Ângulo: O kol shofar é 'kol pashut' porque brota da pashtut hanefesh de Israel, que por isso toca a pashtut ha'atzmus mesma.
E é este o sentido do som do shofar, que é um som simples, como é sabido o ensinamento do Baal Shem Tov sobre o som do shofar: que é um som simples, que existe sempre em plenitude igualmente em cada judeu, desde 'vossos cabeças, vossas tribos' até 'o cortador de tua lenha e o tirador de tua água', e vem da simplicidade da alma, que alcança a simplicidade da Essência — como explica o Rebe anterior em vários lugares, e em particular sobre 'vós estais firmes hoje todos vós', que a simplicidade de Israel alcança a simplicidade da Essência.
O toque do shofar é chamado 'kol pashut', som simples.
Ele está igualmente completo em cada judeu, sem hierarquia entre eles.
Isso porque brota da pashtut hanefesh, a simplicidade da alma que é igual em todos.
Justamente por ser simples, esse som alcança a pashtut ha'atzmus, a simplicidade da própria Essência de D'us.
Assim a avodá do shofar consegue puxar or chadash de cima até embaixo em todo o seder hishtalshelut.
Ângulo: A malchut se constrói em Rosh Hashaná quando os filhos 'coroam' o Rei por vontade própria (tamlichuni aleichem), tornando o reinado ratzon e não apenas hecrech.
E isso faz com que o Santo, bendito seja, aceite o pedido dos filhos de Israel de 'reinar sobre o mundo inteiro em Tua glória', depois de aceitar a coroação feita por Seus filhos, ministros e servos, que cumprem Seu pedido de que 'Me coroeis sobre vós', e assim também reina sobre toda a terra, de modo que 'Seu reinado domina tudo' — não apenas um domínio que é por necessidade, mas também um reinado que é por vontade.
A malchut de R"H não é um domínio automático e forçado, é uma coroação pedida por D'us aos Seus filhos.
O pasuk 'tamlichuni aleichem' expressa isso: o povo precisa coroar o Rei livremente.
Só depois dessa coroação de baixo o reinado se torna 'mluchá she'hi biratzon', reinado por vontade e não só 'memshalá'.
Esse binyan hamalchut liga-se à geulá futura por meio de Mashiach.
Ângulo: R"H é quando tudo retorna à sua raiz e Etzem ha'Atzmus mesmo, e por isso pode fluir 'or chadash' que nunca existiu, até o etzem de cada sefirá.
Tudo o que foi dito acima pertence a Rosh Hashaná, pois é sabido que em Rosh Hashaná todas as coisas retornam à sua fonte e até à sua própria essência, e então flui uma luz nova que nunca existiu (como está explicado na Igueret HaKodesh) — elevação e exaltação essencial do atributo da realeza em todos os detalhes dos graus da ordem do hishtalshelut ('Havaiá, meu D'us, Tu'), e como está explicado no sidur, que pelo toque do shofar flui-se do etzem da Essência para o etzem de cada nível da ordem do hishtalshelut, no etzem da Chochmá e Biná e todas as demais sefirot até a Malchut, e até muito abaixo.
Em Rosh Hashaná todas as coisas 'voltam à sua raiz', até a própria Atzmus.
Disso flui 'or chadash', uma luz totalmente nova, que nunca existiu antes.
Essa luz não vem do seder hishtalshelut, mas do etzem ha'atzmus, de cima de toda a cadeia.
Pelo toque do shofar essa luz atinge o etzem de cada nível, de Chochmá e Biná até Malchut, e desce até muito embaixo.
Ângulo: Taanug é mais elevado que ratzon: ratzon é movimento de revelação (meruzé), enquanto taanug está 'be'atzmuto mamash', no próprio ser da coisa.
E chega ao nível do Taanug Elyon (prazer supremo), que é mais elevado até do que a vontade (ratzon), pois a vontade é um movimento de meruzá (correr, buscar) e revelação, enquanto o taanug está no próprio ser da coisa (por isso o taanug se oculta e se esconde justamente na Chochmá, e não na Biná, como será explicado adiante). E disso se entende que, quando se opera o assunto do taanug lá em cima, opera-se com isso uma perfeição no próprio Ser [de D'us], por assim dizer — assim como no homem embaixo, 'boa nova engorda o osso', pois pelo taanug se acrescenta ao próprio osso de quem se deleita.
Ratzon é 'tenuá shel meruzá', um movimento de correr em direção a algo e se revelar.
Taanug é diferente: está 'be'atzmuto mamash', no próprio ser, sem sair de si.
Por isso o taanug se esconde justamente na Chochmá (que é koach atzmi) e não na Biná (que é hitpashtut).
Quando se desperta taanug lá em cima, isso mesmo acrescenta shleimut no Etzem, 'como uma boa notícia engorda o osso'.
Ângulo: R"H é chamado 'início de Teus atos' não porque o mundo foi criado nesse dia, mas porque nele a avodat ha'adam renova a criação a cada ano como algo realmente novo.
E é por isso que se diz em Rosh Hashaná 'este é o dia, início de Teus atos', embora o mundo tenha sido criado em 25 de Elul, e Rosh Hashaná seja o dia em que Adam HaRishon foi criado: porque a renovação da criação do mundo, ano após ano, é feita pela avodá do homem — que não apenas produz uma perfeição na criação, mas ainda mais, produz uma renovação da criação de modo que se torna uma realidade verdadeiramente nova, através da extensão do atributo do taanug.
O mundo foi criado em 25 de Elul, mas Adam foi criado só em R"H — daí a pergunta do maamar.
A resposta: R"H é 'tchilat maasecha' porque nele a criação é renovada de fato a cada ano.
Essa renovação não é feita por D'us sozinho, mas depende da avodat ha'adam.
A avodá não só aperfeiçoa o já criado, mas gera mamash mציאות chadashá, via a extensão do taanug.
Ângulo: A malchut biratzon conquistada em R"H já contém em germe a geulá futura por Mashiach, ligada à criação de Adam do pó do lugar do Mikdash.
Assim como será na geulá futura, através de Mashiach, que construirá o Mikdash em seu lugar [e note-se que isso se relaciona à criação de Adam em Rosh Hashaná, que foi criado do pó que está no solo do Mishcan, sob o altar] e reunirá os dispersos de Israel, e consertará o mundo inteiro para servir a D'us juntos (como escreve o Rambam), junto com Israel — isto é, não por necessidade, mas por vontade mesmo.
A malchut biratzon de R"H é um ensaio da geulá futura por Mashiach.
Mashiach construirá o Beit HaMikdash e reunirá os exilados de Israel.
O mundo inteiro servirá a D'us 'yachad', juntos, e isso será biratzon, por vontade, não por hecrech.
Há um sod: Adam foi criado do pó de sob o mizbeach, ligando bria't ha'adam ao Mikdash e à geulá.
בס"ד. יום ב' דראש השנה, ה'תשל"א
(הנחה בלתי מוגה)
זה1
היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון2, וידועים הדיוקים בזה3, הלא בכ"ה באלול נברא העולם4, וראש השנה הוא יום ו' לבריאת העולם, יום ברוא אדם הראשון4, ולמה נקרא תחלת מעשיך. ועוד, הרי בסיום מאמר זה גופא (שתקנו אנשי כנסת הגדולה) אומרים זכרון ליום ראשון, היינו, שהוא רק זכרון ליום ראשון (שהמכוון ביום ראשון כאן הוא לא רק לר"ה כמו שהי' בפעם הראשונה, אלא ליום ראשון ממש), יום ראשון של מע"ב, וא"כ איך אומרים שהוא תחלת מעשיך, דלכאורה, לאו רישא סיפא ולאו סיפא רישא.
ב) והנה
לכאורה הי' אפשר לבאר שיום ברוא אדה"ר נקרא תחלת מעשיך, לפי שהאדם הוא תכלית הבריאה5. ובהקדים מ"ש בזהר בראשית6, ר"ש קם ואמר מסתכל הוינא דכד בעא קב"ה למברי אדם אזדעזעו כל עלאין ותתאין, ומבאר אאמו"ר7, שזהו מפני שאדם אינו פרט א' כמו שארי הנבראים, אלא הוא כולל כל הנבראים והנמצאים בתוכו, כי נברא מכולם כו', כי נשמתו היא מלמעלה שכוללת כל העליונים, וגופו מלמטה שכולל כל התחתונים, ולכן אזדעזעו כל עלאין ותתאין כו'. ובפרטיות יותר, דהנה ידוע שבריאת האדם היתה באופן שתחילה נברא הגוף כמו דומם, וכמ"ש8 גלמי ראו עיניך, ואח"כ ניתנה בו נשמה, משא"כ שאר בע"ח, שגופם נברא לכתחילה עם נפשם, וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן בתו"א9 ד"ה להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים, שזהו לפי שהאדם צריך להעלות הניצוצות שנפלו בדצ"ח ע"י שנטפלים לצרכיו כו', ולכן נתלבשה נשמת האדם בגוף שמבחי' דומם, היותר תחתון מכולם, כדי שיעלה אותו, וממילא יתעלה גם הצומח שהוא למעלה מהדומם וכו'. וכמבואר בכתבי האריז"ל10 עה"פ11 כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, דאע"פ שגם בהאדם ישנו מוצא פי הוי', אעפ"כ זקוק האדם ללחם, שכולל כל צרכי האדם12, ממין הדומם, צומח וחי, ועד שכולל גם מין המדבר, שהם משמשים לישראל, דכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה13, והאדם צריך לברר הניצוצין קדישין שישנם בכל הדברים האלו, לזככם ולהעלותם. וזהו גם מה שפי' הבעש"ט14 במארז"ל15 התורה חסה על ממונם של ישראל, דכיון שזהו ממונם של ישראל, היינו, שיש בזה ניצוצות השייכים לאיש הישראלי שצריך לבררם, לכן חסה התורה עליהם, היינו, שהתורה ריחמה (חסה מלשון רחמנות) על הניצוצות שצריך לבררם. וכאשר האדם מברר ומזכך ומעלה את הניצוצות של כל הבריאה, אזי פועל שלימות בהבריאה, ועד שפועל גם שלימות בהבורא כביכול, שמשלים את הכוונה דדירה בתחתונים16, ועד שפועל גם בבחי' שלמעלה מבחי' בורא, שהרי על כוונה זו נאמר שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, וידוע מאמר רבינו הזקן17 אויף אַ תאווה איז קיין קשיא, שזהו"ע למעלה מן הטעם, ועד שמגיע בבחי' תענוג העליון, שזהו למעלה גם מבחי' רצון, שהרי רצון הוא תנועה של מרוצה וגילוי, משא"כ תענוג הוא בעצמותו ממש (ולכן בחי' התענוג מתכסה ומתעלם דוקא בחכמה, ולא בבינה, וכפי שיתבאר לקמן18 ). ומזה מובן, שכאשר פועלים ענין התענוג למעלה, פועלים עי"ז שלימות בעצמותו כביכול, וכמו באדם למטה, ששמועה טובה תדשן עצם19, שע"י התענוג ניתוסף בעצם המתענג. ועי"ז שהאדם פועל שלימות בהבריאה, ועד שפועל שלימות בעצמותו ית', נעשה עלי' גם בהאדם, ובשביל זה היתה ירידת הנשמה למטה, שהרי הנשמה היא חלק אלקה ממעל ממש20, או כהלשון באגה"ת21 שהיא חלק משם הוי' ב"ה, וירדה למטה, בכדי לברר את העולם ולהשלים את הכוונה לעשות את כל העולם דירה לו ית', כי עי"ז שמשלים כוונה זו, נעשה עלי' בהאדם עצמו. וזהו מ"ש בזהר כד בעא קב"ה למברי אדם אזדעזעו עלאין ותתאין, לפי שכל מציאותם של העליונים והתחתונים כלולה בהאדם ותלוי' בו, ושעל ידו הוא הבירור שלהם כו'. אבל באמת, אין זה מספיק לבאר הטעם שיום ברוא אדה"ר נקרא תחלת מעשיך, כי, האדם רק מברר ומזכך את עניני הבריאה ועד שמעלה אותם, אבל אינו פועל את עצם מציאותם, וכמובן גם מלשון הזהר אזדעזעו עלאין ותתאין, שהמציאות של עלאין ותתאין היתה כבר מקודם לכן, וא"כ אינו מובן אומרו על יום בריאת אדה"ר, זה היום תחלת מעשיך.
והנה
לכאורה הי' אפשר לבאר הטעם שיום ברוא אדה"ר נקרא תחלת מעשיך, שזהו מצד הענין דסוף מעשה עלה במחשבה תחלה22, והיינו, שאע"פ שנברא לבסוף, מ"מ, במחשבה הרי הוא תחלה, תחלת מעשיך. אבל באמת אי אפשר לומר כן, שהרי ממאמר זה גופא מובן להיפך, שרק במחשבה הוא תחלה, אבל במעשה הוא בסוף, וכמ"ש23 אחור וקדם צרתני, שהוא קדם למע"ב ואחור למע"ב, והיינו, שקדימתו למע"ב היא רק בכוונה ובמחשבה, אבל במעשה בפועל הוא אחור למע"ב, שנברא לבסוף, ואילו מ"ש כאן שיום ברוא אדה"ר נקרא תחלת מעשיך פירושו שהוא תחלה (גם) במעשה.
ג) ולהבין
זה יש להקדים תחילה24 מ"ש בישעי'25 הוי' אלקי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן, ואיתא בזהר26 הוי' רזא עילאה שירותא דנקודה עלאה סתימאה כו', והיינו, שבג' תיבות הוי' אלקי אתה נכלל כללות ההשתלשלות מחכמה עד מלכות. דהנה, הוי' הוא בחי' חכמה27. אלקי הוא בחי' בינה, שנק' אלקים חיים28 [ומש"נ כאן אלקי, ולא אלקים חיים, הרי זה לפי שהכוונה כאן היא על בחי' התבונה, מקור המדות]. ואתה הוא בחי' חסד29, וכמ"ש30 אתה כהן לעולם, והכוונה כאן לבחי' חסד כפי שנמשך בגילוי במלכות, וכסיום הפסוק על דברתי מלכי צדק. וממלכות נמשך אח"כ גם לעולמות בי"ע, ועד לעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו. ועז"נ (הוי' אלקי אתה) ארוממך, ובהקדים פירוש רבינו הזקן31 ע"פ32 ארוממך אלקי המלך, שיש בזה שני פירושים, שלכאורה הם הפכיים, אבל באמת הם תלויים זב"ז ונמשכים זמ"ז. פירוש הא' בארוממך הוא, להגבי' ולרומם את כללות סדר ההשתלשלות מלמטה למעלה, והיינו, לרומם את בחי' החכמה (הוי') לבחי' הכתר, ויתירה מזה, דכיון שבחי' הוי' הוא נקודה עלאה סתימא (כלשון הזהר26), שהו"ע חכמה סתימא, הרי הרוממות וההעלאה דבחי' זו היא לבחי' פנימיות הכתר (עתיק). ועי"ז באים לפירוש הב' בארוממך, מלמעלה למטה, היינו, להמשיך בחי' הרוממות דכתר בכל סדר ההשתלשלות דהוי' אלקי אתה, עד לבחי' המלכות, שעל ידה יומשך גם למטה בבי"ע. וזהו שאומר אח"כ אודה שמך, שע"י ההודאה שמבטל את מציאותו כו', ממשיך בחי' זו33 בשמך, דקאי על בחי' המלכות שנק' שם (כמו השם שאינו נוגע לעצמו והוא רק בשביל הזולת)34, שזהו כפי שהמלכות נמשכת בבי"ע, והו"ע המשכת בחי' עתיק עד למטה.
ד) וזהו
גם מה שממשיך בכתוב, כי עשית פלא. והענין בזה35, דהנה נת"ל36 שפלא הוא אותיות אלף, אלא שהוא למעלה מאלף, דענין האלף קאי על בחי' חכמה, כמארז"ל37 אלף בית אלף בינה, שזהו מה שהחכמה מלמדת את הבינה, וכמשנת"ל שלא זו בלבד שחכמה ממשיכה את הנקודה שבה פועלת הבינה ענין ההרחבה, אלא עוד זאת, שחכמה פועלת בבינה ענין חדש שבינה מצד עצמה אינה שייכת לזה, שזהו"ע הביטול (שלמעלה גם מהענין דנקודה בהיכלא), שהוא היפך ענין הבינה מצד עצמה שענינה הוא התרחבות כו'. וכן הוא גם בעבודה, שנה"א פועלת בנה"ב ענין הביטול במציאות, שנה"ב מצ"ע אינה שייכת לזה. וכ"ז הו"ע אלף. אבל פלא הוא למעלה מאלף, כי פלא הוא מלשון מופלא ומובדל, וכמו שפירש רש"י עה"פ38 לא נפלאת היא, לא מכוסה היא, וכמו במופלא ממך אל תדרוש39, ופירש"י במובדל ומופרש ממך, וע"ד ולמכסה עתיק40, דברים שכסה עתיק יומין, והיינו, שפלא קאי על בחי' עתיק, שלמעלה גם מבחי' הרצון, כי41, רצון הוא מלשון מרוצה, שהוא בגדר גילוי, משא"כ בחי' עתיק, שהו"ע התענוג, הרי זה בו בעצמו, וכאשר נמשך מבחי' התענוג, אזי נפעל שינוי בכל הענינים, מבחי' החכמה ועד לעצם שברגל כו', וכמ"ש19 שמועה טובה תדשן עצם. והנה, בחי' פלא דעתיק נמשך בבחי' חכמה, שזהו מה שפלא אותיות אלף, וכדאיתא בזהר שם26 בפירוש כי עשית פלא, שבחי' פלא הוא כיסוי ולבוש לנהורא סתימאה כו' (שזהו האור דבחי' עתיק), והרי ענין הכיסוי הוא מעין הדבר שנתכסה בו, והיינו, שהתענוג עצמו נעשה בבחי' חכמה42, אלא שאז התענוג הוא בכיסוי, שלא ניכר ממה הוא התענוג. ואין זה כמו בבינה, שהתענוג הוא בהתרחבות והתגלות, אבל אין זה אלא שבחי' התענוג נתגלה בבינה, ולא שהתענוג עצמו נעשה בינה, שהרי בחי' בינה ענינה התרחבות והתפשטות, ואילו בחי' התענוג הו"ע עצמי שבא בהבדלה כו', ולכן אי אפשר שהתענוג עצמו יהי' בינה, ורק בחי' החכמה, להיותה כח עצמי, נמשך בה בחי' התענוג באופן שהתענוג עצמו נעשה בבחי' חכמה, ולכן דוקא בחי' החכמה היא כיסוי לבחי' עתיק. ועפ"ז מובן שאין זה בסתירה להמבואר בכ"מ43 שהתגלות עתיק הוא בבינה דוקא, כי, מה שבא בבינה הוא רק התגלות עתיק, אבל אין זה עתיק עצמו, משא"כ בחכמה, עם היות שהתענוג בא בכיסוי, מ"מ, הרי זה באופן שהתענוג עצמו נעשה חכמה, והיינו מפני שבשרשם ענינם אחד, שהרי פנימיות אבא הוא פנימיות עתיק44.
ועפ"ז
יובן גם החידוש בהממוצע דכתר בין אוא"ס המאציל אל הנאצלים לגבי הממוצע דאצילות בין האוא"ס אל הנבראים45. ובהקדים, דהנה מבואר בסידור46 שכאשר ישנם ב' דרגות שהם באין ערוך זל"ז (וכמו רב ותלמיד שאינם בערך זל"ז), צריך להיות ממוצע ביניהם. וכן הוא בהתהוות העולמות, דכיון שאין ערוך נברא לבורא, צ"ל ממוצע ביניהם, שזהו"ע עולם האצילות. אלא שהממוצע דאצילות הוא רק בשביל שתהי' התהוות עולמות בי"ע, והיינו, דכיון שאצילות הוא בסדר השתלשלות, לכן נתהווה על ידו עולמות שהם באי"ע. אבל הממוצע דכתר הוא לא רק כדי שתהי' התהוות הנאצלים, אלא גם כדי שיהי' חיבור ושייכות לנאצלים עם העצמות, והיינו לפי שבחי' הכתר הוא למעלה מסדר השתלשלות לגמרי, שזהו בחי' עתיק, שזהו"ע התענוג שהוא בעצמותו, ולא באופן של מרוצה (כנ"ל ס"ב), ולכן נעשה על ידו (לא רק התהוות מציאות המקבל, אלא גם) קישור וחיבור המקבל אל המשפיע, והיינו לפי שבחי' התענוג נתכסה בחכמה דוקא, שזהו מה שהחכמה עצמה נעשית בחי' תענוג, כנ"ל.
ועז"נ
כי עשית פלא, שהם ב' ענינים הפכיים, כי, עשית הוא כח המעשה, שהוא כח היותר תחתון בכחות פנימיים, ועאכו"כ שהוא למטה מכחות מקיפים, ופלא הוא למעלה מבחי' אלף, שזהו בחי' עתיק (כנ"ל). וזהו החידוש במ"ש עשית פלא, שגם בחי' פלא, בחי' עתיק, נמשך למטה עד לבחי' עשי' (עשית).
ה) ולאח"ז
ממשיך בכתוב47, כי שמת מעיר לגל וגו'. והענין בזה48, דהנה, עיר הוא בחי' מלכות דנוגה, ומעיר אותיות מיער49, והו"ע יכרסמנה חזיר מיער50. ומ"ש שמת מעיר לגל, הו"ע ביטול בחי' מלכות דנוגה. וע"ד שמבאר אדמו"ר מהר"ש51 ע"פ52 אכלתי יערי עם דבשי, שיער הוא עולם המלאכים, שמהם אפשר להיות יניקת החיצונים, וצריכים לבטל ענין זה כו'. וע"פ מ"ש53 אמלאה החרבה, לא נתמלאה צור כו'54, הרי מובן שכן הוא גם להיפך, שע"י חורבנה של צור (שזהו"ע שמת מעיר לגל, ביטול קליפת נוגה), נעשה מילוי הקדושה כו'. והנה, בכדי שתתבטל קליפת נוגה לגמרי, יש צורך בהמשכת אור חדש מעצמות אוא"ס ב"ה. וזהו שהפסוק כי שמת מעיר לגל בא בהמשך למ"ש הוי' אלקי אתה ארוממך וגו', שהו"ע המשכת גילוי אור חדש מעצמות א"ס, שעי"ז נמשך מבחי' הרוממות דבחי' פנימיות הכתר בכל סדר ההשתלשלות עד למטה (כנ"ל בארוכה), ועי"ז מתבטלת מציאות הקליפה לגמרי. וזהו שנבואה זו נאמרה ע"י ישעי' דוקא, כי ענינו של ישעי' הוא שנבא על נחמת הגאולה, וכמרומז בשמו שנק' ישעי' מלשון ישועה55, ולכן אמר נבואה זו, שתוכנה המשכת גילוי אור חדש מעצמות אוא"ס, שעי"ז תתבטל מציאות הקליפה, שכל זה יקויים בגאולה העתידה.
ו) והנה
כל האמור לעיל שייך לר"ה, שהרי ידוע שבר"ה חוזרים כל הדברים למקורם ועד לעצמותם, ואז נמשך אור חדש שלא הי' מעולם (כמבואר באגה"ק56 ) מרוממות והתנשאות עצמית דבחי' המלכות בכל פרטי המדריגות שבסדר השתלשלות (הוי' אלקי אתה גו'), וכמבואר בסידור57 שע"י תק"ש נמשך מהעצם של עצמות בהעצם של כל הבחי' שבסדר השתלשלות, בהעצם של חכמה ובינה וכל שאר הספירות עד למלכות, ועד למטה מטה, ועי"ז נעשים כל הדברים מציאות חדשה, כיון שנמשך בהם ענין התענוג, שפועל שלא יהי' רפיון ידים כו'. ועי"ז נעשה גם ביטול מציאות הקליפה (כי שמת מעיר לגל גו'), שזהו מה שאומרים58 והרשעה כולה בעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ.
ז) והנה
המשכת אור חדש הנ"ל בכל ר"ה נעשית ע"י עבודת האדם, שזהו כללות הענין דתקיעת שופר, כי, קול השופר הוא קול פשוט שמגיע בפשיטות העצמות. ובהקדים תורת הרב המגיד59 עה"פ60 ה' צילך על יד ימינך, כי הצל בא ברוב אור השמש, ואם אין השמש זורחת, ליכא צל, כן מחמת רוב בהירות התענוג בא אור מקיף, ולפי התעוררות לתתא כן התעוררות לעילא, והוי כמו הצל, כי הצל מתנענע כמו תנועות האדם, וכל התעוררות דלעילא ע"י אהבה לבנים, וזהו על יד ימינך, והוא ע"ד אברהם אוהבי61. ומזה מובן, שכדי לפעול שיומשך בכל סדר ההשתלשלות מפשיטות העצמות, יש צורך בעבודת האדם שנמשכת מפשיטות הנפש. וזהו ענין קול השופר, שהוא קול פשוט, וכידוע מאמר הבעש"ט62 בענין קול שופר, שהוא קול פשוט, שישנו תמיד בשלימות בכאו"א מישראל בשוה, מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך63, ובא מפשיטות הנפש, שמגעת בפשיטות העצמות, וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בכ"מ64, ובפרט עה"פ63 אתם נצבים היום כולכם65, שהפשיטות דישראל מגעת בפשיטות העצמות. ולכן, לאחר שלימות העבודה דחודש אלול, ימי הסליחות, ערב ר"ה, ליל ר"ה, יום ר"ה, וההכנה לתקיעות, יש צורך בענין דקול שופר דוקא, להיותו קול פשוט שנמשך מפשיטות הנפש, ומגיע בפשיטות העצמות, ופועל שמשם יומשך בכל סדר ההשתלשלות, הוי' אלקי אתה גו', ועד שפועל הענין דשמת מעיר לגל, כנ"ל.
ח) וזהו
שאומרים בר"ה זה היום תחלת מעשיך, אף שבכ"ה באלול נברא העולם, ואילו ר"ה הוא יום ברוא אדה"ר, כי, חידוש בריאת העולם בכל שנה ושנה נעשה ע"י עבודת האדם, שלא זו בלבד שפועל שלימות בהבריאה, אלא עוד זאת, שפועל התחדשות הבריאה באופן שנעשית מציאות חדשה ממש, ע"י המשכת בחי' התענוג כו'. וכללות הענין בזה, שלאחרי התהוות הבריאה בפעם הראשונה, הנה התחדשות הבריאה בכל שנה ושנה תלוי' בעבודת התחתונים, וכפי שהי' אצל אדה"ר, שכל מציאות העולמות היתה תלוי' בעבודתו, שהרי מיד לאחרי שנברא כתיב66 ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, והיינו, שגם בגן עדן מקדם, קודם החטא, הי' צריך לפעול עלי' בעולם כו', שזהו מה שאמר לכל הנבראים בואו נשתחוה ונכרעה וגו'67, ולכן בכל יום ששי בשבוע אומרים המזמור68 הוי' מלך גאות לבש69. וענין זה מתחדש בכל ר"ה, יום ברוא אדה"ר, ע"י עבודת האדם בקול השופר, שעי"ז ממשיך מבחי' פנימיות הכתר כו', ופועל שהקב"ה מקבל בקשת בנ"י מלוך על העולם כולו בכבודך58, לאחרי שמקבל את ההכתרה שנעשית ע"י בניו שריו ועבדיו, שמקיימים בקשתו שתמליכוני עליכם70, ועי"ז גם מלך על כל הארץ, ובאופן שמלכותו בכל משלה71, לא רק ממשלה שהיא בהכרח, אלא גם מלוכה שהיא ברצון72, כפי שיהי' בגאולה העתידה לבוא ע"י משיח, שיבנה מקדש במקומו [ולהעיר, שענין זה שייך לבריאת אדה"ר בר"ה, שנברא מעפר שבקרקע המשכן שתחת המזבח73 ] ויקבץ נדחי ישראל, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד (כמ"ש ברמב"ם74 ), ביחד עם ישראל, היינו, לא בהכרח, אלא ברצון דוקא. ויקויים גם היעוד כי שמתי מעיר לגל גו', כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, ומחורבנה של צור נבנית ירושלים, שזהו ג"כ ענין ר"ה, בנין המלכות75. וענין זה נעשה עי"ז שכל אחד מישראל בונה בחי' ירושלים שבו, שהו"ע יראה שלם76, ועי"ז זוכים לבנין ירושלים כפשוטה, בגאולה הכללית, בביאת משיח צדקנו.
ראש השנה – בעת הסעודות–, ה'תשל"א
יום ב' דראש השנה, ה'תשל"א
מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו – ד"ה כי המצוה הזאת דש"פ נצו"י תש"ל (וראה הנסמן שם – תו"מ חס"א ע' 217 הערה 1).
תפלת מוסף דר"ה – מר"ה כז, א.
ראה לקו"ת נצבים מז, ג. וראה גם ד"ה זה תשמ"א, תשמ"ב (תו"מ סה"מ תשרי ע' כט. ע' מא). וש"נ.
ויק"ר רפכ"ט.
ראה בחיי בראשית א, ג. חדא"ג מהרש"א ר"ה שם.
לד, ב.
לקוטי לוי"צ לזהר שם (ע' ח). וראה תפארת לוי יצחק ח"א ע' כח ואילך.
תהלים קלט, טז. וראה סנהדרין לח, סע"א.
בראשית ג, ד ואילך. וראה גם תו"ח שם (יח, ד ואילך).
לקוטי תורה להאריז"ל עקב ח, ג. וראה גם כש"ט סקצ"ד. לקו"ת צו יג, סע"ב ואילך. ובכ"מ.
עקב שם.
ראה הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א בסה"מ תש"ח ע' 133.
ברכות ו, סע"ב. וש"נ.
כש"ט סימן ריח. צוואת הריב"ש סימן קט.
ר"ה כז, א. וש"נ.
ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.
אוה"ת בלק ע' תתקצז. המשך תרס"ו ס"ע ז [ע' יא]. סה"מ תש"ב ע' 34. לקו"ש ח"ו ע' 21. ועוד.
ס"ד.
משלי טו, ל. וראה גיטין נו, ב.
תניא רפ"ב.
פ"ד.
פיוט "לכה דודי".
תהלים קלט, ה. וראה ב"ר רפ"ח. ילקוט שמעוני עה"פ (רמז תתפז).
בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב פקפ"ד (ח"א ע' שעה [ח"ב ע' תקטו] ואילך). ביאוה"ז להצ"צ ח"א ע' תקיג ואילך.
כה, א.
ח"ג קצג, ב.
ע"פ משלי ג, יט. וראה עץ חיים שער הכללים פ"ב.
ואתחנן ה, כג. ירמי' י, י. ראה זח"ב סח, ב ובהגהות הרח"ו שם. אוה"ת יתרו ס"ע תשצח ואילך.
זח"ג שם ובהגהות הרח"ו שם.
תהלים קי, ד (הובא בזהר שם).
תו"א מקץ מ, ג. מא, סע"א ואילך.
תהלים קמה, א.
ראה המשך תער"ב פקפ"ו (ח"א ע' שעט [ח"ב ע' תקכב]): כי הודאה הוא בבחי' עצמות כו', רק שבכ"מ הודאה היא בבחי' העלאה, וכאן הכוונה על ההמשכה כו'.
ראה סה"מ עטר"ת ע' שכו.
בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב פקצ"ב (ח"א ע' שצא [ח"ב ע' תקלח] ואילך).
ד"ה כי המצוה הזאת דש"פ נצו"י תש"ל פ"ב (תו"מ חס"א ע' 219).
שבת קד, א.
נצבים ל, יא.
חגיגה יג, א.
ישעי' כג, יח. פסחים קיט, א.
ראה המשך תער"ב פר"ב (ח"א ע' תט [ח"ב ע' תקסב]).
ראה שם פר"ג (ח"א ע' תיא [ח"ב ע' תקסה]).
ראה זח"ג קעח, ב. תו"א ר"פ לך לך. ובכ"מ.
ראה רמ"ז לזח"ג רעו, ב. לקו"ת נצבים מט, ד. וש"נ.
בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב פקצ"ג ואילך (ח"א ע' שצג [ח"ב ע' תקמ ואילך]).
עם דא"ח – שער התקיעות (רמד, ד [שנח, ב] ואילך).
ישעי' כה, ב.
בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב פקפ"ה (ח"א ע' שעו [ח"ב ע' תקיח] ואילך).
בחיי וישלח לו, לט.
תהלים פ, יד.
המשך מים רבים תרל"ו פרק פד.
שה"ש ה, א.
יחזקאל כו, ב.
ראה מגילה ו, סע"א ובפרש"י. פרש"י תולדות כה, כג.
ראה פרש"י ומצו"ד ישעי' מט, א. זח"ב קעט, סע"ב.
סימן יד.
עם דא"ח – שער התקיעות (רמו [שס], א ואילך).
נוסח התפלה דר"ה ויוהכ"פ.
אור תורה סימן רסד (פ, ג [ס"ע שכז ואילך).
תהלים קכא, ה.
ישעי' מא, ח.
ראה המשך וככה תרל"ז פ"ע (סה"מ תרל"ז ח"ב ע' תקסז).
ר"פ נצבים.
ראה ספר השיחות תש"ז ע' 110. ע' 131. ע' 136. ועוד.
ראה ספר השיחות שם ע' 150 ואילך.
בראשית ב, טו.
תהלים צה, ו. וראה פרקי דר"א פי"א.
תהלים צג, א. וראה פרקי דר"א שם.
תמיד בסופה.
ר"ה טז, סע"א. וש"נ.
תהלים קג, יט.
ראה לקו"ת דרושים לר"ה נו, ב ואילך.
ראה רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ב ה"ב ובכס"מ שם. רע"מ בזח"ג פג, א. תו"ח בראשית לב, סע"א. אוה"ת שלח ע' תקלה.
הל' מלכים ספי"א.
ראה פרי עץ חיים שער ר"ה פ"א ואילך. שער הכוונות שם. וראה לקו"ת נצבים נא, ב. דרושים לר"ה שם. ובכ"מ.
ראה תוד"ה הר – תענית טז, א (מב"ר פנ"ו, יו"ד). לקו"ת דרושים לר"ה ס, ב. ובכ"מ.
תורת מנחם - התוועדויות »
סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור.
Fonte: chabad.org aid 5989179