בסייעתא דשמיא. יום ב' דראש השנה, ה'תשח"י
(הנחה בלתי מוגה)
תקעו
בחדש שופר בכסה ליום חגנו1, ואיתא בגמרא2 איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה, שהפירוש הפשוט הוא, שבר"ה הלבנה היא בכיסוי, שזהו ההפרש בין ראש השנה לשאר המועדים, שבכל המועדים הלבנה היא במילוי, ובר"ה היא בהעלם וכיסוי, והרי ענין הכיסוי וההעלם הוא היפך ענין האור. וענין זה מתאים גם כן עם מאמר הגמרא3 ע"פ4 ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, מרשית חסר אל"ף, כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה, והרי ענין הרישות והעניות הוא כענין ההעלם והכיסוי, היפך האור, ההמשכות והשפעות5. וצריך להבין מהו הענין שבר"ה צריך להיות ענין הרישות והעניות. ומה שפירש רש"י שישראל עושין עצמן רשין בר"ה לדבר תחנונים ותפלה (שהקב"ה יתן להם שנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחא), הרי ענין זה הוא לאו דוקא בר"ה, כיון שגם בכל השנה צריך להיות ענין התפלה והתחנונים להקב"ה שיתן כל הענינים הנצרכים, ומהו הטעם שבר"ה דוקא הוא ענין הרישות והעניות. גם צריך להבין מהי המעלה בענין הרישות והעניות, שהרי מדברי הגמרא משמע שיש מעלה בענין הרישות, שעי"ז שרשה בתחלתה אזי מתעשרת בסופה, וכידוע6 שמתעשרת בסופה לא קאי על סוף השנה דוקא, לאחר זמן, אלא הכוונה היא שמתעשרת מיד לאחרי שרשה, ועל דרך מה שכתוב7 מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה, שכאשר מן המיצר קראתי אזי נעשה מיד ענני במרחב, מרחב עצמי, שבכללות הוא בחינת י-ה, עולם הרחבות, הנה כשם שהענין דענני במרחב נעשה מיד אחרי התנועה דמן המיצר, כמו כן הוא גם בענין שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שהכוונה היא שכאשר היא רשה בתחלתה הנה מיד לאח"ז היא מתעשרת, וצריך להבין, מהי המעלה דרשה. וביותר אינו מובן איך מתאים זה עם דברי המדרש8 (שמביא כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו בהמאמרים דר"ה9) על פסוק10 ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש גו', שביעי שהוא משובע בכל, גתות בתוכו, ברכות בתוכו, כיפור בתוכו, סוכה בתוכו, לולב וערבה בתוכו, והיינו, שחודש זה הוא משובע בכל, וממנו נמשך שובע על כל השנה, ואם כן איך מתאים זה עם דברי הגמרא שצ"ל רשה בתחלתה.
ב) ויובן
זה בהקדים תחלה11 ביאור התירוץ על הקושיא הידועה12 מפני מה הקביעות דר"ה היא ביום ו' למע"ב, ולא ביום הראשון למע"ב, כ"ה באלול שבו נברא העולם13, שזהו לפי שיום ו' למע"ב הוא יום ברוא אדה"ר, שאמר14 הוי' מלך גאות לבש, שעי"ז פעל קיום בהבריאה, וזהו עיקר כל הבריאה, ולכן הקביעות דר"ה היא ביום זה דוקא. והיינו, דעם היות שגם ביום הראשון למע"ב הי' אלקות בעולם, שהרי בדבר הוי' שמים נעשו15, ובראשית ברא אלקים16, וכתב רבינו בשער היחוד והאמונה17 דכיון שמע"ב אינו התהוות יש מיש, כי אם יש מאין, הרי כל מציאות היש הוא הדבר הוי', ואם כן הרי גם ביום הראשון למע"ב הי' כל מציאות העולם אלקות, מכל מקום, על ידי עבודתו של אדה"ר שאמר הוי' מלך גאות לבש, המשיך בעולם המשכה נעלית יותר. ומעלת ההמשכה שהמשיך אדה"ר על ההמשכה שהיתה קודם היא כענין מעלת העניות.
ג) והענין
בזה18, דהנה כתיב19 תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני, והיינו, דהגם שאמר על עצמו כי חסיד אני20, מכל מקום, כשהתפלל בעד כללות כנס"י אמר כי עני אני, שהוא היפך מבחי' חסיד, לפי שתפלה זו מתקבלת ביותר. דהנה, יש תפלה לעני ותפלת עשיר, כדאיתא בזהר21 ע"פ22 תפלה למשה, שתפלת משה היא תפלת עשיר, כמו העשיר שאינו מבקש בעד עצמו, כיון שהוא עצמו אינו צריך לכלום, ורק מבקש בעד המדינה, ומכל מקום, הנה תפלת עני שוה במעלתה לתפלת עשיר, ויתרה מזה, שתפלת העני קודמת לתפלת עשיר. ולכן מצינו גם גבי משה שהעמיד עצמו (ער האָט זיך אַריינגעשטעלט) במדריגת עני, כמו שכתוב23 זה עני קרא והוי' שמע, דלכאורה תיבת זה היא מיותרת, דהול"ל עני קרא, ולמה נאמר זה עני קרא, אך הענין הוא, דזה קאי על משה, כדאיתא במנחות24 יבוא זה, זה משה, דכתיב25 זה משה האיש, וזהו זה עני קרא והוי' שמע, דגם זה שקאי על משה שהוא בחינת עשיר, הנה כדי שיהי' בטוח שיהי' הוי' שמע, העמיד עצמו במדריגת עני, זה עני קרא (ועל ידי זה) והוי' שמע. וזהו גם כן החידוש שיתחדש על ידי משיח, דמשיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא26, שהצדיקים יבואו לבחי' התשובה. דהנה, צדיקים ובע"ת הם בחינת עני ועשיר, שהרי אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת27, היינו דעת באלקות, הנה הצדיקים שהנהגתם היא באופן דתמידים כסדרם, שהולכים תמיד בדרך המלך ומאיר להם אורות וגילויים כו', הרי הם בחינת עשירים, ובעלי תשובה שיש בהם ענינים שצריכים להפכם לזכיות, הרי הם בחינת עניים, ומכל מקום, הנה מעלת הבע"ת גדולה ממעלת הצדיקים, כמאמר28 במקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כנזכר לעיל בענין מעלת העני על העשיר. וזהו ההתחדשות שיחדש משיח, שגם הצדיקים יבואו לבחי' התשובה, שזהו דוגמת מה שכתוב זה עני קרא והוי' שמע, שמשה רבינו שהי' בחינת עשיר, העמיד עצמו במדריגת עני.
ד) ולהבין
זה יש להקדים11 מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה29 בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים. ולכאורה, מאחר שעצמותו ומהותו יתברך הוא תכלית הטוב ושלימות הטוב, איך עלה בתחלה במחשבה לברוא במדת הדין. אך הענין הוא, דמצד הגילויים שלמעלה הרי בתחלה הי' אור אין סוף ברוך הוא ממלא את החלל ולא הי' מקום למציאות העולמות, ובכדי שיהי' מקום לעולמות הוצרך להיות תחלה הצמצום שסילק אורו הגדול על הצד30, שהו"ע של דין. וגם ההמשכה שאחרי הצמצום היתה המשכה בבחי' דין דוקא, דהיינו המשכת קו קצר ומצומצם. ואף על פי כן, ראה שאין העולם מתקיים, היינו שהכוונה היא שיהי' הגילוי לא רק בבחי' קו, כי אם שתהי' המשכת אור הבל"ג, וזהו שאין העולם מתקיים, היינו שאין זה כפי הכוונה, שאז אינו ענין הקיום. ולכן שיתף עמו מדת הרחמים, שנתן לישראל תורה ומצוות, שעז"נ31 כל מצותיך צדק, והיינו, שע"י קיום המצוות ממשיכים אור הבל"ג, שנעשה כמו קודם הצמצום, שמקום החלל הי' ממולא עם אור אין סוף, ועוד למעלה מזה, כמבואר באריכות בכ"מ.
והנה
ענין הצמצום וגילוי אור הבל"ג (על ידי המצוות) שהם בחינת הדין והרחמים כפי שהם בשרשם, הנה כפי שהם בעולמות שלמטה הרי זה הענין דהוי' ואלקים. דהנה כתיב32 כי שמש ומגן הוי' אלקים, דכשם שבשמש ומגן הרי האור הוא מהשמש, אך כיון שהאור כפי שנמשך מהשמש עצמו אין העולם יכול לסובלו, לכן נמשך האור על ידי המגן ונרתיק שמכסה על השמש שעי"ז יכול העולם לסובלו, הנה כמו כן הוא בענין הוי' ואלקים, שאמיתית ההתהוות היא משם הוי', דהוי' הוא לשון מהוה33, אלא שאילו היתה ההתהוות מצד שם הוי' עצמו לא הי' העולם במציאות יש ודבר נפרד כלל, ולכן ההתהוות היא על ידי שם אלקים, כמו שכתוב בראשית ברא אלקים, היינו ששם אלקים מעלים על האור דשם הוי', שעי"ז נעשה מציאות יש ודבר נפרד בהרגשתו. וזהו"ע מה שעלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, שבשרשו הוא ענין צמצום הראשון שהוא ההעלם לגבי כללות ההשתלשלות, ובעולמות שלמטה הוא ענין ההעלם דשם אלקים שמעלים לגבי הנבראים, ומה שהוצרך להיות מדת הדין הרי זה לפי שבאופן אחר לא הי' אפשר להיות ההתהוות, ואם כן באמת הרי זה ענין של חסד. ומכל מקום, ראה שאין העולם מתקיים, שהרי הכוונה היא לא שיהי' מציאות יש ודבר נפרד, אלא שתהי' המשכת אלקות בעולם. ולכן שיתף עמו מדת הרחמים, שיתגלה בעולם גילוי שם הוי' שלמעלה משם אלקים, היינו הגילוי דשם הוי' שלמעלה מענין ההתהוות, כי אם הוי' מלשון הי' הוה ויהי' כאחד34, שהוא למעלה מהזמן, היינו שהזמן עצמו הוא בבחי' בלי זמן, שזהו הי' הוה ויהי' כאחד, וכמו כן הוא גם בענין המקום, שהמקום עצמו הוא בבחי' שלמעלה מהמקום, ולמעלה יותר בחינת הוי' שאין בו נקודות שהוא הוי' שבעצמות35. ומדייק שיתף עמו כו', שמדת הדין והרחמים יהיו בשיתוף, היינו, לא שיתבטל ההעלם דשם אלקים, כי אם שבעולם כפי שהוא במציאותו יתגלה הגילוי דעצם שם הוי' שלמעלה מענין ההתהוות, שהרי הענין דהוי' הוא מלשון מהוה33 היינו כפי ששם הוי' נתצמצם בשם אלקים, אלקים לשון רבים36, אמנם הכוונה היא שבעולם כפי שהוא במציאותו על ידי שם אלקים, יומשך העצם דהוי' שלמעלה מענין ההתהוות, שזהו"ע שיתוף מדת הדין ומדת הרחמים. ובשרשם הוא יחוד קו ורשימו, שהרי הקו ענינו גילוי (דעם היותו קו קצר ומצומצם (כנזכר לעיל), מכל מקום, כללות ענינו הוא גילוי), ורשימו הוא העלם, וזהו שהקו הוא מקור האורות והרשימו הוא מקור הכלים. ובכללות הוא ענין יחוד הוי' ואלקים.
ה) אמנם
עדיין צריך להבין, דהן אמת שאי אפשר להיות התהוות מציאות יש ודבר נפרד כי אם על ידי ההעלם דשם אלקים, שבשרשו הוא צמצום הראשון, ולכן עלה במחשבה לברוא במדת הדין, אמנם הא גופא צריך להבין, מהי המעלה שיהי' יש ודבר נפרד דוקא. אך הענין הוא, שזהו על דרך מעלת ענין העניות.
ויובן
זה ע"פ דברי הרב המגיד37 שהקשה על מה שכתוב38 ועינינו מאירות כשמש וכירח, שאם אנו אומרים כשמש, מה שייך לומר עוד וכירח, הרי כל אור הירח אינו אלא מה שהיא מקבלת מאור השמש, ואם כן איזה מעלה אפשר להיות בירח על השמש. ותירץ הה"מ, שהמעלה באור הירח הוא בענין התענוג, דהנה אור השמש הוא אור עצמי שאין בו שינויים, ותענוג תמידי אינו תענוג, מה שאין כן בירח שיש בו שינויים, לפעמים הוא במילוי ולפעמים אינו במילוי ועד שלפעמים הוא מכוסה לגמרי, הנה מצד השינויים וההתחדשות יש בזה תענוג, והרי התענוג הוא כח היותר נעלה שבו תלויים כל הכחות. וזהו שאומרים ועינינו מאירות כשמש וכירח, שיהי' ב' המעלות, דמעלת השמש הוא בענין האור שהוא אור עצמי, ומעלת הירח הוא בענין התענוג, וזהו כשמש וכירח, שיהי' אור עצום ותענוג עצום. וכשם שבענין השמש וירח יש מעלה בירח על השמש, כמו כן הוא גם בענין עני ועשיר, שגדולה מעלת העני ברוחניות, והוא ענין מעלת בע"ת על צדיקים, שהצדיקים שאצלם תמידים כסדרם, ללא התחדשות, אזי הם מגיעים רק בבחי' האורות והגילויים בלבד, אמנם בע"ת שעבודתם היא להפוך את הזדונות לזכיות, וכללות ענין עבודתם היא מן המיצר ועקתא, הנה מצד ההתחדשות שבזה הרי הם מגיעים להעצמות. וכמו שכתוב המגיד שם המשל מעני בגשמיות, שכאשר העני משתכר מאה זהובים הרי הוא מתענג יותר מהמלך שיש לו אוצרות כסף וזהב, והיינו לפי שאצל המלך אין זה חידוש ואצל העני הוא חידוש, וע"י החידוש נעשה התענוג. וכמו כן הוא גם בענין העני ברוחניות, שדוקא בעלי תשובה מגיעים לבחי' תענוג העצמי.
ובזה
יובן שהכוונה היא שהנברא יהי' יש ודבר נפרד דוקא, ומכל מקום הנה על ידי העבודה דאתכפיא סט"א ואתהפכא סט"א ימשיכו גילוי אור בהיש, כיון שע"י ההתחדשות שבזה ממשיכים את העצמות. וזהו העילוי במדת הדין שהו"ע ההעלם, כי, מצד ענין הגילוי בלבד, מאחר שאין בזה התחדשות, הרי זה רק בחינת אורות וגילויים בלבד, אמנם כאשר ההתהוות הוא מצד מדת הדין, שהו"ע ההעלם, הנה על ידי זה נעשה המשכת העצמות, ולכן צריך להיות שיתוף מדת הדין והרחמים. ובשרשם הוא ענין יחוד קו ורשימו כנזכר לעיל, והיינו, שהקו ענינו הוא הגילוי מהאוא"ס שקודם הצמצום, אמנם כיון שאומרים שהוא גילוי, הרי מזה גופא מובן שהוא גילוי בלבד ולא העצם, היינו שהוא גילוי מן העצם, ולא לפי אופן העצם, מה שאין כן הרשימו, עם היותו העלם, הנה בהעלם זה ישנו העצמי, אמנם, כיון שהעצמי בהרשימו הוא בהעלם, לכן הנה הקו שענינו גילוי מגלה את העצמי שנמצא בהרשימו, וזהו"ע יחוד קו ורשימו. ולמטה יותר הוא ענין יחוד אורות וכלים, דקו הוא מקור האורות, ורשימו מקור הכלים. וכמו כן הוא גם בענין יחוד השמות מ"ה וב"ן, דשם מ"ה ענינו גילוי, אלא שהוא גילוי בלבד, וכידוע39 שהמשכתו היא על ידי הפסק המצח, מה שאין כן בשם ב"ן נמצא העצם, אלא שהוא בהעלם, ולזה צריך להיות ענין יחוד מ"ה וב"ן, דשם מ"ה שענינו גילוי הרי הוא מגלה בשם ב"ן את ענינו העצמי. ובכללות הוא ענין יחוד הוי' ואלקים, שהוא באופן של התכללות ב' הפכים, שעי"ז נמשך אור שלמעלה משניהם, והוא ענין המשכת העצמות.
ו) והנה
כמו כן מצינו גם בהענין דר"ה, דהנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה40 שהקב"ה אומר לישראל אמרו לפני מלכיות בר"ה כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר, שהענין בפשטות הוא שישראל אומרים בר"ה הפסוקים שמבואר בהם ענין המלכיות והזכרונות כו'. ולכאורה, למה צריכים לומר פסוקים אלו, דמאחר שהם פסוקי התורה, הרי גם מבלעדי האמירה נפסקה כבר ההלכה שכך צריך להיות, וכמו שכתוב41 מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, שמה שהוא מצוה בתורה לבניו לעשות, הרי זה חוקיו ומשפטיו יתברך, ואם כן למה צריך לאמירת הפסוקים. אך הענין הוא, דכל זה הוא בכל השנה, מה שאין כן בר"ה כאשר כל הדברים חוזרים לשרשם וצריך להמשיך מהעצמות, אזי לא מספיק כפי שהוא מצד התורה בלבד, הגם שאורייתא וקוב"ה כולא חד42, אלא צריך גם לנשמות ישראל דוקא, שהם מגיעים בהעצמות, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה43 שמחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר גם למחשבת התורה שנאמר דבר אל בני ישראל צו את בני ישראל, ולכן הנה הנשמות דוקא מגיעים בהעצמות. ומכל מקום הנה נשמות ישראל צריכים לומר פסוקי התורה דוקא, לפי שהתורה מגלה את מעלת הנשמות. והיינו דעם היות שגדלה מעלת הנשמות על התורה, שהתורה היא בחינת אורות וגילויים, והנשמות הם עצמות, מכל מקום, הנה בנשמות העצמי הוא בהעלם, ולכן צריך להתורה שהיא בחינת גילוי, והיינו, שהתורה מאירה ומגלה את מעלת הנשמות. ועל דרך משנת"ל בענין יחוד מ"ה וב"ן, שמ"ה שענינו גילוי הוא מגלה את העצמי שבשם ב"ן.
ז) ועדיין
צריך להבין, דממ"ש אמרו לפני כו' זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, הרי מובן שהענין עצמו שצריך להזכירו ישנו גם קודם לכן, מבלעדי אמירת הפסוקים, והוא ענין הכריתת ברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם אברהם אבינו, שדבר זה קיים לעולם, ואם כן, אינו מובן, מהו הצורך להזכיר זאת. אך הענין הוא, דעם היות שהכר"ב ישנו תמיד, מכל מקום, מצד הענינים שהיו במשך השנה כו'44, יכול להיות שזה יפעל ענין השכחה, ולכן צריך להזכיר.
ובמה
בשופר, כי שופר הוא ענין צעקת הלב בקלא פנימאה דלא אשתמע45. דהנה, ישנם כמה אופנים בצעקה, יש צעקה שיכול האדם לבטא באותיות הדיבור, אם באותיות מסודרים אם באותיות בלתי מסודרים, אבל בכל אופן יכול להוציא זאת באותיות הדיבור. ויש צעקה שאין האדם יכול להוציא באותיות הדיבור, אלא הצעקה היא בקול פשוט. ויש צעקה שאינו יכול להוציא גם בקול פשוט, אלא היא צעקת הלב, וכמו שכתוב גבי חנה46 רק שפתי' נעות וקולה לא ישמע, שהו"ע צעקת הלב. וענין זה בא מצד ההתבוננות שלפנינה יש ילדים ולחנה אין ילדים47, היינו, שבלעו"ז ישנם אצלו כל הענינים, ובקדושה אין ילדים, מאי תולדותיהם של צדיקים תורה ומעשים טובים48, וע"י ההתבוננות בזה נעשה אצלו צעקת הלב. ועל דרך זה גם בדקות, בעבודת הצדיקים, הרי מאן דמחוי במחוג קדם מלכא כו'49, שלא זו בלבד שאין זה עבודה, אלא אדרבה, שזהו היפך העבודה, והיינו, שגם כאשר עובד הוי' בדחילו ורחימו, הרי הוא יש מי שאוהב50, ואינו בביטול במציאות. וכמו כן כאשר מתבונן בענין ירידת נשמתו למטה, שלגבי נשמתו כמו שהיא למעלה הרי כל עבודתו אינה בערך כלל, וכמו שכתוב רבינו51 דגם כשיהי' צדיק גמור עובד הוי' ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלת כו', שהרי בהנשמה כמו שהיא למעלה כתיב בה52 אשר עמדתי לפניו, וכמו שירדה למטה הרי ענין האלקות הוא בהתחדשות אצלה, שצריך כו"כ יגיעות עד שיהי' אצלו ענין השמיעה באלקות, ומכ"ש שיהי' אצלו ענין הראי' באלקות. ולכן הרי גם בצדיקים גמורים שייך ענין התשובה, וכמבואר בלקו"ת פ' האזינו53 ע"פ54 והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, שגם בצדיקים שייך ענין התשובה, שישיב את נשמתו לאותה הבחי' כמו שהיתה למעלה. וכאשר מתבונן בכל זה, הרי זה נוגע לעצם נפשו, ואז הוא צועק בצעקת הלב, שאינו יכול לגלות זה גם בקול פשוט. וזהו ענין השופר, שאינו יכול לבטא באותיות הדיבור, וגם לא בקול פשוט, כי אם בבחי' צעק לבם55, שהרי קול השופר אינו קול האדם, כי אם קול הבהמה, ובהמדריגות בנפש הרי זה מורה שהענין נוגע לו בעצם נשמתו, היינו, לא בבחי' נפש רוח נשמה שהו"ע כחות פנימיים, כי אם בהמקיפים דחי' יחידה. ובפרטיות יותר הוא ענין התשובה שמצד בחינת היחידה דוקא, כי בחינת חי' הוא מקיף הקרוב שפועל ונרגש בהכחות פנימיים, וכמאמר56 לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ, שעי"ז שלבו חפץ אזי נעשה התעוררות בהשכל, מה שאין כן בחינת מקיף דיחידה שהוא למעלה מענין הכחות פנימיים לגמרי. וזהו ענין השופר שהו"ע התשובה שמצד עצם הנשמה ממש, בחינת יחידה. ועל ידי זה נעשה במילא גם העלי' דהכחות פנימיים, כמאמר הבעש"ט57 במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, דרצונו של אדם היינו בחינת יחידה שבנפש, וזהו במקום שרצונו של אדם, בשעת ער שפּאַרט זיך איין בכל עצם נפשו, בבחי' יחידה שבנפש, ותקעתיו יתד במקום נאמן58, אזי שם הוא נמצא, היינו, שהגם שלפי שעה נמצאים כחותיו הגלויים במקום אחר, הנה כאשר רצונו של אדם נמצא במקום זה, הנה על ידי זה שם הוא נמצא, שפועל גם על כחותיו הגלויים. וזהו ובמה בשופר, שהו"ע צעקת הלב שמצד בחינת יחידה שבנפש, וע"י התשובה בבחי' יחידה הרי הוא מגיע להעצמות, והיינו, שהתורה היא רק בחינת גילוי בלבד, אך על ידי התשובה שמצד היחידה הרי הוא מגיע בהעצמות.
ובזה
יובן מעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים, כי ההמשכה שע"י עבודת הצדיקים היא מצד ענין התורה, ולכן הרי זה בחינת אורות וגילויים בלבד, מה שאין כן בעלי תשובה שעבודתם היא מצד הנשמה, יחידה שבנפש, הרי על ידי זה מגיעים להעצמות. ולכן הנה בעבודת הצדיקים יש הגבלה, שישנו חילוק בין מצוות עשה ומצוות לא תעשה, שע"י מ"ע שהו"ע הכלים ממשיכים רק האורות השייכים להכלים, והאורות שלמעלה מהכלים אי אפשר להמשיכם כי אם על ידי מל"ת שהו"ע שלילת הכלים, אבל להמשיך אורות אלו בכלים אי אפשר, לפי שהם אורות שלמעלה מהכלים, וכל זה הוא לפי שההמשכה שע"י עבודת הצדיקים היא מצד ענין התורה, שהו"ע של אור וגילוי בלבד, ולכן יש בזה הגבלה. אמנם אצל בעלי תשובה הרי זדונות נעשים להם כזכיות59, שגם האורות שלמעלה מהכלים הרי הם ממשיכים בכלים, שהענינים הלא טובים שעשו הם עצמם נעשים כזכיות, שנעשים עכשיו באופן של חיוב וכלים, ונמשך בהם האור שלמעלה מהכלים. וכמו בהמצוות דרבנן שמדברי סופרים, שעל ידם נמשך האור שלמעלה מהכלים בכלים60. והיינו לפי שהתשובה שמצד הנשמה מגעת בהעצמות, ולכן אין בזה שום מדידות והגבלות כלל.
ח) וזהו
כל שנה שהיא רשה בתחילתה מתעשרת בסופה, דרשה בתחילתה הוא ענין התשובה בצעקת הלב, בקלא פנימאה דלא אשתמע, וכמו העני שאין לו כלום, וכמו כן גם עבודת התשובה בצדיקים, כיון שמאן דמחוי במחוג קמי מלכא (כנזכר לעיל). והנה, ענין רשה בתחילתה צ"ל בר"ה דוקא, דאף שגם בכל השנה צריך להיות ענין הביטול, שלכן התחלת עבודת כל יום היא בבחי' ההודאה, בכדי להמשיך הענין דיחוד קוב"ה ושכינתי' על ידי המצוות, וכמו שאומרים קודם כל מצוה לשם יחוד קוב"ה ושכינתי'61, מכל מקום, ההמשכות שבכל השנה הם המשכת ענינים פרטיים ליום פרטי, ולכן גם הביטול אינו מצד עצם הנשמה, מה שאין כן בר"ה שכל הדברים חוזרים לשרשם וצריך להמשיך מהעצמות, לכן צריך להיות הביטול בצעקת הלב מצד בחינת יחידה, שזהו"ע רשה בתחילתה. ועל ידי זה שהיא רשה בתחילתה מתעשרת בסופה, דענין העשירות הוא המשכת העצמות, שהרי כל האורות והגילויים אין זה ענין העשירות, שהרי זה בכלל מש"נ62 ועמך לא חפצתי, והעשירות האמיתי הוא רק העצמות, ולזה באים על ידי העבודה דרשה בתחילתה. וזהו מן המיצר קראתי י"ה, שע"י העבודה שהיא מגו עקתא, נעשה ענני במרחב י"ה, בחינת י"ה, עולם הרחבות, עד בחינת מרחב העצמי ממש. וכמרומז גם כן בענין השופר, שצדו אחד צר וצדו השני רחב63. וכיון שההמשכה דר"ה היא המשכה מהעצמות, דלגבי העצמות הרי רוחניות וגשמיות שוין, לכן ההמשכה היא לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות, וכמו שכתוב כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו בהמאמרים דר"ה64, פרנסה ברוחניות ופרנסה בגשמיות.
וזהו
גם כן ענין בכסה, שמתאים עם ענין הרישות והעניות כנזכר לעיל. ואין זה סותר למ"ש במדרש ע"פ בחדש השביעי שהוא משובע בכל, דאדרבה, היא הנותנת, שדוקא על ידי התשובה, שהו"ע הרישות ועניות, נמשך שובע עצמי מצד העצמות ממש. וכיון שההמשכה היא מצד העצמות, הרי זה נמשך גם בגשמיות, והיינו, שנמשך שובע על כל השנה הן ברוחניות הן בגשמיות, גתות בתוכו, ברכות בתוכו, כיפור בתוכו, סוכה בתוכו, לולב וערבה בתוכו, ונמשך שנה טובה לכאו"א בכל המצטרך לו, בבני חיי ומזוני רויחא.
שיחת יום ב' דראש השנה, ה'תשח"י
תהלים פא, ד.
ראש השנה ח, סע"א ואילך.
שם טז, ב.
עקב יא, יב.
ראה דיבור המתחיל תקעו תרכ"ח (ספר המאמרים תרכ"ז ע' תכח. ע' תלז).
לקוטי לוי"צ אגרות קודש ע' תכא.
תהלים קיח, ה.
ויק"ר פכ"ט, ח.
דיבור המתחיל עלה אלקים בתרועה תש"ח פרק ב (י"ל לתשרי שנה זו (תשח"י) – ספר המאמרים תש"ח ס"ע 4 ואילך). דיבור המתחיל יום טוב של ראש השנה תש"י פ"א (ספר המאמרים תש"י ע' 3).
אמור כג, כד.
ראה דיבור המתחיל תקעו הנ"ל (ע' תלד).
לקוטי תורה נצבים מז, א. ובכ"מ.
ויק"ר ריש פרשת כט. פדר"א פ"ח. וראה ר"ן ראש השנה טז, א.
תהלים צג, א. פרדר"א פי"א.
תהלים לג, ו.
בראשית א, א.
פ"א ואילך.
בהבא לקמן – ראה אוה"ת דרושים לר"ה ע' א'שצא. דיבור המתחיל תקעו הנ"ל (ע' תכט ואילך).
תהלים פו, א.
שם, ב.
ח"א קסח, ב. וראה גם דיבור המתחיל תפלה למשה תר"ס. ארשב"נ תר"ץ.
תהלים צ, א.
שם לד, ז.
נג, ב.
תשא לב, א.
לקוטי תורה ראש השנה נח, ד. האזינו עה, סע"ב. שמע"צ צב, ב. שה"ש מה, א. נ, סע"ב. וראה זהר ח"ג קנג, ב.
ראה נדרים מא, ריש ע"א. זח"ג רעג, ב.
רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד.
רש"י בראשית א, א. ב"ר פי"ב, טו.
ראה עץ חיים שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ב.
תהלים קיט, קעב.
שם פד, יב. וראה תניא שעהיוה"א פ"ד ואילך. אוה"ת (יהל אור) לתהלים על הפסוק.
פרדס שער א (שער עשר ולא תשע) פ"ט. תניא שעהיוה"א רפ"ד.
זח"ג רנז, ב. תניא שעהיוה"א פ"ז (פב, א).
ראה דיבור המתחיל הוי' לי בעוזרי, שאו ידיכם קודש, ברוך הגומל – תשי"ז (תורת מנחם ח"כ ע' 105 ואילך; ע' 145 ואילך; ע' 166 ואילך).
ראה גם פירוש רש"י וירא כ, יג. וישלח לה, ז.
אור תורה להה"מ סימן רצז (בהוצאת תשס"ו ע' שמט). הובא באוה"ת דרושים לר"ה שם ס"ע א'ת. ספר המאמרים תרכ"ז שם ס"ע תלז ואילך.
ב"נשמת כל חי".
ראה עץ חיים שער י (שער התיקון) פרק ב. פ"ד.
ראש השנה טז, א. לד, ב.
תהלים קמז, יט. שמו"ר פ"ל, ט.
תניא פ"ד ורפכ"ג בשם הזהר. וראה זהר ח"א כד, א. ח"ב ס, א. תקו"ז ת"ו בתחלתו. לקוטי תורה נצבים מו, א. ועוד.
ב"ר פ"א, ד.
חסר קצת (המו"ל).
לקוטי תורה נצבים מד, ב ואילך.
שמואל-א א, יג.
שם, ב.
פירוש רש"י נח ו, ט.
ראה חגיגה ה, ב.
תורה אור ויקהל קיד, ד.
תניא פל"ה. פל"ז.
מלכים-א יז, א. וראה תורה אור וישב ל, סע"א ואילך. ובכ"מ.
עא, ג ואילך.
קהלת יב, ז.
איכה ב, יט.
ע"ז יט, א.
כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סימן מח. וש"נ.
ישעי' כב, כג.
יומא פו, ב.
ראה אוה"ת שה"ש ח"ב ע' תסד.
ראה פע"ח שער הזמירות ספ"ה. שער רוח הקודש (תל-אביב, תשכ"ג) לח, ב. לקוטי תורה ואתחנן ט, א. ראש השנה נה, ג. סא, א. וראה שער הכולל (להרא"ד לאוואוט) פ"ו ס"ב. תורת מנחם ספר המאמרים אלול ע' רמה. וש"נ.
תהלים עג, כה.
ראה ראש השנה כז, ב. שו"ע או"ח סתקפ"ו סי"ב.
סד"ה עלה אלקים בתרועה תש"ד (ספר המאמרים תש"ד ע' 14).
תורת מנחם - התוועדויות »
סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור.