בסייעתא דשמיא. יום ב' דראש השנה, ה'תשל"א
(הנחה בלתי מוגה)
זה1
היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון2, וידועים הדיוקים בזה3, הלא בכ"ה באלול נברא העולם4, וראש השנה הוא יום ו' לבריאת העולם, יום ברוא אדם הראשון4, ולמה נקרא תחלת מעשיך. ועוד, הרי בסיום מאמר זה גופא (שתקנו אנשי כנסת הגדולה) אומרים זכרון ליום ראשון, היינו, שהוא רק זכרון ליום ראשון (שהמכוון ביום ראשון כאן הוא לא רק לר"ה כמו שהי' בפעם הראשונה, אלא ליום ראשון ממש), יום ראשון של מע"ב, ואם כן איך אומרים שהוא תחלת מעשיך, דלכאורה, לאו רישא סיפא ולאו סיפא רישא.
ב) והנה
לכאורה הי' אפשר לבאר שיום ברוא אדה"ר נקרא תחלת מעשיך, לפי שהאדם הוא תכלית הבריאה5. ובהקדים מה שכתוב בזהר בראשית6, ר"ש קם ואמר מסתכל הוינא דכד בעא קב"ה למברי אדם אזדעזעו כל עלאין ותתאין, ומבאר אאמו"ר7, שזהו מפני שאדם אינו פרט א' כמו שארי הנבראים, אלא הוא כולל כל הנבראים והנמצאים בתוכו, כי נברא מכולם כו', כי נשמתו היא מלמעלה שכוללת כל העליונים, וגופו מלמטה שכולל כל התחתונים, ולכן אזדעזעו כל עלאין ותתאין כו'. ובפרטיות יותר, דהנה ידוע שבריאת האדם היתה באופן שתחילה נברא הגוף כמו דומם, וכמו שכתוב8 גלמי ראו עיניך, ואח"כ ניתנה בו נשמה, מה שאין כן שאר בע"ח, שגופם נברא לכתחילה עם נפשם, וכפי שמבאר אדוננו מורנו ורבנו הזקן בתו"א9 דיבור המתחיל להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים, שזהו לפי שהאדם צריך להעלות הניצוצות שנפלו בדצ"ח על ידי שנטפלים לצרכיו כו', ולכן נתלבשה נשמת האדם בגוף שמבחי' דומם, היותר תחתון מכולם, כדי שיעלה אותו, וממילא יתעלה גם הצומח שהוא למעלה מהדומם וכו'. וכמבואר בכתבי האריז"ל10 על הפסוק11 כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, דאע"פ שגם בהאדם ישנו מוצא פי הוי', אף על פי כן זקוק האדם ללחם, שכולל כל צרכי האדם12, ממין הדומם, צומח וחי, ועד שכולל גם מין המדבר, שהם משמשים לישראל, דכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה13, והאדם צריך לברר הניצוצין קדישין שישנם בכל הדברים האלו, לזככם ולהעלותם. וזהו גם מה שפי' הבעש"ט14 במארז"ל15 התורה חסה על ממונם של ישראל, דכיון שזהו ממונם של ישראל, היינו, שיש בזה ניצוצות השייכים לאיש הישראלי שצריך לבררם, לכן חסה התורה עליהם, היינו, שהתורה ריחמה (חסה מלשון רחמנות) על הניצוצות שצריך לבררם. וכאשר האדם מברר ומזכך ומעלה את הניצוצות של כל הבריאה, אזי פועל שלימות בהבריאה, ועד שפועל גם שלימות בהבורא כביכול, שמשלים את הכוונה דדירה בתחתונים16, ועד שפועל גם בבחי' שלמעלה מבחי' בורא, שהרי על כוונה זו נאמר שנתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים, וידוע מאמר רבינו הזקן17 אויף אַ תאווה איז קיין קשיא, שזהו"ע למעלה מן הטעם, ועד שמגיע בבחי' תענוג העליון, שזהו למעלה גם מבחי' רצון, שהרי רצון הוא תנועה של מרוצה וגילוי, מה שאין כן תענוג הוא בעצמותו ממש (ולכן בחינת התענוג מתכסה ומתעלם דוקא בחכמה, ולא בבינה, וכפי שיתבאר לקמן18 ). ומזה מובן, שכאשר פועלים ענין התענוג למעלה, פועלים על ידי זה שלימות בעצמותו כביכול, וכמו באדם למטה, ששמועה טובה תדשן עצם19, שע"י התענוג ניתוסף בעצם המתענג. ועל ידי זה שהאדם פועל שלימות בהבריאה, ועד שפועל שלימות בעצמותו יתברך, נעשה עלי' גם בהאדם, ובשביל זה היתה ירידת הנשמה למטה, שהרי הנשמה היא חלק אלקה ממעל ממש20, או כהלשון באגה"ת21 שהיא חלק משם הוי' ברוך הוא, וירדה למטה, בכדי לברר את העולם ולהשלים את הכוונה לעשות את כל העולם דירה לו יתברך, כי על ידי זה שמשלים כוונה זו, נעשה עלי' בהאדם עצמו. וזהו מה שכתוב בזהר כד בעא קב"ה למברי אדם אזדעזעו עלאין ותתאין, לפי שכל מציאותם של העליונים והתחתונים כלולה בהאדם ותלוי' בו, ושעל ידו הוא הבירור שלהם כו'. אבל באמת, אין זה מספיק לבאר הטעם שיום ברוא אדה"ר נקרא תחלת מעשיך, כי, האדם רק מברר ומזכך את עניני הבריאה ועד שמעלה אותם, אבל אינו פועל את עצם מציאותם, וכמובן גם מלשון הזהר אזדעזעו עלאין ותתאין, שהמציאות של עלאין ותתאין היתה כבר מקודם לכן, ואם כן אינו מובן אומרו על יום בריאת אדה"ר, זה היום תחלת מעשיך.
והנה
לכאורה הי' אפשר לבאר הטעם שיום ברוא אדה"ר נקרא תחלת מעשיך, שזהו מצד הענין דסוף מעשה עלה במחשבה תחלה22, והיינו, שאע"פ שנברא לבסוף, מכל מקום, במחשבה הרי הוא תחלה, תחלת מעשיך. אבל באמת אי אפשר לומר כן, שהרי ממאמר זה גופא מובן להיפך, שרק במחשבה הוא תחלה, אבל במעשה הוא בסוף, וכמו שכתוב23 אחור וקדם צרתני, שהוא קדם למע"ב ואחור למע"ב, והיינו, שקדימתו למע"ב היא רק בכוונה ובמחשבה, אבל במעשה בפועל הוא אחור למע"ב, שנברא לבסוף, ואילו מה שכתוב כאן שיום ברוא אדה"ר נקרא תחלת מעשיך פירושו שהוא תחלה (גם) במעשה.
ג) ולהבין
זה יש להקדים תחילה24 מה שכתוב בישעי'25 הוי' אלקי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן, ואיתא בזהר26 הוי' רזא עילאה שירותא דנקודה עלאה סתימאה כו', והיינו, שבג' תיבות הוי' אלקי אתה נכלל כללות ההשתלשלות מחכמה עד מלכות. דהנה, הוי' הוא בחינת חכמה27. אלקי הוא בחינת בינה, שנק' אלקים חיים28 [ומש"נ כאן אלקי, ולא אלקים חיים, הרי זה לפי שהכוונה כאן היא על בחינת התבונה, מקור המדות]. ואתה הוא בחינת חסד29, וכמו שכתוב30 אתה כהן לעולם, והכוונה כאן לבחי' חסד כפי שנמשך בגילוי במלכות, וכסיום הפסוק על דברתי מלכי צדק. וממלכות נמשך אח"כ גם לעולמות בי"ע, ועד לעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו. ועז"נ (הוי' אלקי אתה) ארוממך, ובהקדים פירוש רבינו הזקן31 ע"פ32 ארוממך אלקי המלך, שיש בזה שני פירושים, שלכאורה הם הפכיים, אבל באמת הם תלויים זב"ז ונמשכים זמ"ז. פירוש הא' בארוממך הוא, להגבי' ולרומם את כללות סדר ההשתלשלות מלמטה למעלה, והיינו, לרומם את בחינת החכמה (הוי') לבחי' הכתר, ויתירה מזה, דכיון שבחי' הוי' הוא נקודה עלאה סתימא (כלשון הזהר26), שהו"ע חכמה סתימא, הרי הרוממות וההעלאה דבחי' זו היא לבחי' פנימיות הכתר (עתיק). ועל ידי זה באים לפירוש הב' בארוממך, מלמעלה למטה, היינו, להמשיך בחינת הרוממות דכתר בכל סדר ההשתלשלות דהוי' אלקי אתה, עד לבחי' המלכות, שעל ידה יומשך גם למטה בבי"ע. וזהו שאומר אח"כ אודה שמך, שע"י ההודאה שמבטל את מציאותו כו', ממשיך בחינת זו33 בשמך, דקאי על בחינת המלכות שנק' שם (כמו השם שאינו נוגע לעצמו והוא רק בשביל הזולת)34, שזהו כפי שהמלכות נמשכת בבי"ע, והוא ענין המשכת בחינת עתיק עד למטה.
ד) וזהו
גם מה שממשיך בכתוב, כי עשית פלא. והענין בזה35, דהנה נת"ל36 שפלא הוא אותיות אלף, אלא שהוא למעלה מאלף, דענין האלף קאי על בחינת חכמה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה37 אלף בית אלף בינה, שזהו מה שהחכמה מלמדת את הבינה, וכמשנת"ל שלא זו בלבד שחכמה ממשיכה את הנקודה שבה פועלת הבינה ענין ההרחבה, אלא עוד זאת, שחכמה פועלת בבינה ענין חדש שבינה מצד עצמה אינה שייכת לזה, שזהו"ע הביטול (שלמעלה גם מהענין דנקודה בהיכלא), שהוא היפך ענין הבינה מצד עצמה שענינה הוא התרחבות כו'. וכן הוא גם בעבודה, שנה"א פועלת בנה"ב ענין הביטול במציאות, שנה"ב מצ"ע אינה שייכת לזה. וכ"ז הוא ענין אלף. אבל פלא הוא למעלה מאלף, כי פלא הוא מלשון מופלא ומובדל, וכמו שפירש רש"י על הפסוק38 לא נפלאת היא, לא מכוסה היא, וכמו במופלא ממך אל תדרוש39, ופירש"י במובדל ומופרש ממך, ועל דרך ולמכסה עתיק40, דברים שכסה עתיק יומין, והיינו, שפלא קאי על בחינת עתיק, שלמעלה גם מבחי' הרצון, כי41, רצון הוא מלשון מרוצה, שהוא בגדר גילוי, מה שאין כן בחינת עתיק, שהו"ע התענוג, הרי זה בו בעצמו, וכאשר נמשך מבחי' התענוג, אזי נפעל שינוי בכל הענינים, מבחי' החכמה ועד לעצם שברגל כו', וכמו שכתוב19 שמועה טובה תדשן עצם. והנה, בחינת פלא דעתיק נמשך בבחי' חכמה, שזהו מה שפלא אותיות אלף, וכדאיתא בזהר שם26 בפירוש כי עשית פלא, שבחי' פלא הוא כיסוי ולבוש לנהורא סתימאה כו' (שזהו האור דבחי' עתיק), והרי ענין הכיסוי הוא מעין הדבר שנתכסה בו, והיינו, שהתענוג עצמו נעשה בבחי' חכמה42, אלא שאז התענוג הוא בכיסוי, שלא ניכר ממה הוא התענוג. ואין זה כמו בבינה, שהתענוג הוא בהתרחבות והתגלות, אבל אין זה אלא שבחי' התענוג נתגלה בבינה, ולא שהתענוג עצמו נעשה בינה, שהרי בחינת בינה ענינה התרחבות והתפשטות, ואילו בחינת התענוג הוא ענין עצמי שבא בהבדלה כו', ולכן אי אפשר שהתענוג עצמו יהי' בינה, ורק בחינת החכמה, להיותה כח עצמי, נמשך בה בחינת התענוג באופן שהתענוג עצמו נעשה בבחי' חכמה, ולכן דוקא בחינת החכמה היא כיסוי לבחי' עתיק. ועפ"ז מובן שאין זה בסתירה להמבואר בכ"מ43 שהתגלות עתיק הוא בבינה דוקא, כי, מה שבא בבינה הוא רק התגלות עתיק, אבל אין זה עתיק עצמו, מה שאין כן בחכמה, עם היות שהתענוג בא בכיסוי, מכל מקום, הרי זה באופן שהתענוג עצמו נעשה חכמה, והיינו מפני שבשרשם ענינם אחד, שהרי פנימיות אבא הוא פנימיות עתיק44.
ועפ"ז
יובן גם החידוש בהממוצע דכתר בין אור אין סוף המאציל אל הנאצלים לגבי הממוצע דאצילות בין האוא"ס אל הנבראים45. ובהקדים, דהנה מבואר בסידור46 שכאשר ישנם ב' דרגות שהם באין ערוך זל"ז (וכמו רב ותלמיד שאינם בערך זל"ז), צריך להיות ממוצע ביניהם. וכן הוא בהתהוות העולמות, דכיון שאין ערוך נברא לבורא, צ"ל ממוצע ביניהם, שזהו"ע עולם האצילות. אלא שהממוצע דאצילות הוא רק בשביל שתהי' התהוות עולמות בי"ע, והיינו, דכיון שאצילות הוא בסדר השתלשלות, לכן נתהווה על ידו עולמות שהם באי"ע. אבל הממוצע דכתר הוא לא רק כדי שתהי' התהוות הנאצלים, אלא גם כדי שיהי' חיבור ושייכות לנאצלים עם העצמות, והיינו לפי שבחי' הכתר הוא למעלה מסדר השתלשלות לגמרי, שזהו בחינת עתיק, שזהו"ע התענוג שהוא בעצמותו, ולא באופן של מרוצה (כנזכר לעיל ס"ב), ולכן נעשה על ידו (לא רק התהוות מציאות המקבל, אלא גם) קישור וחיבור המקבל אל המשפיע, והיינו לפי שבחי' התענוג נתכסה בחכמה דוקא, שזהו מה שהחכמה עצמה נעשית בחינת תענוג, כנזכר לעיל.
ועז"נ
כי עשית פלא, שהם ב' ענינים הפכיים, כי, עשית הוא כח המעשה, שהוא כח היותר תחתון בכחות פנימיים, ועאכו"כ שהוא למטה מכחות מקיפים, ופלא הוא למעלה מבחי' אלף, שזהו בחינת עתיק (כנזכר לעיל). וזהו החידוש במ"ש עשית פלא, שגם בחינת פלא, בחינת עתיק, נמשך למטה עד לבחי' עשי' (עשית).
ה) ולאח"ז
ממשיך בכתוב47, כי שמת מעיר לגל וגו'. והענין בזה48, דהנה, עיר הוא בחינת מלכות דנוגה, ומעיר אותיות מיער49, והוא ענין יכרסמנה חזיר מיער50. ומה שכתוב שמת מעיר לגל, הוא ענין ביטול בחינת מלכות דנוגה. ועל דרך שמבאר אדוננו מורנו ורבנו מהר"ש51 ע"פ52 אכלתי יערי עם דבשי, שיער הוא עולם המלאכים, שמהם אפשר להיות יניקת החיצונים, וצריכים לבטל ענין זה כו'. וע"פ מה שכתוב53 אמלאה החרבה, לא נתמלאה צור כו'54, הרי מובן שכן הוא גם להיפך, שע"י חורבנה של צור (שזהו"ע שמת מעיר לגל, ביטול קליפת נוגה), נעשה מילוי הקדושה כו'. והנה, בכדי שתתבטל קליפת נוגה לגמרי, יש צורך בהמשכת אור חדש מעצמות אור אין סוף ברוך הוא. וזהו שהפסוק כי שמת מעיר לגל בא בהמשך למ"ש הוי' אלקי אתה ארוממך וגו', שהו"ע המשכת גילוי אור חדש מעצמות אין סוף, שעי"ז נמשך מבחי' הרוממות דבחי' פנימיות הכתר בכל סדר ההשתלשלות עד למטה (כנזכר לעיל בארוכה), ועל ידי זה מתבטלת מציאות הקליפה לגמרי. וזהו שנבואה זו נאמרה על ידי ישעי' דוקא, כי ענינו של ישעי' הוא שנבא על נחמת הגאולה, וכמרומז בשמו שנק' ישעי' מלשון ישועה55, ולכן אמר נבואה זו, שתוכנה המשכת גילוי אור חדש מעצמות אור אין סוף, שעי"ז תתבטל מציאות הקליפה, שכל זה יקויים בגאולה העתידה.
ו) והנה
כל האמור לעיל שייך לר"ה, שהרי ידוע שבר"ה חוזרים כל הדברים למקורם ועד לעצמותם, ואז נמשך אור חדש שלא הי' מעולם (כמבואר באגה"ק56 ) מרוממות והתנשאות עצמית דבחי' המלכות בכל פרטי המדריגות שבסדר השתלשלות (הוי' אלקי אתה גו'), וכמבואר בסידור57 שע"י תק"ש נמשך מהעצם של עצמות בהעצם של כל הבחי' שבסדר השתלשלות, בהעצם של חכמה ובינה וכל שאר הספירות עד למלכות, ועד למטה מטה, ועל ידי זה נעשים כל הדברים מציאות חדשה, כיון שנמשך בהם ענין התענוג, שפועל שלא יהי' רפיון ידים כו'. ועל ידי זה נעשה גם ביטול מציאות הקליפה (כי שמת מעיר לגל גו'), שזהו מה שאומרים58 והרשעה כולה בעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ.
ז) והנה
המשכת אור חדש הנ"ל בכל ראש השנה נעשית על ידי עבודת האדם, שזהו כללות הענין דתקיעת שופר, כי, קול השופר הוא קול פשוט שמגיע בפשיטות העצמות. ובהקדים תורת הרב המגיד59 על הפסוק60 ה' צילך על יד ימינך, כי הצל בא ברוב אור השמש, ואם אין השמש זורחת, ליכא צל, כן מחמת רוב בהירות התענוג בא אור מקיף, ולפי התעוררות לתתא כן התעוררות לעילא, והוי כמו הצל, כי הצל מתנענע כמו תנועות האדם, וכל התעוררות דלעילא על ידי אהבה לבנים, וזהו על יד ימינך, והוא על דרך אברהם אוהבי61. ומזה מובן, שכדי לפעול שיומשך בכל סדר ההשתלשלות מפשיטות העצמות, יש צורך בעבודת האדם שנמשכת מפשיטות הנפש. וזהו ענין קול השופר, שהוא קול פשוט, וכידוע מאמר הבעש"ט62 בענין קול שופר, שהוא קול פשוט, שישנו תמיד בשלימות בכאו"א מישראל בשוה, מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך63, ובא מפשיטות הנפש, שמגעת בפשיטות העצמות, וכפי שמבאר כבוד קדושת מורי וחמי אדוננו מורנו ורבנו בכ"מ64, ובפרט על הפסוק63 אתם נצבים היום כולכם65, שהפשיטות דישראל מגעת בפשיטות העצמות. ולכן, לאחר שלימות העבודה דחודש אלול, ימי הסליחות, ערב ראש השנה, ליל ראש השנה, יום ראש השנה, וההכנה לתקיעות, יש צורך בענין דקול שופר דוקא, להיותו קול פשוט שנמשך מפשיטות הנפש, ומגיע בפשיטות העצמות, ופועל שמשם יומשך בכל סדר ההשתלשלות, הוי' אלקי אתה גו', ועד שפועל הענין דשמת מעיר לגל, כנזכר לעיל.
ח) וזהו
שאומרים בר"ה זה היום תחלת מעשיך, אף שבכ"ה באלול נברא העולם, ואילו ראש השנה הוא יום ברוא אדה"ר, כי, חידוש בריאת העולם בכל שנה ושנה נעשה על ידי עבודת האדם, שלא זו בלבד שפועל שלימות בהבריאה, אלא עוד זאת, שפועל התחדשות הבריאה באופן שנעשית מציאות חדשה ממש, על ידי המשכת בחינת התענוג כו'. וכללות הענין בזה, שלאחרי התהוות הבריאה בפעם הראשונה, הנה התחדשות הבריאה בכל שנה ושנה תלוי' בעבודת התחתונים, וכפי שהי' אצל אדה"ר, שכל מציאות העולמות היתה תלוי' בעבודתו, שהרי מיד לאחרי שנברא כתיב66 ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, והיינו, שגם בגן עדן מקדם, קודם החטא, הי' צריך לפעול עלי' בעולם כו', שזהו מה שאמר לכל הנבראים בואו נשתחוה ונכרעה וגו'67, ולכן בכל יום ששי בשבוע אומרים המזמור68 הוי' מלך גאות לבש69. וענין זה מתחדש בכל ראש השנה, יום ברוא אדה"ר, על ידי עבודת האדם בקול השופר, שעי"ז ממשיך מבחי' פנימיות הכתר כו', ופועל שהקב"ה מקבל בקשת בני ישראל מלוך על העולם כולו בכבודך58, לאחרי שמקבל את ההכתרה שנעשית על ידי בניו שריו ועבדיו, שמקיימים בקשתו שתמליכוני עליכם70, ועל ידי זה גם מלך על כל הארץ, ובאופן שמלכותו בכל משלה71, לא רק ממשלה שהיא בהכרח, אלא גם מלוכה שהיא ברצון72, כפי שיהי' בגאולה העתידה לבוא על ידי משיח, שיבנה מקדש במקומו [ולהעיר, שענין זה שייך לבריאת אדה"ר בר"ה, שנברא מעפר שבקרקע המשכן שתחת המזבח73 ] ויקבץ נדחי ישראל, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד (כמו שכתוב ברמב"ם74 ), ביחד עם ישראל, היינו, לא בהכרח, אלא ברצון דוקא. ויקויים גם היעוד כי שמתי מעיר לגל גו', כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, ומחורבנה של צור נבנית ירושלים, שזהו גם כן ענין ראש השנה, בנין המלכות75. וענין זה נעשה על ידי זה שכל אחד מישראל בונה בחינת ירושלים שבו, שהו"ע יראה שלם76, ועל ידי זה זוכים לבנין ירושלים כפשוטה, בגאולה הכללית, בביאת משיח צדקנו.
ראש השנה – בעת הסעודות–, ה'תשל"א
יום ב' דראש השנה, ה'תשל"א
מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו – דיבור המתחיל כי המצוה הזאת דש"פ נצו"י תש"ל (וראה הנסמן שם – תורת מנחם חס"א ע' 217 הערה 1).
תפלת מוסף דר"ה – מר"ה כז, א.
ראה לקוטי תורה נצבים מז, ג. וראה גם דיבור המתחיל זה תשמ"א, תשמ"ב (תורת מנחם ספר המאמרים תשרי ע' כט. ע' מא). וש"נ.
ויק"ר רפכ"ט.
ראה בחיי בראשית א, ג. חדא"ג מהרש"א ראש השנה שם.
לד, ב.
לקוטי לוי"צ לזהר שם (ע' ח). וראה תפארת לוי יצחק ח"א ע' כח ואילך.
תהלים קלט, טז. וראה סנהדרין לח, סע"א.
בראשית ג, ד ואילך. וראה גם תו"ח שם (יח, ד ואילך).
לקוטי תורה להאריז"ל עקב ח, ג. וראה גם כש"ט סקצ"ד. לקוטי תורה צו יג, סע"ב ואילך. ובכ"מ.
עקב שם.
ראה הערת כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבנו שליט"א בסה"מ תש"ח ע' 133.
ברכות ו, סע"ב. וש"נ.
כש"ט סימן ריח. צוואת הריב"ש סימן קט.
ראש השנה כז, א. וש"נ.
ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.
אוה"ת בלק ע' תתקצז. המשך תרס"ו ס"ע ז [ע' יא]. ספר המאמרים תש"ב ע' 34. לקוטי שיחות ח"ו ע' 21. ועוד.
ס"ד.
משלי טו, ל. וראה גיטין נו, ב.
תניא רפ"ב.
פ"ד.
פיוט "לכה דודי".
תהלים קלט, ה. וראה ב"ר רפ"ח. ילקוט שמעוני על הפסוק (רמז תתפז).
בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב פקפ"ד (ח"א ע' שעה [ח"ב ע' תקטו] ואילך). ביאוה"ז להצ"צ ח"א ע' תקיג ואילך.
כה, א.
ח"ג קצג, ב.
ע"פ משלי ג, יט. וראה עץ חיים שער הכללים פרק ב.
ואתחנן ה, כג. ירמי' י, י. ראה זח"ב סח, ב ובהגהות הרח"ו שם. אוה"ת יתרו ס"ע תשצח ואילך.
זח"ג שם ובהגהות הרח"ו שם.
תהלים קי, ד (הובא בזהר שם).
תורה אור מקץ מ, ג. מא, סע"א ואילך.
תהלים קמה, א.
ראה המשך תער"ב פקפ"ו (ח"א ע' שעט [ח"ב ע' תקכב]): כי הודאה הוא בבחי' עצמות כו', רק שבכ"מ הודאה היא בבחי' העלאה, וכאן הכוונה על ההמשכה כו'.
ראה ספר המאמרים עטר"ת ע' שכו.
בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב פקצ"ב (ח"א ע' שצא [ח"ב ע' תקלח] ואילך).
דיבור המתחיל כי המצוה הזאת דש"פ נצו"י תש"ל פרק ב (תורת מנחם חס"א ע' 219).
שבת קד, א.
נצבים ל, יא.
חגיגה יג, א.
ישעי' כג, יח. פסחים קיט, א.
ראה המשך תער"ב פר"ב (ח"א ע' תט [ח"ב ע' תקסב]).
ראה שם פר"ג (ח"א ע' תיא [ח"ב ע' תקסה]).
ראה זח"ג קעח, ב. תורה אור ריש פרשת לך לך. ובכ"מ.
ראה רמ"ז לזח"ג רעו, ב. לקוטי תורה נצבים מט, ד. וש"נ.
בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב פקצ"ג ואילך (ח"א ע' שצג [ח"ב ע' תקמ ואילך]).
עם דא"ח – שער התקיעות (רמד, ד [שנח, ב] ואילך).
ישעי' כה, ב.
בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב פקפ"ה (ח"א ע' שעו [ח"ב ע' תקיח] ואילך).
בחיי וישלח לו, לט.
תהלים פ, יד.
המשך מים רבים תרל"ו פרק פד.
שה"ש ה, א.
יחזקאל כו, ב.
ראה מגילה ו, סע"א ובפרש"י. פירוש רש"י תולדות כה, כג.
ראה פירוש רש"י ומצו"ד ישעי' מט, א. זח"ב קעט, סע"ב.
סימן יד.
עם דא"ח – שער התקיעות (רמו [שס], א ואילך).
נוסח התפלה דר"ה ויוהכ"פ.
אור תורה סימן רסד (פ, ג [ס"ע שכז ואילך).
תהלים קכא, ה.
ישעי' מא, ח.
ראה המשך וככה תרל"ז פ"ע (ספר המאמרים תרל"ז ח"ב ע' תקסז).
ריש פרשת נצבים.
ראה ספר השיחות תש"ז ע' 110. ע' 131. ע' 136. ועוד.
ראה ספר השיחות שם ע' 150 ואילך.
בראשית ב, טו.
תהלים צה, ו. וראה פרקי דר"א פי"א.
תהלים צג, א. וראה פרקי דר"א שם.
תמיד בסופה.
ראש השנה טז, סע"א. וש"נ.
תהלים קג, יט.
ראה לקוטי תורה דרושים לר"ה נו, ב ואילך.
ראה רמב"ם הל' ביהב"ח פרק ב ה"ב ובכס"מ שם. רע"מ בזח"ג פג, א. תו"ח בראשית לב, סע"א. אוה"ת שלח ע' תקלה.
הל' מלכים ספי"א.
ראה פרי עץ חיים שער ראש השנה פ"א ואילך. שער הכוונות שם. וראה לקוטי תורה נצבים נא, ב. דרושים לר"ה שם. ובכ"מ.
ראה תוד"ה הר – תענית טז, א (מב"ר פנ"ו, יו"ד). לקוטי תורה דרושים לר"ה ס, ב. ובכ"מ.
תורת מנחם - התוועדויות »
סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור.