', והיינו שהיא התחלת המציאות. וכמו שכתוב23 והחכמה מאין תמצא, שיש בזה ב' הפכיים, שהיא מאין, ומכל מקום היא בבחינת מציאות. וזהו מה שכתוב24 אני ראשון, דקאי על החכמה, הנה אני אותיות אין, אבל הוא בהיפוך אתוון, בחינת אני, והוא ענין החכמה כמו שמקבלת מראשון שהוא הכתר25. ועוד זאת, שגם ההמשכה בחכמה לבדה אינו מספיק, אלא צ"ל כדאיתא בזהר26 כולם בחכמה עשית בבינה. וגם זה אינו מספיק עדיין, אלא כדאיתא בזהר שם27 חקק בה כו', דענין החקיקה הוא יותר מענין הציור, והחקיקה היא בז"א. וגם זה אינו מספיק, אלא דוקא מבחינת המלכות נעשה ההתהוות. וזהו מה שכתוב בתוספתא דזהר28 ע"פ בראשית ברא גו' את השמים ואת הארץ, דבראשית ברא הוא ענין החכמה, את השמים ואת הארץ כולל כל הספירות, ומכל מקום נאמר לאח"ז והארץ היתה תהו29, שלא הי' עדיין התהוות העולמות, אלא רק כאשר ויאמר אלקים יהי אור30, שהו"ע העשרה מאמרות, דיבור העליון דבחינת מלכות, הנה מזה דוקא נעשה התהוות העולמות. וזהו גם כן מה שכתוב אני ראשון ואני אחרון, דבכדי שתהי' ההתהוות צ"ל ההמשכה בכל ההשתלשלות, שזהו אני ראשון ואני אחרון, אני ראשון הוא הכתר וחכמה, ואני אחרון הוא המלכות. והנה, כמו שהוא בכללות, שכל הספירות אין מספיק עדיין, אלא צריך לספירת המלכות דוקא, כמו כן בספירת המלכות גופא שכוללת את כל הספירות, הנה בכדי שתהי' ההתהוות אינו מספיק בחינת כתר מלכות, וגם לא בחינת חכמה שבמלכות כו', אלא צ"ל בחינת מלכות שבמלכות דוקא, ומזה נעשה ההתהוות. והיינו, שכל שאר הספירות הם ממוצעים בכדי שמכתר (ראשון) יומשך עד בחינת מלכות שבמלכות (אחרון), שמזה יכול להיות ההתהוות. ויש בזה ב' ענינים. הא', ההתנשאות דמלכות, שמזה נעשה ההתהוות בבחינת מקיף. והב', בחינת האותיות דמלכות, שהם הענינים והכחות פרטיים שבמלכות, והוא ענין כח הפועל שבנפעל, שהוא בדרך קירוב31.
*) ולדוגמא – אף שאינו דומה ממש: שאול שהי' משכמו ומעלה גבוה32 – בתולדתו, כפשטות הסיפור – לא ידע ולא הרגיש כל התנשאות כלל אפילו לעצמו.
**) הכוונה בזה – שהגילוי הוא באותו המדריגה גופא, וככל גילוי העצם, דההתנשאות עצמי כמו שהוא בעצמו, הוא בגילוי, היינו שמהעלם שאינו במציאות, דפשיטא שאינו שייך שיומשך ממנו איזה ענין והרגש, נעשה מציאות (הרגש שהוא מנושא בעצמו). ועוד, שנמשך ממנו רצון להתנשאות על עם.
ד) וזהו
מלכותך מלכות כל עולמים, דהתהוות כל העולמות היא מהמלכות דוקא, וכמו עולמות בי"ע הנה התהוותם היא מבחינת המלכות דאצילות. ואופן התהוות בי"ע הוא על ידי צמצום ופרסא, ושרש הצמצום ופרסא הוא מההתנשאות עצמי דמלכות, שמצד הסילוק (די אָפּגעטראָגנקייט) דמלכות נעשה הצמצום ופרסא, ועל ידי זה היא ההתהוות דבי"ע. וכמו שהוא בהתהוות הבריאה, שהתהוותה ממלכות דאצילות, כמו כן הוא בכל פרטי העולמות, דמלכות דבריאה נעשית כתר ליצירה, ומלכות דיצירה נעשית כתר לעשי', עד התהוות עולם הזה. וכמו שהוא בעולמות בי"ע שהתהוותם היא מבחינת מלכות דאצילות, כמו כן הוא גם בעולם האצילות, שהתהוותו היא גם כן מבחינת המלכות דוקא. דהנה ידוע שהתהוות האצילות היא מהכתר, ובכתר יש ב' בחינות, עתיק ואריך, הנה עתיק הוא דוגמת ההתנשאות עצמי, ובחינת אריך הוא דוגמת הרצון להתנשאות על עם, ואם כן מובן שהתהוות האצילות היא מבחינת המלכות. וכמו כן הוא גם בעולמות שלמעלה מאצילות, שהתהוותם היא מבחינת מלכות דא"ק. וכמו כן הוא גם לפני הצמצום, שההתהוות היא מבחינת מלכות דא"ס דוקא, דמשאר הספירות אי אפשר להיות ענין ההתהוות, כי אם מבחינת מלכות דא"ס דוקא. דהנה, גם לפני הצמצום גופא ישנו ענין ההתהוות, שזהו ששיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בפועל33, שהו"ע ההתהוות לפני הצמצום. והתהוות זו היא לפי שעלה ברצונו אנא אמלוך34, וזה שעלה ברצונו אנא אמלוך הוא לפי שיש לו תענוג במלוכה. הנה התענוג הוא ענין התנשאות עצמי, ומה שעלה ברצונו אנא אמלוך הוא הרצון להתנשאות על עם, שמזה נעשה ההתהוות באופן ששיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בפועל. וגם התהוות כללות ההשתלשלות לאחרי הצמצום הוא גם כן מבחינת מלכות דא"ס, וההתהוות היא על ידי הצמצום (דוגמת התהוות בי"ע ממלכות דאצילות על ידי הצמצום ופרסא), והיינו, שמההתנשאות והסילוק דמלכות דא"ס נעשה הצמצום, ועל ידי זה נעשה ההתהוות, וההתהוות היא על ידי גליף גליפו35, שהו"ע אותיות הדיבור, שמזה נעשה כללות ההתהוות. וזהו מלכותך מלכות כל עולמים, שכל העולמות התהוותם היא מבחינת מלכות דא"ס, שהו"ע ההתנשאות עצמי דמלכות דא"ס, שמזה נתהווה כל ההשתלשלות עד להתהוות עולם הזה שהוא תכלית כל ההשתלשלות, וכמו שכתוב רבינו בתניא36 שתכלית השתלשלות העולמות אינו בשביל עולמות העליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו יתברך, אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון, הנה כל זה נעשה מבחינת מלכות דא"ס, שהו"ע ההתנשאות עצמי, שעז"נ מלכותך מלכות כל עולמים.
ה) והנה
ידוע שבראש השנה חוזרים כל הדברים לקדמותם, שנעשה סילוק המלכות בשרשה ומקורה, שמסתלקת בבחי' ההתנשאות עצמי דא"ס, ועל זה היא העבודה דר"ה שהו"ע ההכתרה, להמשיך את המלכות משרשה ומקורה, ההתנשאות עצמי. וזהו"ע הקבלת עול כללי דר"ה, וכמו שמבאר כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו בההמשך דר"ה37 ההפרש בין הקב"ע שבכל השנה להקב"ע דר"ה, דבכל השנה הקב"ע הוא בענינים פרטיים וכחות פרטיים, ובר"ה הוא קב"ע כללי, שזהו"ע קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי38, שקבלת המלכות אינה על הגזירות והמצוות, כי אם קבלת עול כללי. וע"י הקבלת עול כללי ממשיכים את המלכות משרשה ומקורה שהוא ההתנשאות עצמי. ועפ"ז יובן מה שהקביעות דר"ה היא ביום ברוא אדה"ר דוקא, לפי שההמשכה מההתנשאות עצמי היא על ידי נשמות ישראל דוקא.
וביאור
הענין הוא39, דהנה בענין המלוכה יש ב' ענינים. ענין הא' הוא ההתנשאות על העם, כמאמר40 אין מלך בלא עם, מלשון עוממות, שהם נפרדים41, והמלוכה עליהם היא בדרך כפי' והשתררות. וענין הב' הוא מלוכה על מלכים, מלך המלכים הנקרא אגוסטוס42, והרי בנוגע למלכים לא שייך לומר שהם נפרדים, וענין המלוכה עליהם אינו בדרך כפי' והשתררות, כי אם להיות אשר המלך הוא מופלא במעלה עליונה ביותר, משום זה הוא מלך גם על המלכים, שגם המלכים בטלים לפניו. והנה, ב' בחינות אלו ישנם בנש"י, דנש"י נקראים לפעמים בשם עבדים, כמו שכתוב43 כי לי בני ישראל עבדים, ולפעמים נקראים בשם בת מלך, כמו שכתוב44 כל כבודה בת מלך. והחילוק ביניהם, דבחינת עבדים הוא כמו העבד שעצם רצונו אינו לקיים רצון האדון, כי אם שמצד אימת האדון עליו הרי הוא כופה את עצמו ונעשה אצלו רצון לקיים רצון האדון. אמנם בחינת בת מלך הוא שעצם רצונו הוא לקיים רצון האדון, והוא ענין מלך המלכים. וענין ב' בחינות אלו בנש"י הוא, שבחינת עבדים הוא מצד ההתלבשות בגוף, ובחינת בת מלך הוא מצד עצם הנשמה שלמעלה מענין ההתלבשות בגוף. דהנה חמשה בחינות יש בנשמה, נפש רוח נשמה חי' ויחידה45, הנה בחינת נפש רוח נשמה הם בהתלבשות בהגוף, במוחא לבא וכבדא. ובפרטיות יותר הנה עיקר ההתלבשות הוא בבחינת נפש שבכבד, שמהכבד מתפשט לכל האברים, אמנם בכללות הנה בחינת נפש רוח נשמה הם בהתלבשות. ובחינת חי' אינה בהתלבשות, כי אם בדרך מקיף בלבד על כל פנים. ועצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף הוא בחינת יחידה, שמצד עצמה אינה שייכת להגוף וענינים גשמיים, כי אם שהיא מוגדרת בלבד בהגוף, ופועלת על ידי המדריגות שלמטה ממנה, בהגוף. וזהו מה שכתוב46 נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו', דטהורה היא קאי על עצם הנשמה (שלמעלה) שלמעלה מהתלבשות בגוף, ואח"כ הוא בחינת אתה בראתה עד בחינת נפחתה בי, דקאי על הנשמה שבהתלבשות בהגוף. וזהו ב' הבחינות דעבדים ובת מלך, דמצד ההתלבשות בגוף הוא בחינת עבד, אמנם מצד בחינת יחידה שלמעלה מהתלבשות בגוף הוא בחינת בת מלך, דיחידה קשורה עם יחיד47, ולכן הנה עצם רצונה הוא לקיים את רצון האדון. וזהו גם כן בחינת מלך המשיח, שהוא כולל כל הנשמות בבחינת היחידה48, ואופן לימוד תורתו יהי' בדרך ראי'49 שלמעלה מגדר השגה, שענין זה הוא מצד היחידה. וזהו בחינת מלך המלכים שיתגלה לעתיד.
והנה
ב' בחינות אלו בעבודה הם העבודה שע"פ טו"ד והעבודה דרעו"ד שלמעלה מטו"ד. העבודה שע"פ טו"ד הוא בחינת עבדים, דכמו העבד שבעצם אין רצונו לקיים רצון האדון אלא שכופה את עצמו ועל ידי זה נעשה אצלו רצון לקיים רצון אדונו, הנה כמו כן הוא בהעבודה שע"פ טו"ד, שהרצון אינו מצד עצם נפשו, כי אם שע"י ההתבוננות הרי הוא כופה את עצמו ונעשה אצלו רצון. מה שאין כן העבודה דרעו"ד שלמעלה מטו"ד הוא רצון עצמי. והרי אינו דומה הרצון הנעשה ע"פ טו"ד להרצון דרעו"ד, כמאמר50 אית רצון ואית רצון, דהרצון שע"פ טו"ד הוא רצון שנעשה על ידי כפי', והרצון דרעו"ד הוא רצון עצמי. ואף שגם הרצון דרעו"ד בא ע"פ טו"ד, וכמו שאנו רואים במוחש שע"י ההתבוננות מגיעים גם לרעו"ד, מכל מקום, אין זה באופן שההתבוננות פועלת את הרעו"ד, כי אם שפועלת הגילוי בלבד. וגם ההתבוננות עצמה היא בהפלאת הא"ס, והיינו, שההתבוננות אינה בהענין דמה רבו ומה גדלו51 כו', שהוא בגדר השגה, אלא ההתבוננות היא בההפלאה דא"ס שהוא למעלה מגדר השגה, שעי"ז נתגלה הרעו"ד. והנה, לפעמים גילוי הרעו"ד אינו על ידי העבודה שמצד המטה, כי אם שהגילוי הוא מלמעלה, באופן דחשף הוי' את זרוע קדשו52, וכמו בהזמנים דקירוב המאור אל הניצוץ53, דרשו הוי' בהמצאו54, שגילוי זה הוא שלא כפי אופן ההכנה, ויתירה מזה, שגם כאשר אין ההכנה שמצד האדם, הנה מלמעלה נעשה הגילוי דרעו"ד. ומעלת העבודה דרעו"ד על העבודה שע"פ טו"ד היא, שהעבודה שע"פ טו"ד, בחינת עבדים, מעוררת ההתנשאות על עם, ובחינת הרעו"ד שלמעלה מטו"ד שמצד היחידה, מלך המלכים, מעוררת את ההתנשאות עצמי.
ו) וזהו
זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, שהקביעות דר"ה היא ביום ברוא אדה"ר דוקא, דכיון שבר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותם, סילוק המלכות לשרשה ומקורה הראשון, שהוא ההתנשאות עצמי, הנה בכדי להמשיך מההתנשאות עצמי הרי זה על ידי נש"י דוקא, בהעבודה דרעו"ד שמצד בחינת היחידה (שמתגלה בר"ה), שעי"ז הם מעוררים את ההתנשאות עצמי, שלכן הקביעות דר"ה היא ביום ברוא האדם דוקא. וזהו גם כן ענין מלך המשיח דכתיב בי'55 ירום ונשא וגבה מאד, מאד אותיות אדם56, שהוא בחינת היחידה, כנזכר לעיל שמשיח יכלול כל הנשמות מצד בחינת היחידה, ולימוד תורתו יהי' באופן דראי' שלמעלה מגדר השגה שזהו מצד בחינת היחידה, ודוקא מצד בחינת יחידה אפשר לעורר ההתנשאות עצמי. אך להיות שהנשמה מלובשת בגוף והיא בהעלם, לכן אומרים פסוקי מלכיות, היינו שהתורה מגלה בנש"י מה שהם בעצם (וואָס זיי זיינען), וע"י עבודתם ברעו"ד ממשיכים את המלכות מההתנשאות עצמי, וההמשכה היא עד למטה מטה, שנמשכת שנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.
שיחת יום ב' דראש השנה, ה'תשי"ז
תפלת מוסף דר"ה (ראש השנה כז, א).
לקוטי תורה נצבים מז, א ואילך. נא, ב. ובכ"מ.
תש"ד (ספר המאמרים תש"ד – יצא לאור כ"ג אלול תשט"ז).
ויק"ר רפכ"ט. פדר"א פ"ח. ראה ר"ן ראש השנה טז, א.
ראה ספר המאמרים עזר"ת ע' יא.
בראשית א, א.
ראש השנה לב, א.
ראה לקוטי תורה בהר מא, ד. במדבר יב, ד. מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' קפב. ח"ב ע' תלב.
פירוש רש"י בראשית א, יד.
ב"ר פ"א, ד.
ראה לקוטי תורה שה"ש יט, ב. לד, ג.
ראש השנה טז, א. לד, ב.
ראה פע"ח ושער הכוונות שער ראש השנה. ובכ"מ. לקוטי תורה נצבים נא, ב. ובכ"מ.
ראה לקוטי תורה דרושים לר"ה נו, ג ואילך. ובכ"מ. וראה גם לקוטי שיחות ח"ד ע' 1146 הערה 14.
בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב ח"ג ע' א'ריד ואילך. ספר המאמרים תרפ"ט ע' 14 ואילך.
תהלים קמה, יג.
ראה תורה אור ריש פרשת וארא רד"ה פתח אליהו, ובהגהות כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבנו (מוהרש"ב) נשמתו עדן לד"ה הנ"ל (קה"ת, תשמ"א).
בכל זה – ראה גם ספר המאמרים עטר"ת ע' סג ואילך. ע' שכד ואילך. ספר המאמרים תרפ"ט שם. וש"נ.
נצבים ל, יט.
תרגום ירושלמי.
ראה המשך תער"ב שם ע' א'ריג.
ח"א ג, ב. הובא בפלח הרמון שער ג פרק ב.
איוב כח, יב.
ישעי' מד, ו.
ראה גם תניא אגה"ק סי"ז (קכו, רע"א). ועוד.
ח"ג מג, א.
ח"א ב, א.
ח"א לא, ב.
בראשית א, ב.
שם, ג.
ראה גם המשך תער"ב ח"ב ע' עדרת.
שמואל-א ט, ב. וראה אוה"ת וירא ח"ד תשסד, ב. שה"ש ח"ב ע' תיד ואילך.
ראה עץ חיים שער א (דרוש עיגולים ויושר) בתחילתו. מקדש מלך לזהר ח"א טו, א. שער היחוד לאדמו"ר האמצעי פ"י ואילך.
אד"ר – הובא בסהמ"צ להצ"צ קע, ב. וראה לקוטי תורה נשא כא, ד. נצבים נא, ב.
אולי נאמר הענין ד"גליף גליפו" על ההתהוות דשיער בכח (המו"ל).
פל"ו.
ספר המאמרים תש"ד ע' 13 ואילך.
ראה מכילתא יתרו כ, ג.
בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב ח"ב ע' תשנ ואילך. ח"ג ע' א'תב.
בחיי וישב לח, ל. תניא שער היחוד והאמונה רפ"ז (פא, ב).
שער היחוד והאמונה שם. וראה גם דיבור המתחיל מן המיצר תר"ס (ספר המאמרים תר"ס ע' ה).
ראה שמו"ר פכ"ג, א. וראה תורה אור מקץ מ, ב. אוה"ת בשלח ע' תצח ואילך. ועוד.
בהר כה, נה.
תהלים מה, יד.
ב"ר פי"ד, ט.
"אלקי נשמה" בברכות השחר. – ראה מאמר שלאח"ז (לקמן ע' 19 ואילך).
ראה ספר המאמרים תרצ"ו ע' 57. וש"נ.
ראה רמ"ז לזח"ג רס, ב. ספר המאמרים תרח"ץ ע' ר. תרצ"ט ע' 207.
לקוטי תורה צו יז, ב. שער האמונה פנ"ו ואילך. ספר המאמרים שבהערה הקודמת.
ראה זח"ג (אד"ר) קכט, א. תורה אור ויקהל פז, ד. סהמ"צ להצ"צ פח, ב.
תהלים קד, כד. שם צב, ו.
ישעי' נב, י.
ראה דרך חיים כא, סע"ב. כד, ד ואילך. צא, א. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ב ע' תקכד. ספר המאמרים תרנ"א ע' נג. תרח"ץ ע' ב.
ישעי' נה, ו. ראש השנה יח, א. יבמות מט, סע"א. שם קה, סע"א.
ישעי' נב, יג.
ראה ספר הגלגולים ספ"א. מגלה עמוקות אופן קפ. תורה אור מו, ד. ביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי קב, א. קה, ב. ועוד.
תורת מנחם - התוועדויות »
סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור.