⌂ TodosÍndice temático⚡ RH em Shabat← 2426 →Maamar original ↓
25 de 31 · Torat Menachem (hanachá)
⚡ 1969/5730 · RH caiu em SHABAT (dia 1 sem shofar; shofar só no dia 2)
Mesma keviut deste ano. Em 5730 o 1º dia de Rosh Hashaná caiu em Shabat, igual a 5787 (2026). ver todos os anos assim e o que o Rebe fala sobre isso →

ובחודש השביעי, יום ב' דראש השנה, ה'תש"ל - הנחה בלתי מוגה

📖 Ler como LIVRO — texto diagramado em 2 colunas, abreviacoes abertas

Em uma linha Rosh Hashaná não é lembrança dos patriarcas: o próprio dia É a realidade viva deles.

Ficha - Quando foi dito: יום ב' דראש השנה, ה'תש"ל (2º dia de Rosh Hashaná, 5730 = 1969). הנחה בלתי מוגה = registro não revisado pelo Rebe. - Versículo de abertura: "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהי' לכם... יום תרועה יהי' לכם" (Bamidbar 29,1) — "E no sétimo mês, no primeiro dia do mês, haverá para vós santa convocação... será para vós dia de teruá (toque de shofar)." - Maamar(im) anterior(es) citado(s) como base: o maamar "בחודש השביעי" do Admor Maharash, de תר"ל (1870 — "dito cem anos atrás"), e o maamar de Rosh Hashaná do Admor Rashab de תר"פ (1920 — "cinquenta anos atrás", início da nesiut do Rebe Rayatz).

Tema central (3 linhas) Rosh Hashaná não é só um dia em que lembramos os patriarcas na oração. Rosh Hashaná É a própria realidade de Avraham, Itschac e Yaacov. Por isso mencionar o zechut avot (mérito dos patriarcas) em Rosh Hashaná é mais forte do que mencioná-lo todo dia na tefilá.

O fio do maamar 1. O midrash liga cada palavra do versículo a um patriarca: "um (do mês)" = Avraham; "santa convocação" = Yaacov; "dia de teruá" = Itschac. 2. Pergunta: por que aqui a ordem é Avraham-Yaacov-Itschac, e não Avraham-Itschac-Yaacov como seria natural? 3. Resposta do Tzemach Tzedek: este versículo fala do sacrifício de Mussaf, que vem de Yossef; por isso Yaacov (pai de Yossef) é citado antes de Itschac. 4. Pergunta maior: já mencionamos o zechut avot todo dia na tefilá; qual é a novidade de mencioná-lo em Rosh Hashaná? 5. Resposta: na tefilá diária isso é só "lembrança" (zikaron); em Rosh Hashaná o próprio dia É a realidade dos patriarcas. 6. Avraham trouxe a unidade de D'us ao mundo ("Kel Olam"), mas essa luz não penetrou o mundo por dentro. 7. Yaacov é mais alto: seu nome tem as letras de "romper" (יבקע); ele rompe o tsimtsum e traz uma luz que penetra o mundo por dentro, igual em todo lugar. 8. Itschac é a teruá: ele adoça as guevurot (rigores) com os chassadim; guevurá adoçada é mais forte do que chessed puro. 9. Pergunta: os patriarcas pertencem ao mundo de Atzilut; como pode ser que representem algo acima de Atzilut? 10. Resposta: em Rosh Hashaná tudo volta à sua raiz mais alta; por isso a luz revelada vem da raiz dos patriarcas, acima de Atzilut ("além do rio moravam vossos pais"). 11. Essa raiz está ligada ao juramento que D'us fez aos patriarcas ("ירחא דשבועתא", o mês do juramento) — um nível ainda mais alto. 12. Yisrael são chamados "testemunhas" (עדי); testemunha revela o que está escondido; as mitsvot também são chamadas "eidut" porque revelam níveis altos e escondidos (ex.: tsitsit com 32 fios revela os 32 caminhos de chochmá; tefilin com 4 parashiot revela os 4 mochin). 13. A alma tem uma parte que vem do pai e da mãe (nefesh-ruach-neshamá) e uma parte que vem só de D'us (chaiá-iechidá); dessa parte vem a mesirat nefesh (entrega total), revelada com mais força nos dez dias entre Rosh Hashaná e Iom Kipur. 14. Conclusão: Rosh Hashaná traz para cada judeu o zechut avot desde a raiz mais alta, trazendo ketiva vachatima tová (boa escrita e selagem), no bem revelado, material e espiritual — e isso os próprios judeus provocam, até a revelação plena com a chegada do Mashiach.

Conceitos-chave - זכות אבות (zechut avot) — o mérito dos patriarcas, que ajuda os filhos. - אחד זה אברהם / מקרא קודש זה יעקב / זכרון תרועה זה יצחק — cada frase do versículo é identificada com um patriarca. - בקיעת הצמצום (bekiat ha-tzimtzum) — o "rompimento" do tsimtsum feito por Yaacov, trazendo luz que penetra o mundo por dentro. - המתקת הגבורות (hamtakat ha-guevurot) — o "adoçamento" dos rigores (din) em bondade (chessed), atribuído a Itschac. - עדות (eidut) — testemunho; ideia de que as mitsvot revelam níveis altos e escondidos de D'us. - חיה יחידה (chaya-yechida) — os níveis mais altos da alma, que vêm direto de D'us e não do pai/mãe; fonte da mesirat nefesh. - דעת עליון / דעת תחתון (daat elyon / daat tachton) — dois tipos de "conhecimento" divino: um revela a essência de D'us (quanto mais alto, mais forte); outro ilumina os mundos (quanto mais baixo, mais forte).

Shofar e a ligação Infinito-mundo PARCIAL.

Este maamar não desenvolve diretamente a ideia de que o SHOFAR (como mitsva) liga o Ein Sof ao mundo.

A palavra "שופר" aparece só uma vez no texto, dentro do título de outro maamar citado em nota de rodapé (do Baal Shem Tov), não como tema deste maamar.

Mas há uma ideia parecida, de forma geral, sobre as mitsvot (siman ז):

"וזהו שהמצוות נקראים בשם עדות... כי המצוות מורים על בחינות עליונות מאד שהם מכוסים ונעלמים, וע"י המצוות נמשכים מההעלם אל הגילוי" — "E por isso as mitsvot são chamadas de 'testemunho' (עדות)... porque as mitsvot apontam para níveis altíssimos, encobertos e escondidos, e através das mitsvot eles são trazidos do oculto para o revelado."

Essa ideia é aplicada no texto a tsitsit e tefilin, não ao shofar. O maamar fala de "יום תרועה" / "זכרון תרועה" (dia/lembrança do toque) ligado a Itschac e ao adoçamento das guevurot, mas não fala do shofar como o elo entre o Ein Sof e o mundo.

Aplicação prática para Rosh Hashaná Ao rezar, lembrar que a menção dos patriarcas em Rosh Hashaná não é só recordação — é reviver a própria realidade deles no dia de hoje. A luz alta só desce ao mundo através do próprio esforço do judeu: "יהי' לכם" ensina que somos nós que a trazemos para baixo. Vale voltar a atenção para a mesirat nefesh, a entrega interna que vem da parte mais alta da alma (chaya-yechida), mais revelada nestes dez dias. Pedir que a boa escrita e selagem (ketiva vachatima tová) alcance tanto o lado material quanto o espiritual da vida.

Frases para guardar 1. "אחד הי' אברהם" — "Um só era Avraham" — ele trouxe a unidade de D'us ao mundo, mas essa luz ainda não penetrava por dentro. 2. "יעקב אותיות יבקע" — "Yaacov, as mesmas letras de 'romper'" — ele rompe o tsimtsum e traz uma luz que penetra o mundo por dentro, igual em todo lugar. 3. "אתם עדי" — "Vós sois Minhas testemunhas" — o povo de Israel revela, pela sua própria existência e pelas mitsvot, o que em D'us está escondido do mundo.

Temas deste maamar

Shofar · ver nos outros anos

Ângulo: A teruá de Rosh Hashaná é ligada a Yitzchak: no dia comum ela é din puro, mas em Shabat vira só 'zicaron' porque a teruá-din se anula diante do Shabat.

אמנם, לפי המבואר בבבלי39 שמה שאין תוקעין בר"ה שחל להיות בשבת הוא רק מדרבנן, אבל מדאורייתא תוקעין גם בר"ה שחל בשבת, יוקשה מ"ש זכרון תרועה. ומבאר הצ"צ40, שהתקיעה שתוקעים בשבת היא רק זכרון תרועה, כי, תרועה מורה על מדת הדין, ובשבת שאז מתבטלים כל הדינין (כמ"ש בכגונא41 ), אזי התקיעה היא רק בחי' זכרון תרועה.

Porém, segundo o que se explica na Guemará, que o motivo de não se tocar shofar em Rosh Hashaná que cai em Shabat é apenas [proibição] rabínica, mas pela Torá toca-se shofar também em Rosh Hashaná que cai em Shabat, fica difícil entender o que está escrito 'zicaron teruá' [memória da teruá]. E o Tzemach Tzedek explica que o toque que se toca em Shabat é apenas 'zicaron teruá', porque a teruá indica o atributo do din (julgamento), e em Shabat, quando todos os dins se anulam, então o toque é apenas o aspecto de 'zicaron teruá'.

A teruá do shofar representa a midá do din (julgamento).
Em Shabat os dins se anulam, por isso só se recorda a teruá, sem tocá-la de fato.
A teruá é ligada a Yitzchak, cujo nome vem de 'tzchok' (riso/prazer).
Pelo prazer (taanug) as guevurot (rigores) se adoçam em chassadim.
Quando as guevurot são adoçadas, elas se tornam até superiores aos próprios chassadim.

Malchut e coroação (reinado) · ver nos outros anos

Ângulo: A construção da malchut em Rosh Hashaná ('דבר' = malchut) se faz por dois testemunhos/atributos, chessed e guevurá, mas culminando no mishpat que na verdade é rachamim.

ופי' ע"פ שנים עדים יקום דבר הוא, שקיום המלכות (דבר, דבר אלקינו) הוא ע"פ שני המדות חסד וגבורה, כמו שאנו רואים למטה שהנהגת המלוכה היא ע"פ שני מדות אלו, וכמ"ש99 והוכן בחסד כסא, וכתיב100 מלך במשפט יעמיד ארץ, והכוונה בזה היא לענין דמשפט איהו רחמי101

E a explicação de 'por dois testemunhos se estabelece a palavra' é que a existência da malchut (davar, a palavra de nosso D-us) se dá através de dois atributos, chessed e guevurá, assim como vemos abaixo que a conduta do reinado se dá através desses dois atributos, como está escrito 'e o trono se estabelece com chessed', e está escrito 'o rei com mishpat sustenta a terra' — sendo que a intenção nisso é que o mishpat, na verdade, é rachamim (misericórdia).

'Davar' (a palavra) é a malchut; 'por dois testemunhos se estabelece davar' remete a chessed e guevurá.
A malchut é sustentada tanto pela bondade (chessed) quanto pelo rigor (guevurá).
O mishpat (juízo) do Rei, na raiz, já é rachamim — misericórdia disfarçada de rigor.
Isso é mais elevado que puro chessed: o rachamim transforma a própria guevurá em chessed, enquanto o chessed nunca teve oposição a vencer.
A malchut de Rosh Hashaná se constrói pelos três kavim dos três Avot: Avraham e Yaacov nas laterais, Yitzchak no meio.

Níveis da alma · ver nos outros anos

Ângulo: Os três parceiros na criação do homem (pai, mãe, D-us) correspondem, na alma, a Nefesh-Ruach-Neshamá (de pai e mãe) e Chaya-Yechidá (de D-us mesmo), sendo Yechidá o ponto essencial ligado ao mesirut nefesh.

וזהו חלק האב ואם שישנו בנשמה, והוא בחי' נר"נ. אך מה שהקב"ה נותן בו נשמה, הרי זה בחי' חי' יחידה, והעיקר הוא יחידה, שמתייחסת להקב"ה (הקב"ה נותן בו נשמה), כי יחידה קשורה ומקבלת מיחיד87. ומזה בא כח המס"נ שישנו בכאו"א מישראל

E esta é a porção de pai e mãe que existe na alma, que é o aspecto de Nefesh-Ruach-Neshamá. Mas o que o Santo, bendito seja, dá nele de neshamá, isso é o aspecto de Chayá-Yechidá, sendo que o essencial é Yechidá, que se relaciona com o Santo, bendito seja (Ele dá nele neshamá), pois Yechidá está ligada e recebe de Yachid. E disso vem a força da mesirut nefesh que existe em cada um de Israel.

Os sábios ensinam: três sócios formam o homem — pai, mãe e D-us.
Isso se reflete na alma: Nefesh-Ruach-Neshamá vêm de pai e mãe (chochmá-choch e biná).
Chaya-Yechidá vêm diretamente de D-us — 'e insuflou em suas narinas alma de vida'.
A Yechidá é o ponto essencial, ligado ao 'Yachid' de Cima, fonte da força de mesirut nefesh (entrega total).
Nos dez dias entre Rosh Hashaná e Yom Kipur, especificamente, essa Yechidá se revela em cada judeu.

Ein Sof e Atzmus (Essência) · ver nos outros anos

Ângulo: Existem dois níveis na luz mesma: a luz que ilumina os mundos (onde 'mais embaixo' é mais revelado) e a luz que revela a própria Essência (onde 'mais em cima' é mais revelado) — daí os dois tipos de daat.

אבל בבחי' האור שלגלות עצמותו, הנה כל מה שהוא למעלה יותר הוא בבחי' יש יותר (ובריבוי יותר), והיינו, שיש בו יותר מבחי' העצמות, כי גילוי העצמות (כפי ששייך לומר בעצמות ענין הגילוי) הוא למעלה יותר

Mas no aspecto da luz que revela sua própria Essência, tudo o que está mais acima é mais no aspecto de 'yesh' (existência, em maior medida), ou seja, há nele mais do aspecto da Essência, pois a revelação da Essência (na medida em que se pode falar de revelação a respeito da Essência) está mais acima.

Há dois tipos de luz: a que ilumina os mundos e a que revela a própria Essência (Atzmut).
Na luz que ilumina os mundos, quanto mais embaixo, mais revelação — por isso 'lemata yesh'.
Na luz que revela a Essência, quanto mais em cima, mais revelação da própria Essência — 'lemaala yesh'.
Isso corresponde a daat elyon e daat tachton, ambos dentro do Nome Havaiá.
Na avodá isso se traduz em 'dirá bataditonim' (fazer deste mundo morada) versus 'daat et Elokei avicha' (conhecer a Essência mesma).

Din e Rachamim (julgamento e misericórdia) · ver nos outros anos

Ângulo: O zechut avot em Rosh Hashaná não é uma simples menção retórica: é o próprio dia que É a realidade dos Avot, e por isso ensina como vencer no din.

כך אמר הקב"ה לישראל, בני, אם אתם מבקשים לזכות לפני בדין ביום הזה, תהיו מזכירין זכות אבות ואתם זוכין לפני בדין, באחד זה אברהם וכו', ואימתי תהיו מזכירין זכות אבות ואתם זוכין לפני בדין, בחודש השביעי.

Assim disse o Santo, bendito seja, a Israel: Meus filhos, se vocês buscam ter razão perante Mim em juízo neste dia, mencionem o mérito dos Avot e vocês terão razão em juízo — 'echad' (um) refere-se a Avraham etc. — e quando mencionam o mérito dos Avot e têm razão em juízo? No sétimo mês.

Em Rosh Hashaná há um dia de din (julgamento) diante de D-us, como um filho de rei perante seu pai.
O próprio pai ensina o filho como se sair bem no julgamento: mencionando o mérito dos Avot.
A novidade de Rosh Hashaná é que o dia mesmo É a realidade de Avraham, Yitzchak e Yaacov, não apenas uma lembrança.
Mais adiante o maamar liga isso a 'mishpat é rachamim': mesmo o rigor do juízo, na raiz, é misericórdia.

Bechirá - a escolha essencial de Israel · ver nos outros anos

Ângulo: A escolha ('יבחר לנו') é, em sua verdade essencial, um atributo exclusivo da Atzmut — nenhuma luz, por mais elevada, pode realmente 'escolher', pois toda luz já tem alguma forma/definição.

וכידוע שההמשכה שבר"ה היא מהעצמות ממש. וזהו מ"ש61 יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה, שזהו"ע בחירת העצמות62, כידוע שאמיתית ענין הבחירה הוא רק בהעצמות63, כי, כל בחינת אור, להיותו בגדר איזה ציור, לא שייך בו אמיתית ענין הבחירה.

E sabe-se que a extensão de Rosh Hashaná vem da própria Essência mesmo. E isso é o que está escrito 'Ele escolherá para nós nossa herança, o orgulho de Yaacov que Ele ama, Sélah' — que isso é o aspecto da escolha da Essência, pois sabe-se que a verdadeira essência do conceito de escolha existe apenas na Essência, porque toda categoria de luz, por estar sujeita a algum tipo de forma, não cabe nela a verdadeira essência do conceito de escolha.

Em Rosh Hashaná tudo retorna à sua raiz primeira — por isso a extensão vem da própria Atzmut.
'Yivchar lanu' (Ele escolherá para nós) é a bechirat ha'atzmut — a escolha da Essência mesma.
A verdadeira bechirá só existe na Atzmut: toda 'or' (luz), por ter alguma forma/tzurá, já está limitada e não pode realmente 'escolher'.
Essa bechirá essencial é o que explica por que os Avot, embora estejam em Atzilut, têm uma raiz acima de Atzilut.

Maamar original (hebraico) — inteiro

בס"ד. יום ב' דראש השנה, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

ובחודש

השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהי' לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהי' לכם1, ואיתא במדרש2 באחד (לחודש) זה אברהם, שנאמר3 אחד הי' אברהם, מקרא קודש זה יעקב, שנאמר4 שמע אלי יעקב וישראל מקוראי, יום תרועה זה יצחק, שנאמר5 וירא והנה איל. וצריך להבין, הרי סדר האבות הוא אברהם יצחק ויעקב, ולמה בכתוב זה מקדים מקרא קודש (זה יעקב) לפני זכרון תרועה (זה יצחק). וביותר יוקשה, שהרי בפרשת אמור6 (שעליו דרשו באחד זה אברהם כו') כתיב בחודש השביעי באחד לחודש גו' זכרון תרועה מקרא קודש, והיינו, שבענין זה גופא רמז הכתוב את האבות כסדרן, ולמה בפרשת פינחס נאמר מקרא קודש שרומז על יעקב לפני זכרון תרועה שרומז על יצחק. אך הענין הוא, כפי שמבאר הצ"צ באוה"ת7, שכיון שהפסוק שבפרשת פינחס הוא בנוגע לענין המוספין (ועשיתם עולה וגו'8, ופסוקים אלו אומרים בתפלת מוסף דר"ה וקורין בהמפטיר דר"ה), ומוספין באים מבחי' יוסף9, לכן הקדים הכתוב יעקב ליצחק, כי אלה10 תולדות יעקב יוסף.

ב) והנה

בענין השייכות של האבות להפסוק בחודש השביעי, איתא במדרש שם, משל לבן מלכים שהי' לו דין בפני אביו, אמר לו אביו, אם אתה מבקש לזכות לפני בדין ביום הזה כו' (היינו שהאב עצמו מלמד את בנו איך שיזכה בדין), כך אמר הקב"ה לישראל, בני, אם אתם מבקשים לזכות לפני בדין ביום הזה, תהיו מזכירין זכות אבות ואתם זוכין לפני בדין, באחד זה אברהם וכו', ואימתי תהיו מזכירין זכות אבות ואתם זוכין לפני בדין, בחודש השביעי. וצריך להבין, מהו החידוש במה שמזכירין זכות אבות בחודש השביעי דוקא (כלשון המדרש, ואימתי תהיו מזכירין זכות אבות כו' בחודש השביעי), הרי גם בתפלות שבכל ימי השנה (ג' פעמים בכל יום, ולפעמים גם ד' וה' פעמים) מזכירים זכות אבות בהתחלת התפלה, בהקדמה להבקשות שבתפלה, וא"כ מהו החידוש שבהזכרת זכות אבות בר"ה דוקא. וביותר יוקשה, שבתפלה שבכל יום מזכירין זכות אבות בפירוש, אלקי אבותינו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, משא"כ הזכרת זכות אבות שבר"ה היא רק ברמז, ועד שצריך להביא ראי' מפסוקים אחרים שבאחד זה אברהם ומקרא קודש זה יעקב וזכרון תרועה זה יצחק, וא"כ, מהו החידוש בהזכרת זכות אבות שבר"ה, שהיא רק ברמז, על הזכרת זכות אבות בפירוש בהתפלות שבכל יום.

אך

הענין הוא, שהמעלה בהזכרת זכות אבות בר"ה היא, שיום ר"ה עצמו הוא המציאות של האבות, אברהם יצחק ויעקב, והיינו, שאין זה כמו הזכרת זכות אבות בהתפלות שבכל יום שהו"ע של זכרון בעלמא, אלא באופן שהיום דר"ה עצמו הוא המציאות של האבות אברהם יעקב ויצחק, וכלשון המדרש באחד זה אברהם, והיינו, שאחד לחודש, היום דר"ה, הנה יום זה עצמו הוא אברהם, וכן מקרא קודש זה יעקב, וזכרון תרועה זה יצחק.

אמנם

הא גופא צריך ביאור, מהי השייכות דר"ה להאבות, עד שהיום דר"ה עצמו זה אברהם וכו'. דהנה, השייכות של הזכרת אבות לתפלת כאו"א מישראל בכל יום, היא, לפי שכאו"א מישראל הולך בדרכי אבותיו אברהם יצחק ויעקב. וכידוע11 ההפרש שבין האבות להשבטים, שאין קורין אבות אלא לשלשה12, כי בענין השבטים יש חילוקים, וכל שבט במסילתו יעלה13, שאלו שהם משבט ראובן, עבודתם היא בהקו של ראובן, וכן בנוגע לשבט שמעון, לוי ויהודה וכו', משא"כ בנוגע להאבות, הנה בכאו"א מישראל צריך להיות ענינם של כל האבות. וע"פ הידוע מ"ש כ"ק אדמו"ר הזקן14 שהציוויים שבתורה נאמרו בלשון כזה שמתפרש גם בלשון הבטחה, והיינו שהציווי עצמו הוא הבטחה, הרי כן הוא גם בהאמור שבכל אחד מישראל צריך להיות מענינם של כל האבות, שזה עצמו הוא הבטחה שיש בכל אחד מישראל ענינם של כל האבות, וכמבואר בתניא15 שבכל אחד מישראל יש בהעלם אהבה ויראה וענפיהן הבאים לו בירושה מהאבות, וענין זה הוא לא רק בהעלם, אלא באופן שבא גם בגילוי, שלכן הנה כאו"א מישראל אינו רוצה ואינו יכול (ניט ער וויל און ניט ער קען) להיות נפרד ח"ו מאלקות16. וכיון שבכל אחד מישראל ישנו מענין האבות, לכן מזכירים עבור כאו"א מישראל את זכות האבות. וענין זה שייך גם לר"ה, דכיון שכל אחד מישראל הולך בדרכי אבותיו אברהם יצחק ויעקב, לכן מועיל זכותם לכאו"א מישראל, שנמשך לו רב טוב בריבוי מופלג, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה17, וכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה. אבל עדיין צריך להבין מהי השייכות המיוחדת של ר"ה להאבות, שהיום דר"ה עצמו הוא המציאות של האבות, באחד זה אברהם וכו'.

ג) והענין

בזה18, דהנה, פירוש הכתוב אחד הי' אברהם הוא שאברהם פעל ענין אחדות הוי' בעולם, וכמ"ש19 ויקרא שם בשם הוי' אל עולם, א"ת ויקרא אלא ויקריא20, היינו, שאברהם הודיע בכל העולם שהקב"ה הוא א-ל עולם (לא א-ל העולם, אלא א-ל עולם), שהעולם עצמו הוא אלקות21. וזהו באחד זה אברהם שנאמר אחד הי' אברהם, כי, ענינו של אברהם להמשיך אחדות הוי' בעולם, נתחדש בר"ה, באחד לחודש, וכידוע22 שבר"ה (יום ברוא אדה"ר23 ) אמר (אדה"ר) הוי' מלך גאות לבש גו'24, שהודיע בכל הבריאה כולה אשר הוי' מלך, ואמר באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו25. וכן הוא בר"ה שבכל שנה ושנה, שביום זה נמשך ענין אחדות הוי' בעולם.

וזהו

גם מקרא קודש זה יעקב26, שבכל ר"ה נמשך ענין בחי' יעקב. דהנה, יעקב אותיות יבקע27, שלכן איתא בזהר28 יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך29. וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי בסידור דרושי סוכות30, שזהו מה שהקו בוקע את הצמצום. וכיון שבקיעת הצמצום היא מצד בחי' האור שלמעלה מהצמצום, לכן יש בזה מעלה גם על האור דבחי' אברהם, כי, האור הנמשך ע"י אברהם, אף שהי' באופן דויקריא כו', מ"מ, אור זה לא חדר בעולם (דער אור האָט ניט דורכגענומען און ניט דורכגעדרונגען די וועלט) בפנימיות, משא"כ ע"י יעקב נמשך האור בעולם בבחי' פנימיות, וכמ"ש31 תתן אמת ליעקב, שיעקב הוא בחי' אמת לאמיתו, והאור שנמשך על ידו הוא בבחי' קיום. ואף שתתן אמת ליעקב בא דוקא אחרי בחי' חסד לאברהם, מ"מ, יש מעלה ביעקב על בחי' חסד לאברהם, שדוקא יעקב הוא בחי' אמת, כיון שדוקא על ידו נמשך האור בכל מקום ומקום, ובאופן שבכל מקום הוא בשוה, שזהו"ע בחי' אמת, וכידוע32 שיעקב הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה33, והיינו לפי שיעקב נמשך מבחי' האור שלמעלה מהצמצום כנ"ל, וכיון שבאור זה לא שייך ענין ההתחלקות, לכן המשכת אור זה הוא בכל מקום בשוה. וזהו מקרא קודש זה יעקב, דמקרא קודש פירוש זמינין מקדש34, דקודש מלה בגרמי'34, והיינו שהוא מובדל מבחי' יומין, והוא האור שלמעלה מהצמצום, וענינו של יעקב הוא שקורא וממשיך גם מבחי' אור זה. וזוהי השייכות דר"ה ליעקב, כי בכל ר"ה נמשך מבחי' אור זה, שהרי ידוע35 שבכל ר"ה חוזרים הדברים לקדמותם, וא"כ מובן שההמשכה שבר"ה הוא מבחי' שרש הראשון כו'. ובפרט ע"פ המבואר באגה"ק36 שבכל ר"ה נמשך אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה [ומזה מובן שבר"ה זה נמשך אור עליון יותר שלא הי' גם בזמן בית ראשון ובזמן דקיימא סיהרא באשלימותא37 ]. וזהו מקרא קודש זה יעקב, שכל ר"ה הוא בחי' מקרא קודש, המשכה מבחינת קודש מלה בגרמי', שזהו ענינו של יעקב.

וזהו

גם זכרון תרועה זה יצחק. ובהקדים מ"ש בירושלמי38 כתוב אחד אומר6 שבתון זכרון תרועה (ולא תרועה ממש), וכתוב אחד אומר1 יום תרועה יהי' לכם, לא קשיא, כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות בחול. אמנם, לפי המבואר בבבלי39 שמה שאין תוקעין בר"ה שחל להיות בשבת הוא רק מדרבנן, אבל מדאורייתא תוקעין גם בר"ה שחל בשבת, יוקשה מ"ש זכרון תרועה. ומבאר הצ"צ40, שהתקיעה שתוקעים בשבת היא רק זכרון תרועה, כי, תרועה מורה על מדת הדין, ובשבת שאז מתבטלים כל הדינין (כמ"ש בכגונא41 ), אזי התקיעה היא רק בחי' זכרון תרועה. וזהו גם ענין זכרון תרועה זה יצחק, כי, קריאת שם יצחק הוא ע"ש צחוק עשה לי אלקים42, שהו"ע התענוג, ומצד המשכת התענוג נעשה מיתוק הגבורות. וכאשר הגבורות נמתקים בחסדים, אזי הם טובים יותר מהחסדים עצמם, כמבואר בסידור ד"ה להבין ענין תקיעת שופר עפ"י כוונת הבעש"ט ז"ל43, לפי שההשפעה שמבחי' הגבורות דוקא היא באופן של תגבורת כו'. ובפרט לפי מ"ש44 ישחק בשין, שזה מורה על לע"ל45, אז ימלא שחוק פינו46, שאז תהי' ההשפעה בתגבורת גדולה יותר45. אך גם עכשיו ההשפעה שמבחי' הגבורות (בחי' יצחק) היא בתגבורת עצומה, שלכן דוקא בברכת יצחק כתיב47 ויתן לך האלקים (דוקא) מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש, דקאי הן על הברכה מטל השמים ומשמני הארץ כפשוטם בגשמיות, והן כפי שהם ברוחניות הענינים, כמארז"ל48 מטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה ורוב דגן זה תלמוד וכו'. וזוהי המעלה שבזכרון תרועה זה יצחק גם לגבי באחד זה אברהם וגם לגבי מקרא קודש זה יעקב, כי עיקר ההשפעה היא ע"י יצחק, שעל ידו דוקא באה ההשפעה באופן של תגבורת כו', כנ"ל.

וזהו

ואימתי תהיו מזכירין זכות אבות בחודש השביעי דוקא, שזהו ענין נעלה יותר מהזכרת זכות אבות שבתפלות שבכל ימי השנה, כי הזכרת זכות אבות שבר"ה אינה רק זכרון בעלמא, אלא שבר"ה הוא המציאות של האבות אברהם יצחק ויעקב, וכדאיתא בזהר49 שאברהם אחיד מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ויצחק באמצע. וזהו גם הסדר דתר"ת, שב' הפשוטות הם אברהם ויעקב, ותרועה שבאמצע הוא בחי' יצחק50.

ד) אך

עדיין צריך להבין, שהרי ידוע ומבואר בכ"מ51 שהאבות הם בבחי' עולם האצילות, וזהו שהאבות הן הן המרכבה52, היינו שהם מרכבה לבחי' שלמעלה מאצילות, אבל האבות עצמם הם בבחי' האצילות (ובפרט שאח"כ נמשכו גם בבי"ע), ולכאורה, איך יתאים ענין זה עם המבואר לעיל בענין באחד זה אברהם שנאמר אחד זה אברהם, שענינו של אברהם הוא בחי' האחדות, שזהו"ע שלמעלה מאצילות, דכיון שבאצילות יש התחלקות עשר ספירות, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר53, הרי אין זה ענין האחדות. ואף שאצילות הוא עולם האחדות54, דאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד55, הרי ידוע56 שיש הפרש בין היחוד שבחיוהי להיחוד שבגרמוהי, והיינו שגם בענין ד"חד" גופא מחלקים בין חיוהי לגרמוהי, וא"כ אין זה אמיתית ענין האחדות. וכן צריך להבין בענין מקרא קודש זה יעקב, שנת"ל שהו"ע הבקיעה ע"י ההמשכה מבחי' האור שלמעלה מהצמצום, והרי ענין זה הוא למעלה מעלה מבחי' אצילות, שזוהי מדריגת האבות. וכן צריך להבין בענין זכרון תרועה זה יצחק, שנת"ל שהו"ע המתקת הגבורות בחסדים, שגם ענין זה הוא למעלה מעלה מבחי' אצילות, שהרי באצילות ישנם ג' קוין חסד גבורה תפארת וכל קו הוא בפ"ע, וא"כ, הרי זה למעלה ממדריגת האבות. ואף שידוע57 בענין בעבר הנהר ישבו אבותיכם58, ששרש האבות הוא למעלה מאצילות, הרי זה רק בשרשם, אבל ענין האבות עצמם הוא באצילות.

ה) ויובן

ע"פ הידוע בענין בחודש השביעי [כפי שנתבאר ע"י כל נשיא בדורו (בנוגע לכאו"א מישראל) באותיות שלו59 ], דאף ששביעי הוא בחי' בינה, מ"מ, יש בזה כל הג' רישין, ועד לבחי' עתיק (כי התגלות עתיק הוא בבינה60 ), וגם בחי' פנימיות עתיק כו'. והיינו לפי שבר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותן, ולכן צ"ל ההמשכה מבחי' שרש הראשון כו'. וכידוע שההמשכה שבר"ה היא מהעצמות ממש. וזהו מ"ש61 יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה, שזהו"ע בחירת העצמות62, כידוע שאמיתית ענין הבחירה הוא רק בהעצמות63, כי, כל בחינת אור, להיותו בגדר איזה ציור, לא שייך בו אמיתית ענין הבחירה.

ויש

לבאר השייכות של בחי' זו להאבות, ע"פ מ"ש אדמו"ר מהר"ש בד"ה בחודש השביעי דשנת תר"ל64 (שנאמר לפני מאה שנה), שתחילה מביא את הפירוש השני שבמדרש65 שבחודש השביעי הוא ירחא דשבועתא שבו נשבע הקב"ה לאבותינו, וכמ"ש66 אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, בי נשבעתי נאום הוי'67. ואח"כ מביא פי' הא' במדרש, באחד לחודש זה אברהם וכו' (כנ"ל). וי"ל בביאור השייכות של ב' הפירושים, שההמשכה שע"י האבות אינה רק בחי' האצילות, אלא ההמשכה היא גם משרש האבות, בחי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם, שזהו מ"ש אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, מבחי' ימי קדם שלמעלה מבחי' ימות עולם, וגם מבחי' זו נמשך ע"י האבות לכאו"א מישראל, שיש לו שייכות גם לבחי' שרש האבות שלמעלה מאצילות.

ו) והענין

הוא, דהנה בנש"י כתיב68 אתם עדי. ומבואר בכ"מ69 שענין העדות הוא על דבר הנסתר ונעלם מעיני הכל, שהרי על דבר הידוע לכל אין צריך עדות, ואפילו על מילתא דעבידא לאגלויי לא הצריכה התורה עדות70, אלא ענין העדות הוא (בלשון המאמר71 ) לגלות דבר המכוסה ונעלם שאינו נגלה לכל. וזהו שהמצוות נקראים בשם עדות72, כמ"ש73 בדרך עדותיך ששתי, כי המצוות מורים על בחינות עליונות מאד שהם מכוסים ונעלמים, וע"י המצוות נמשכים מההעלם אל הגילוי, כמו העדים שמגלים את הדבר המכוסה ונעלם. וזהו מה שמצוות צריכים להיות מכוונים בדיוק להבחינות שלמעלה שמעידים עליהם וממשיכים אותם, כשם שהעדאת העדים צריכה להיות מכוונת בדיוק בכל הפרטים, שצריכה להיות דבר ולא חצי דבר74, וכמו מצות ציצית, שצריך להיות בה ל"ב חוטין דוקא, לפי שהיא מעידה וממשיכה בחי' ל"ב נתיבות חכמה75, וכן מצות תפלין, שצ"ל בה ד' פרשיות, לפי שהיא מעידה וממשיכה בחי' ד' מוחין שלמעלה76 (כמבואר בהמאמר). וכן הוא גם בענין העדות דישראל, אתם עדי, שעל ידם נמשכים ומתגלים בחינות עליונות מאד שהם מכוסים ונעלמים. וכמבואר בד"ה ציון במשפט תפדה77, שזהו מ"ש78 ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל, שי"ב שבטים הם י"ב גבולי אלכסונים דז"א (בחי' מרכבתא תתאה79 ), שזהו בחי' השתלשלות, אמנם כמו שעלו שבטים בבחי' שורש ומקור נשמתם בבחי' הרצון פשוט שלמעלה מטו"ד, ה"ה בבחי' עדות כו'.

והענין

בזה, דהנה אמרו רז"ל80 שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו, אביו מזריע הלובן כו', אמו מזרעת אודם כו', והקב"ה נותן בו רוח ונשמה כו', וידוע81 שג' ענינים אלו ישנם גם בנשמה עצמה, שיש בחינות בנשמה שבאים מבחי' אב ואם, ויש בחינות בנשמה שבאים מהקב"ה, שעז"נ82 ויפח באפיו נשמת חיים [כמ"ש בנוגע לבריאת אדה"ר בר"ה, וכן הוא גם בנשמת כאו"א מישראל, כמ"ש רבינו הזקן בתניא83 שנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש (ומביא ראי' לזה) כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים], ומאן דנפח מתוכי' נפח84. ובפרטיות יותר, הנה ישראל הוא בחי' ז"א, ששה מדות [ולכן שלימות המספר דישראל הוא ששים רבוא85 (וזהו גם מה שישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה86 ), כי ששה המדות דז"א כלולים מיו"ד, ויו"ד מיו"ד, ה' פעמים], והרי לידת המדות היא מהמוחין חכמה ובינה, שנקראים אב (חכמה, לובן) ואם (בינה, אודם). וזהו חלק האב ואם שישנו בנשמה, והוא בחי' נר"נ. אך מה שהקב"ה נותן בו נשמה, הרי זה בחי' חי' יחידה, והעיקר הוא יחידה, שמתייחסת להקב"ה (הקב"ה נותן בו נשמה), כי יחידה קשורה ומקבלת מיחיד87. ומזה בא כח המס"נ שישנו בכאו"א מישראל, שענין המס"נ הוא למעלה מטו"ד, והיינו לפי שנמשך מהקב"ה שלמעלה מבחי' חכמה ובינה (אב ואם). ועז"נ עדות לישראל, שענין העדות הוא לגלות דבר הנעלם, שזהו כח המס"נ שמצד בחי' היחידה (שבא מהקב"ה שלמעלה מבחי' חו"ב) שישנו בגילוי בכאו"א מישראל, ובפרט בר"ה ועשי"ת, וכמרז"ל88 עה"פ89 דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, הא ביחיד, ויחיד אימת, אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, שבימים אלו מתגלה בחי' היחידה90, שמקבלת מבחי' ניצוץ בורא87, בחי' יחיד. וזהו שבר"ה הוא קירוב המאור אל הניצוץ91, והיינו, שכל ניצוץ שבכאו"א מישראל, יהי' מי שיהי', הנה בהזמן דר"ה, המאור, שהוא עצמותו ממש, הוא בקירוב אליו. וזהו דרשו הוי' בהמצאו, היינו, שהוא מוצא (ער געפינט) ענין שלמעלה מבחי' הנשמה עצמה, שזהו בחי' יחידה ויחיד כו'.

ז) וממשיך

במאמר ד"ה בחודש השביעי הנ"ל92 בפירוש הכתוב93 ע"פ שנים עדים יקום דבר, שדבר הוא בחי' מלכות94, וכמ"ש בדבר הוי' שמים נעשו95, דבר מלך שלטון96 [ולהעיר, שבזה יובן מ"ש במדרש97 בחודש השביעי באחד לחודש הה"ד98 לעולם הוי' דברך נצב בשמים, דלכאורה אינו מובן, מהי השייכות דלעולם הוי' דברך נצב בשמים לבחודש השביעי באחד לחודש, אך הענין הוא, שבר"ה הוא המשכת בחי' המלכות, שזהו"ע בדבר הוי' שמים נעשו, וזהו בחודש השביעי באחד לחודש הה"ד לעולם הוי' דברך נצב בשמים, כי בר"ה נמשך בחי' דבר הוי' לחדש את הבריאה בכל רגע ורגע, לעולם, על כל השנה], ופי' ע"פ שנים עדים יקום דבר הוא, שקיום המלכות (דבר, דבר אלקינו) הוא ע"פ שני המדות חסד וגבורה, כמו שאנו רואים למטה שהנהגת המלוכה היא ע"פ שני מדות אלו, וכמ"ש99 והוכן בחסד כסא, וכתיב100 מלך במשפט יעמיד ארץ, והכוונה בזה היא לענין דמשפט איהו רחמי101 (כמבואר בסוף המאמר102 ), שזוהי המשכה נעלית יותר גם מבחי' חסדים, כי במדת החסד אין מלכתחילה בחי' מנגד, משא"כ בחי' רחמים מהפכת גם את הגבורות לחסדים. וכמשנת"ל בענין זכרון תרועה זה יצחק, שהגבורות שבר"ה הו"ע גבורות ממותקות. וזהו ע"פ שנים עדים יקום דבר, שבנין המלכות בר"ה הוא ע"פ שני המדות חסד וגבורה כפי שנמתקת ע"י הרחמים. וזוהי גם השייכות דע"פ שנים עדים יקום דבר לענין באחד בחודש זה אברהם מקרא קודש זה יעקב זכרון תרועה זה יצחק, כי ההמשכה בר"ה היא ע"י ג' קוין של ג' האבות (וכנ"ל (ס"ג) שאברהם אחיד מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ויצחק באמצע), כפי שהם בשרשם בבחי' ימי קדם שלמעלה מאצילות (כנ"ל ס"ה), וענין זה נמשך ומתגלה בכאו"א מישראל, שיש אצלו ענין העדות כו'.

ח) ויש

להוסיף בנוגע לענין העדות בעומק יותר, ע"פ המבואר במאמר הנ"ל103 שענין העדות קשור עם ענין הדעת104, כי דעת אותיות עדות105, ובזה גופא, לא רק דעת תחתון, אלא גם דעת עליון106, כפי שמביא107 הפסוק108 (שאומרים בהפטרה דר"ה) כי א-ל דעות הוי' (ולו נתכנו עלילות), דעות תרין109, שיש ב' דעות, דעת עליון ודעת תחתון, שזהו בענין ההתבוננות, ובענין העבודה הו"ע יחו"ע ויחו"ת. ובהקדים110, שברוב המקומות מבואר שב' דעות אלו הם בשם הוי' ושם אלקים111, והיינו, ששם הוי' הוא בחי' דעת עליון, שלמעלה יש ולמטה אין, ושם אלקים הוא דעת תחתון, שלמטה יש ולמעלה אין (שאינו מושג). אך ממ"ש כאן כי א-ל דעות הוי', משמע, שב' הדעות (גם ד"ת) הם בשם הוי'.

ויש

לבאר תחילה ענין דעת עליון, שלמעלה יש ולמטה אין, דכולא קמי' כלא חשיב112, דלכאורה, הרי כל מה שיותר קמי' (בקירוב יותר אל העצמות) הוא כלא יותר, וכמ"ש רבינו הזקן באגה"ק113 ד"ה קטנתי (אחר ביאתו מפ"ב), שכל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא ואין ואפס, ונמצא, שכל מה שהוא למעלה יותר, הוא אין יותר, וכל מה שלמטה יותר, הוא בחי' יש יותר. וא"כ, מהו הפירוש בענין ד"ע שלמעלה יש ולמטה אין.

והנה

ע"פ פשוט יש לומר110 שזהו ההפרש בין בחי' האורות לבחי' הכלים. וע"ד הידוע114 בענין המספר, שלפעמים מבואר שמספר המועט הוא למעלה דוקא, וכל מה שיורד למטה מתרבה המספר, ולפעמים מבואר להיפך, שמספר המרובה הוא למעלה דוקא, וכל מה שיורד למטה מתמעט המספר, כמבואר בזהר עה"פ115 ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, ששבע הוא בחי' ז"א, ועשרים חו"ב, ומאה הוא בחי' כתר [והיינו, שמספר מאה הוא בחי' הכתר כפי שנמשך בבינה, כי כתר עצמו הוא מספר אלף, וכידוע שבפנימיות הכתר הוא מספר רבבה, ובחיצוניות הכתר הוא מספר אלף, אך כאשר הכתר נמשך בבינה, אזי נמשך רק חלק עשירי מבחי' הכתר כמו שנמצא במקומו, ואז הוא במספר מאה. ובחי' חו"ב הוא חלק עשירי מבחי' הכתר (כפי שנמשך בבינה), שלכן חו"ב הם במספר עשיריות (עשרים שנה), ועד"ז בנוגע לבחי' ז"א לגבי בחי' חו"ב, שהוא במספר יחידות (שבע שנים)]. ומבואר בזה, שזהו ההפרש בין בחי' האורות לבחי' הכלים, שבבחי' האורות, כל מה שהם למעלה יותר, הם למעלה בריבוי יותר, ובבחי' הכלים, כל מה שהם למטה יותר, הם בריבוי יותר, וכמו שבעקודים יש רק כלי אחד, ובאצילות יש עשר כלים כו'. ונמצא שב' ענינים הנ"ל (שלפעמים מבואר שלמעלה הוא בריבוי יותר, ולפעמים מבואר שלמטה הוא בריבוי יותר) אינם סותרים זה לזה, ואדרבה, הא בהא תליא, כידוע שריבוי האורות הוא סיבה למיעוט הכלים, וריבוי הכלים הוא סיבה למיעוט האורות. וכמו"כ יש לומר גם בענין אין ויש, שמה שמבואר שלמעלה אין ולמטה יש, הוא בבחי' הכלים, ומה שמבואר שלמעלה יש ולמטה אין, הוא בבחי' האורות.

אמנם

ביאור זה אינו מספיק, שהרי עפ"ז נמצא שהענין דכולא קמי' כלא חשיב הוא רק בבחי' הכלים, ובאמת הרי הביטול דכלא חשיב הוא גם בהאורות, ואדרבה, בהאורות הרי זה עוד יותר מאשר בכלים, וא"כ איך אפשר לומר שבבחי' האורות למעלה יש כו'. [ולהעיר116 שקושיא זו היא גם בנוגע לענין המספר, דלכאורה אינו מובן, איך אפשר לומר שהאורות ככל שהם למעלה הם במספר מרובה יותר, הרי ענין ריבוי המספר הוא בחי' התחלקות, וכיון שכל מה שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא, הרי ככל שהאורות הם למעלה יותר ה"ה צ"ל במיעוט יותר].

אך

הענין הוא, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמר דר"ה דשנת תר"פ110 (שנת התחלת נשיאות כ"ק מו"ח אדמו"ר, לפני חמשים שנה), שבבחי' האור עצמו ישנם ב' מדריגות, האור שלגלות עצמותו, והאור שלהאיר את העולמות. וזהו מה שלפעמים מבואר שלמעלה הוא בחי' אין ולמטה יש [וכן116 שלמטה הוא מספר המרובה], ולפעמים מבואר שלמעלה יש [וכן116 שלמעלה הוא מספר המרובה] ולמטה אין, והיינו, שבבחי' האור שענינו להאיר את העולמות, הנה כל מה שהוא למטה יותר, שנמשך יותר בעולמות, הוא בבחי' יש יותר (ובריבוי יותר), אבל בבחי' האור שלגלות עצמותו, הנה כל מה שהוא למעלה יותר הוא בבחי' יש יותר (ובריבוי יותר), והיינו, שיש בו יותר מבחי' העצמות, כי גילוי העצמות (כפי ששייך לומר בעצמות ענין הגילוי) הוא למעלה יותר. וזהו כי אל דעות הוי', שבהוי' עצמו, שהוא בחי' האור, ישנם ב' הדעות, דעת תחתון, שלמעלה אין ולמטה יש, הוא בבחי' האור שלהאיר את העולמות, ודעת עליון, שלמעלה יש ולמטה אין, הוא בבחי' האור שלגלות עצמותו. ושני ענינים אלו ישנם גם בעבודת האדם בכל פרטי חייו, שהעבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים117, לעשות את העולם דירה לו ית', הו"ע האור שלהאיר את העולמות, והעבודה דדע את אלקי אביך118 הו"ע האור שלגלות עצמותו.

ט) וזהו

ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש גו' יום תרועה יהי' לכם, בחודש השביעי בירחא דשבועתא, באחד לחודש זה אברהם, מקרא קודש זה יעקב, יום תרועה זה יצחק, שבר"ה נמשך לכאו"א מישראל זכרון זכות אבות אברהם יעקב ויצחק, ולא רק כמו שהם באצילות, אלא גם ענין ירחא דשבועתא, בחי' אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. ועי"ז נמשך לכאו"א מישראל כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, וכמ"ש119 ואוצרך הטוב לנו תפתח, הטוב לנו דייקא120, הן בענינים הגשמיים והן בענינים הרוחניים, וכידוע שהדין ומשפט דר"ה הוא הן על ענינים גשמיים121 והן (ומכ"ש) על ענינים רוחניים122, וכמ"ש123 כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, כי חק לישראל קאי על הענינים הגשמיים, ומשפט לאלקי יעקב קאי על הענינים הרוחניים, ובר"ה נמשך לכאו"א מישראל כתיבה וחתימה טובה הן בענינים הגשמיים והן בענינים הרוחניים, והמשכה זו היא מבחי' ימי קדם שלמעלה מבחי' עולם כנ"ל. וענין זה נתחדש ע"י ישראל עצמם, שהם פועלים המשכה זו, שזהו מ"ש יהי' לכם, שישראל עצמם פועלים המשכת האור שלמעלה מהצמצום, ובאופן שאור זה נמשך גם למטה, בטוב הנראה והנגלה, בגשמיות וברוחניות, בכל הפרטים, ועד לקיום היעוד124 אז ימלא שחוק פינו, שיהי' בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

ראש השנה בעת הסעודות, ה'תש"ל

שיחת יום ב' דראש השנה, ה'תש"ל

פינחס כט, א.

ויק"ר פכ"ט, ז (בשינוי הסדר. וכ"ה גם ברד"ה ובחודש השביעי תר"ל (סה"מ תרכ"ט ס"ע שנ ואילך)).

יחזקאל לג, כד.

ישעי' מח, יב.

וירא כב, יג.

כג, כד.

דרושים לר"ה ע' א'רפח.

פינחס שם, ב ואילך.

"כמ"ש בפרדס [שער ערכי הכינויים] ערך מוסף" (אוה"ת שם).

וישב לז, ב.

תו"א ר"פ וארא. וראה גם לקו"ש ח"ו ע' 11 הערה 39. שם ע' 304. לקו"ש ח"י ע' 97. ועוד.

ברכות טז, ב.

ראה פרי עץ חיים בהקדמה לשער א. עמק המלך שער עולם הבריאה פי"א (בהגהה). שער הכולל בהקדמתו. וש"נ.

ראה תו"א תשא פו, ג. ועוד.

פרק יח.

ראה אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד ע' שפד (הועתק ב"היום יום" כה תמוז). ע' תקמז (הועתק ב"היום יום" כא סיון). ד"ה באתי לגני ה'שי"ת פ"ג-ד (סה"מ ה'שי"ת ע' 115. ע' 117). ועוד.

ע"פ ברכה שלישית דברכת המזון.

בהבא לקמן – ראה ד"ה ובחודש השביעי תר"ל ע' שנו. וראה גם אוה"ת שופטים ע' תתנ ואילך.

וירא כא, לג.

סוטה י, סע"א ואילך.

ראה לקו"ת תבוא מב, ד. מג, ג. המשך תער"ב ח"א פקל"ג. ועוד.

ראה פדר"א פי"א. זהר ח"א רכא, ב. ח"ג ס"פ אמור. תקו"ז תנ"ו (צ, ב).

ראה ר"ן לר"ה טז, א. חדא"ג מהרש"א שם. וראה לקו"ת נצבים מז, ג. ועוד.

תהלים צג, א.

שם צה, ו.

ראה אוה"ת דרושים לר"ה ס"ע א'רפז ואילך.

ראה עץ חיים שער הכללים פ"י. שער לב (שער הארת המוחין) פ"א. ובכ"מ.

ח"ג קד, א.

ישעי' נח, ח.

רנז, סע"ד ואילך.

מיכה ז, כ. וראה תניא אגה"ק ס"ו. לקו"ת מטות פג, סע"ג. ועוד.

ראה זח"ב נא, ב. קעה, ב. לקו"ת שה"ש יג, סע"א ואילך.

ע"פ תרומה כו, כח. ויקהל לו, לג.

זהר ח"ג צד, א. נתבאר בסידור עם דא"ח ריז, א ואילך.

ראה פרי עץ חיים ושער הכוונות שער ר"ה. סידור האריז"ל במקומו. ובכ"מ. לקו"ת נצבים נא, ב. ובכ"מ.

סימן יד.

זהר ח"א קנ, א. רכה, ב. ח"ב פה, א. וראה שמו"ר פט"ו, כו.

ר"ה פ"ד ה"א.

ר"ה כט, ב.

אוה"ת דרושים לר"ה ס"ע א'שה.

זח"ב קלה, ב.

וירא כא, ו.

רמז, א ואילך.

תהלים קה, ט.

ראה סידור עם דא"ח כח, ד.

שם קכו, ב. וראה ברכות לא, א.

תולדות כז, כח.

ב"ר פס"ו, ג.

ח"ג ק, רע"א.

אוה"ת דרושים לר"ה ע' א'שו.

ראה תו"א ויצא כד, א. לקו"ת צו יז, ב. ובכ"מ.

ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו.

ספר יצירה פ"א מ"ד.

ראה עבודת הקודש ח"א פ"ב. ובכ"מ.

תקו"ז בהקדמה (ג, ב). תניא אגה"ק ס"כ.

ראה סה"מ תרל"ג ח"ב ע' שמו ואילך. תרנ"ג ע' רכו ואילך. תרצ"ב ע' קכז ואילך.

ראה תו"א וישלח כה, א.

יהושע ב, כד.

אוה"ת שבהערה 7. המשך תער"ב ח"ב ע' א'פט.

זח"ג קעח, א. תו"א לך יא, ב. ובכ"מ.

תהלים מז, ה.

ראה ד"ה יבחר לנו תש"ג סי"ד (סה"מ תש"ג ע' 35).

ד"ה יבחר לנו שם. לקו"ש ח"ד ע' 1309. שם ע' 1341. חי"א ע' 5. ובכ"מ.

בתחלתו (ס"ע שנ ואילך).

ויק"ר פכ"ט, ט.

מיכה ז, כ.

וירא כב, טז.

ישעי' מג, י. שם, יב. וראה זח"ג פו, א.

לקו"ת פקודי ד, סע"א ואילך. ובכ"מ.

ראה ר"ה כב, ב. וש"נ.

ד"ה ובחודש השביעי הנ"ל (ע' שנג).

ראה מאמרי אדה"ז תקס"ז ע' עט ואילך. אוה"ת שופטים ע' תתמז ואילך.

תהלים קיט, יד.

ב"ק ע, ב.

ראה זח"ג (תוספות) שא, א. בחיי שלח טו, לח. לקו"ת שלח מז, ב. סה"מ תרצ"א ע' יג. וש"נ. ובכ"מ.

זח"ג רסב, א. סידור עם דא"ח ו, ג ואילך. ובכ"מ.

דשנת תרע"ו (סה"מ תרע"ו ע' קלז ואילך). וראה גם ד"ה וטהר לבנו תשי"ז. ד"ה אלה מסעי תשי"ט (סה"מ תשי"ז ע' יד. תשי"ט ע' רמו ואילך).

תהלים קכב, ד.

ראה תו"א שבהערה 51.

נדה לא, א.

ראה לקו"ת דרושים לשמע"צ פט, ב. אוה"ת חנוכה ח"ז תתתסא, סע"א ואילך.

בראשית ב, ז.

רפ"ב.

תניא שם בשם הזהר. ראה אג"ק ח"כ ע' קלא. וש"נ.

ראה תניא פל"ז (מח, ב). מאמרי אדה"ז תקס"ו ס"ע קצ ואילך. תק"ע ע' צה ואילך. אוה"ת במדבר ס"ע כט ואילך. סה"מ תרמ"ד ע' רסה. תרע"ח ע' שיב ואילך.

ראה מגלה עמוקות אופן קפו. לקו"ת בהר מא, ב. מג, ד. במדבר טז, ב. סה"מ תרח"ץ ע' רטז. וש"נ.

ראה לקו"ת פ' ראה כה, א. מאמרי אדה"ז אתהלך לאזניא ע' קסט ואילך. סה"מ תרצ"ו ע' 56. וש"נ.

ר"ה יח, א. יבמות מט, ב. שם קה, סע"א.

ישעי' נה, ו.

ראה לקו"ת תבא מג, סע"ד. ספר חנה אריאל (להרה"ח כו' רי"א מהאָמיל) פ' האזינו (מד, ב) – בשם אדה"ז.

ראה דרך חיים יג, ריש ע"ד. כא, סע"ב. כד, ד ואילך. צא, א. קונטרס העבודה ספ"ה. סה"מ תרפ"ט ע' לז. תרצ"ז ע' 158. תרח"ץ ע' ב. וש"נ.

ע' שנא.

שופטים יט, טו.

ראה ביאוה"ז לאדמו"ר האמצעי שופטים קכא, ד ואילך. ועם הוספות וכו' – ביאוה"ז להצ"צ ח"ב ע' תתרכט ואילך.

תהלים לג, ו.

קהלת ח, ד.

ויק"ר רפכ"ט.

תהלים קיט, פט.

ישעי' טז, ה.

משלי כט, ד.

ראה תקו"ז בהקדמה (יז, ב).

ע' שנז.

ע' שנג.

ראה ביאוה"ז לאדמו"ר האמצעי ולהצ"צ שבהערה 94. אוה"ת שופטים שבהערה 72.

ראה זח"ג רצא, א (אד"ז). תקו"ז תיקון סט בתחלתו. פרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) ערך עדות. רמ"ז לזח"ג ערה, א. קהלת יעקב ערך דעות. לקו"ת פקודי ד, ב.

ראה ביאוה"ז להצ"צ שם.

שם ס"ע שנא.

שמואל-א ב, ג.

ראה תקו"ז שם.

בהבא לקמן – ראה ד"ה תקעו פר"ת דלקמן בפנים (סה"מ פר"ת בתחלתו).

ראה לקו"ת פ' ראה כד, א. אוה"ת נ"ך ח"ב ע'תתקעב ואילך.

ע"פ דניאל ד, לב. זח"א יא, ב.

סימן ב.

ראה ביאוה"ז לאדמו"ר האמצעי קלא, ג ואילך. תו"ח חיי שרה קכו, ד. המשך תער"ב ח"א פל"ד. פפ"ו.

ר"פ חיי שרה.

ענין זה לא זכרו היטב בשעת החזרה (המו"ל).

ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

דברי הימים-א כח, ט.

פיוט "שערי שמים פתח" בסוף תפלת נעילה והושע"ר.

ראה סה"מ תרפ"ז ע' כא. תרצ"ו ע' 40.

ראה הגהות מיימוניות הל' תשובה פ"ג סק"א בשם הרמב"ן. הובא בלקו"ת דרושים לר"ה נט, ב.

ראה לקו"ת שם נו, א. סה"מ תרפ"ט ע' לא. ספר השיחות תורת שלום ע' 29.

תהלים פא, ה. וראה לקו"ת שם נה, סע"ד ואילך.

תהלים קכו, ב.

תורת מנחם - התוועדויות »

סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור.

⌂ TodosÍndice temático← 2426 →

Fonte: chabad.org aid 5959572