O maamar não diz literalmente que "o shofar, por ser uma mitsvá, liga o Ein Sof ao mundo". Mas ele diz algo próximo disso, na seção ד (4):
Trecho hebraico: "...לפי שאמירה היא בחי' אותיות, והרי מבחי' האותיות הי' הסילוק... ולכן אי אפשר להיות ההמשכה ע"י האותיות בלבד, כי אם ע"י השופר דוקא, שהוא צעקה פשוטה מעצמות הנפש שלמעלה ממדידה והגבלה, ועי"ז נעשית ההמשכה מבחי' שלמעלה מהשתלשלות"
Tradução: "...porque a fala é da categoria das letras, e foi justamente das letras que veio a retirada... por isso a atração [da Realeza] não pode vir só pelas letras, mas sim pelo shofar, que é um grito simples vindo da essência da alma, acima de medida e limite. E através disso se faz a atração de um nível acima de toda a cadeia da criação (hishtalshelut)."
Ou seja: o shofar traz algo de "acima da hishtalshelut" (a cadeia inteira de mundos) — um nível que se aproxima do Ein Sof essencial — para dentro do processo de Rosh Hashaná. Isso é parecido com "ligar o Infinito ao mundo", mas o maamar não usa essas palavras exatas, nem fala genericamente sobre "mitsvot" — fala especificamente do shofar como grito acima de letras/limite.
Ângulo: R"H é chamado 'início de Teus atos' (não 25 de Elul, dia da criação do mundo) porque a essência de R"H é a coroação/extensão do reinado divino, e essa extensão só se dá através do homem — por isso o dia fixado é o do sexto dia da criação, dia em que Adão foi criado.
E esta é a razão pela qual fixaram o dia de Rosh Hashaná no sexto dia da criação, precisamente o dia em que foi criado o primeiro homem: porque Rosh Hashaná é o momento da extensão de Sua realeza, e a extensão de Sua realeza se dá precisamente através do homem (como acima); por isso fixaram o dia de Rosh Hashaná precisamente no dia em que foi criado o primeiro homem, pois as almas de Israel, através de seu serviço, estendem o reinado.
A pergunta clássica: por que R"H não é fixado em 25 de Elul, dia da criação do mundo?
Resposta: R"H é o tempo da coroação e extensão do reinado Divino (מלכות), e reinado — ao contrário de mero domínio (ממשלה) — exige que o povo o aceite por vontade própria.
Essa aceitação voluntária só começa com Adão, que disse a todas as criaturas 'vinde, prostremo-nos' (בואו נשתחוה).
Por isso R"H é fixado no dia da criação do homem, não no dia da criação do mundo: só ali começa a extensão real do reinado.
Assim R"H, dia da recoroação anual, é literalmente 'início de Teus atos' — porque é através da avodá humana que o mundo é sustentado a cada ano.
Ângulo: Distingue מלוכה (reinado, que exige vontade do povo) de ממשלה (domínio, que pode ser imposto); em R"H o homem recoroa D-us por vontade própria, e essa recoroação é o que sustenta a existência dos mundos, pois a própria sefirá de Malchut é o mecanismo do ocultamento que permite haver 'um povo' (yesh nifrad).
E o reinado se dá precisamente por vontade — esta é a diferença entre reinado (מלוכה) e domínio (ממשלה): o domínio não precisa necessariamente ser por vontade, podendo ser também contra a vontade, enquanto o reinado é precisamente por vontade. E o reinado, que é por vontade, é trazido precisamente através do homem, pois no início de sua criação Adão disse a todas as criaturas: 'vinde, prostremo-nos e ajoelhemo-nos diante de D'us nosso Criador'; por isso o cântico deste dia é 'D'us reina, vestiu-se de grandeza', e desde então se renovou e se realizou que a extensão do reinado se dá precisamente através do homem.
Reinado (מלוכה) difere de domínio (ממשלה): o domínio pode ser imposto, o reinado exige aceitação voluntária do povo.
Adão foi o primeiro a coroar D'us por vontade própria, e isso se renova todo R"H — 'digam perante Mim (pesukei) Malchuyot para que Me coroeis'.
Mas para haver rei precisa haver 'povo' (עם) — algo separado — e isso só existe graças ao ocultamento (העלם) próprio da sefirá de Malchut, que 'recolhe' as luzes e não as revela aos recipientes.
Por esse ocultamento (e pelo tzimtzum/parsá) é que se forma o 'yesh', a existência separada dos mundos.
Assim a extensão da realeza em R"H (via kabalat ol das almas de Israel) é o que causa a própria existência continuada dos mundos — daí R"H ser 'início dos Teus atos'.
Ângulo: As palavras dos pesukei Malchuyot não bastam para extrair a interioridade de Malchut (que se retirou em R"H); só o shofar — grito simples da essência da alma, acima de toda medida — pode trazer a extensão de um nível acima de toda a hishtalshelut.
E a razão é que a fala é da categoria das letras, e foi justamente da categoria das letras que houve a retirada (como acima na seção 3); por isso a extensão não pode se dar apenas através das letras, mas sim precisamente através do shofar, que é um grito simples vindo da essência da alma, acima de toda medida e limitação; e através disso se dá a extensão de um nível acima de toda a hishtalshelut (encadeamento dos mundos) — pois foi na hishtalshelut que houve a retirada, e por isso é preciso trazer a extensão de um nível acima da hishtalshelut, e isso se dá precisamente através do shofar: o primeiro toque é o grito da voz, e os shevarim-teruá, gemidos e lamentos, são o grito do coração.
Só dizer os pesukim de Malchuyot (que são 'letras') não basta para trazer de volta a interioridade da Malchut, porque foi justamente nas letras que houve a retirada (siluk) de R"H.
É preciso algo que venha de um nível acima de toda a hishtalshelut — e isso é o shofar.
O shofar é um grito simples que vem da própria essência da alma (עצם הנפש), acima de qualquer medida ou limite.
A tekiá é o grito da voz; os shevarim-teruá são o grito do coração, quando a pessoa sente que não tem 'mציאות' nenhuma por si.
Daí 'מן המיצר קראתי' — é precisamente através do aperto (המיצר) que se chega ao amplo verdadeiro (מרחב י-ה); por isso se toca do lado estreito do shofar.
Ângulo: Não basta estender o reinado em si — é preciso estender também a Vontade e o Prazer (רצון ותענוג) que há no reinado, pois em R"H ocorre justamente a retirada da interioridade da Malchut, ou seja, do próprio ratzon e taanug que ela contém.
A extensão da realeza em Rosh Hashaná não se refere apenas ao reinado em si, mas é preciso estender também a vontade e o prazer que há no reinado; e isso porque em Rosh Hashaná (da véspera até depois do toque do shofar) ocorre a retirada da interioridade da Malchut, e em particular isso se refere à vontade e ao prazer que há na Malchut, que se retiram até sua raiz e fonte e raiz da raiz, até a categoria da própria Essência (עצמות ומהות).
Reinado exige não só domínio, mas o רצון ותענוג — vontade e prazer — de reinar sobre um 'povo' separado.
Em R"H, exatamente a interioridade da Malchut (que é o ratzon e taanug) se retira até sua raiz, até a própria Essência.
Por isso a avodá de R"H não é só reconhecer o reinado, mas trazer de volta esse prazer e vontade — 'como se' os separados fossem realmente separados (embora para Cima nada realmente mudou, 'ani Havayá lo shaniti').
Essa extensão do taanug/ratzon é feita através dos pesukei Malchuyot e, mais essencialmente, através do shofar.
Ângulo: A kabalat ol de R"H é qualitativamente diferente da do resto do ano: vem da própria פנימיות הנפש (interioridade da alma), o ponto em que todas as almas de Israel são absolutamente iguais — e é justamente essa igualdade que produz a hitkalelut (união) de 'ויהי בישורון מלך'.
E em particular, porque a aceitação do jugo vem da interioridade da alma — esta é uma das diferenças entre a kabalat ol do ano todo e a kabalat ol de Rosh Hashaná: a kabalat ol de Rosh Hashaná é na interioridade da alma; e por causa disso ocorre a inclusão mútua (hitkalelut), tanto pelo fato de que na kabalat ol em geral todos são iguais, quanto, em particular, pelo lugar na alma de onde vem a kabalat ol, ou seja, a interioridade da alma — nisso todos são iguais.
A kabalat ol de R"H não é como a de todo o ano: ela brota da פנימיות הנפש, a interioridade da alma.
Nesse ponto interior, todas as almas de Israel — do maior ao 'lenhador e carregador de água' — são absolutamente iguais.
É essa igualdade profunda que gera a hitkalelut, a inclusão mútua de 'ראשי עם יחד שבטי ישראל'.
Toda a avodá de R"H (nas tefilot de arvit e shacharit, e sobretudo nas tekiot) é essencialmente essa kabalat ol simples.
Ângulo: A extensão pedida em R"H não é apenas preencher uma falta, mas trazer o 'העלם העצמי' — o ocultamento da própria Essência — pois a retirada de R"H chega até a própria Essência (עצמות ומהות), por isso a riqueza ('מתעשרת בסופה') só pode vir de lá.
E isto significa que o ocultamento da Malchut (que, por esse lado, é o que causa a existência dos mundos) vem do ocultamento essencial (da própria Essência); por isso o ocultamento essencial se estende precisamente através do ocultamento da Malchut. E este é o significado de 'Eu sou o primeiro e Eu sou o último': 'Eu sou o primeiro', que é a categoria do Keter, se estende precisamente em 'Eu sou o último', que é a categoria do Nada da Malchut.
'Mrashit' (início do ano) é escrito sem alef — falta até a letra do Keter — porque a retirada da Malchut em R"H arrasta consigo todas as sefirot, até o Keter.
O Ein (Nada) do Keter e o Ein da Malchut são, no fundo, a mesma raiz: 'ani rishon' e 'ani acharon'.
Por isso a extensão pedida em R"H não é mero preenchimento de uma falta, mas 'riqueza própria' (עושר עצמי) — a extensão do próprio העלם העצמי, do ocultamento da Essência mesma.
É o Ein Sof/Atzmut, e não apenas as sefirot, que precisa ser trazido de volta — e isso só as almas de Israel, que 'subiram no pensamento' antes da retirada, conseguem fazer.
Ângulo: O grito do shofar (sobretudo shevarim-teruá) vem de עצם הנפש, a própria essência da alma — um lugar onde a pessoa não sente 'mציאות' nenhuma de si, e é justamente dali, e não da inteligência ou emoção, que brota tanto o clamor do shofar quanto a kabalat ol igualitária de todas as almas.
E os shevarim-teruá, gemidos e lamentos, são o grito do coração — é o grito que vem da própria essência da alma, quando a pessoa não encontra em si mesma mציאות (existência própria) alguma, a ponto de sentir que toda a hishtalshelut é aperto e limitação; e é disso que se fala: 'do aperto clamei'.
O grito mais profundo do shofar não vem do intelecto nem das emoções reveladas, mas de עצם הנפש — a própria essência da alma.
Ali a pessoa não sente 'mציאות' (existência própria) nenhuma; sente que toda a hishtalshelut é aperto e limitação.
Esse mesmo ponto de עצם/פנימיות הנפש é a fonte da kabalat ol de R"H, e é por isso que ali todas as almas de Israel são absolutamente iguais.
Do aperto (המיצר) desse ponto se chega ao amplo verdadeiro — 'ענני במרחב י-ה'.
Ângulo: O 'siluk' (retirada) da interioridade da Malchut em Rosh Hashaná é comparado ao — e descrito como ainda mais profundo que — o tzimtzum original: no tzimtzum a retirada afeta só os recipientes (as próprias otiot ficam intactas), mas no siluk de R"H a retirada atinge até as próprias otiot.
E de modo semelhante ao explicado a respeito do tzimtzum, que é o desaparecimento da luz na fonte luminosa (o Maor), ou seja, a ausência da luz (deixa de existir a existência da luz), restando apenas a capacidade da luz tal como incluída no Maor; e mais ainda: não só não há a existência da luz, mas apenas a capacidade da luz incluída no Maor, mas somente o próprio Maor, na medida em que o Maor inclui tudo, inclusive a capacidade da luz — de modo que a luz não é percebida nem sentida, nem sequer como capacidade.
O siluk (retirada) de R"H é comparado ao tzimtzum: a luz 'deixa de existir' na fonte, restando só a capacidade (כח) da luz.
Mas o siluk de R"H vai além do tzimtzum comum: no tzimtzum, a retirada é só quanto aos recipientes — as otiot (letras) em si permanecem intactas com sua luz original.
No siluk de R"H, porém, a retirada atinge as próprias otiot — como um trabalho feito 'com mãos frouxas' (רפיון ידים), onde falta não só na obra mas no próprio órgão que a executa.
Por isso a avodá de R"H é justamente trazer de volta, nas otiot, a interioridade da Malchut — o ratzon e taanug do reinado.
בס"ד. יום ב' דראש השנה, ה'תשי"ד
(הנחה בלתי מוגה)
זה
היום תחלת מעשיך1. וידועה הקושיא בזה2, הלא בכ"ה באלול נברא העולם3, ור"ה הוא יום ו' לבריאה, יום שנברא בו אדם הראשון, וא"כ למה נקרא היום דר"ה תחלת מעשיך, ולמה לא קבעו היום דר"ה שהוא תחלת מעשיך בכ"ה באלול שבו נברא העולם. ומבואר בזה4, דהנה, ענינו של ר"ה הוא שיום זה הוא זמן ההכתרה והמשכת מלכותו ית'. וענין המלכות הוא ברצון דוקא, שזהו ההפרש בין מלוכה וממשלה5, שענין הממשלה אינו מוכרח שיהי' ברצון דוקא ואפשר להיות גם בעל כרחו, משא"כ ענין המלוכה הוא ברצון דוקא. וענין המלוכה שהוא ברצון דוקא נמשך ע"י האדם, שזהו שבתחילת בריאתו אמר אדה"ר לכל הנבראים6 בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו7, ולכן השיר של יום זה הוא הוי' מלך גאות לבש8, ומאז נתחדש ונפעל שהמשכת המלכות היא ע"י האדם דוקא. וענין זה חוזר וניעור בכל שנה, שבר"ה צריך להמשיך מלכותו ית' מחדש, כמארז"ל9 אמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, ופירש רבנו הזקן10 שאמרו הוא מלשון והוי' האמירך היום11, שהוא מלשון שבח, היינו שבר"ה צריך לשבח ולפאר ענין המלכות שעי"ז ממשיכים רצון ותענוג במלוכה. וענין זה נעשה ע"י נשמות ישראל, כמ"ש12 ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, היינו, שענין המלכות, ויהי בישורון מלך, נעשה ע"י בהתאסף ראשי עם דוקא, שהם נשמות ישראל, ובאופן דיחד שבטי ישראל, שכל בנ"י, מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך13, הם בהתכללות, והיינו, דעם היות שבכלל הרי אין דעתם דומה ואין פרצופיהן דומות14, מ"מ הם כולם בהתכללות. וענין ההתכללות הוא עי"ז שכולם מקבלים עליהם עול מלכותו ית' ברצון, ובפרט שהקבלת עול היא מצד פנימיות הנפש, שזהו אחד החילוקים שבין הקב"ע שבכל השנה ובין הקב"ע שבר"ה, שהקב"ע שבר"ה הוא בפנימיות הנפש15, ומצד זה נעשה ענין ההתכללות, הן מצד ענין הקב"ע בכלל שבזה כולם שוים, ובפרט מצד המקום בנפש שמשם בא הקב"ע, היינו פנימיות הנפש, שבזה כולם שוים. ועי"ז אתם נצבים היום13, דסתם היום קאי על ר"ה16, שאז ויהי בישורון מלך, שהוא המשכת מלכותו ית'. וזהו הטעם שקבעו היום דר"ה ביום ו' למע"ב, יום ברוא אדם הראשון דוקא, דכיון שר"ה הוא זמן המשכת מלכותו ית', והמשכת מלכותו ית' היא ע"י האדם דוקא (כנ"ל), לכן קבעו היום דר"ה ביום ברוא אדם הראשון דוקא, לפי שנשמות ישראל ע"י עבודתם ממשיכים ענין המלכות.
ב) וזהו
גם הטעם שר"ה נקרא תחלת מעשיך, לפי שע"י ענין המלכות נעשה קיום העולמות, שהתהוותם היא מצד ענין המלכות דוקא. והענין בזה, דהנה, כאשר עלה ברצונו ית' אנא אמלוך17 אזי נתעורר ברצון להתהוות העולמות, כיון שאין מלך בלא עם18. והיינו, דעם היות שעד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד19, שהוא בחי' התנשאות עצמי (שלמעלה מהתנשאות על עם), שזהו עיקר ענין המלכות, מ"מ, הרי זה רק מה שהוא מרומם מצד עצמו, והוא בבחי' העלם בעצמותו, ולהיות שעלה ברצונו אנא אמלוך בגילוי, שיהי' ענין המלכות בגילוי דוקא, וענין המלכות בגילוי הוא על עם דוקא, דאין מלך בלא עם, לכן, מצד התעוררות הרצון למלוכה נתעורר ברצון להתהוות העולמות, שעי"ז יהי' בחי' עם, יש ודבר נפרד. דהנה, בענין העם יש ב' ענינים הפכיים, שהרי עם הוא מלשון עוממות, שהם דברים נפרדים כו'20, ומ"מ, הרי צריך להיות איזה השתוות בין העם להמלך, שרק אז שייך שיהי' מלך עליהם21. וענין זה נעשה ע"י ספירת המלכות, והיינו, לפי שספירת המלכות ענינה העלם. דהנה, אף שידוע שהמלכות היא בחי' הגילוי שבכל הספירות, הנה זהו רק בבחי' המלכות שבכל ספירה, היינו, שהגילוי דכל ספירה היא ע"י בחי' המלכות שבה, אבל כמו שהמלכות היא פרצוף בפני עצמה הרי היא בבחי' העלם. והיינו, שבחי' המלכות כפי שהיא ספירה העשירית בז"א, היא בבחי' גילוי, דכיון שז"א הוא בחי' אור, ואור הוא בבחי' עלי' ודביקות למעלה, לכן הגילוי הוא על ידי המלכות דוקא, דהגילוי של כל ספירה הוא בחי' המלכות שבה, אבל כמו שהמלכות היא פרצוף בפני עצמה הרי היא בבחי' העלם. וזהו שע"י ההעלם דספירת המלכות, ובפרט ע"י הפרסא כו', נעשה התהוות העולמות בבחי' יש ואפילו דבר נפרד. דהנה, מבחי' ז"א אי אפשר להיות בחי' יש ודבר נפרד, לפי שז"א הוא בבחי' גילוי, שהרי כל הענינים שישנם באריך ישנם בז"א בגילוי, דאף שהוא בבחי' זעיר, מ"מ, בדרך זעיר עכ"פ ישנם שם כל הענינים בגילוי, וז"א רובו חסדים, כמ"ש22 זכר חסדו, ולכן אי אפשר להיות מבחי' ז"א בחי' יש ובפרט דבר נפרד, כיון שמצד הגילוי שבבחי' ז"א הי' נרגש בהתהוות כח המהווה כו'. משא"כ ספירת המלכות היא בבחי' העלם, דספירת המלכות נקראת בשם כנסת ישראל ע"ש שכונסת בתוכה את האורות ומעלמת עליהם, וההעלם הוא באופן שהאורות שהמלכות כונסת אותם אינם נמשכים בגילוי אל המקבלים, וזהו ההפרש בין העלם המלכות להעלם הכלים, דאף שגם הכלים הם מעלימים, מ"מ, העלם הכלים הוא רק על האור כמו שהוא מצד עצמו, אבל האור כפי שבא בהתלבשות בהכלים הרי הוא בגילוי, משא"כ ההעלם דמלכות הוא לא רק על האורות (שהמלכות כונסת בתוכה) כפי שהם מצד עצמם, אלא ההעלם הוא גם על האורות כמו שהיא כונסת אותם, שאינם נמשכים אל המקבלים מבחי' המלכות. וזהו ענין ים וארץ שבספירת המלכות, ים הוא בחי' ההעלם שבמלכות, והו"ע כנס"י, שכונסת בתוכה את האורות ומעלמת עליהם, וארץ הוא בחי' הגילוי שבמלכות, שעי"ז נעשה ההתהוות דבי"ע, שזהו"ע הכל הי' מן העפר23, והיינו, שההתהוות שהיא מבחי' ארץ שבמלכות אין בה גם מה שיש בבחי' ים שבמלכות. וזהו שע"י ההעלם דספירת המלכות נעשה התהוות יש ודבר נפרד, ובפרטיות יותר ע"י הפרסא, כי גם מצד ההעלם דספירת המלכות הנה כמו שהיא באצילות אי אפשר להיות ממנה יש ודבר נפרד, ודוקא ע"י הפרסא נעשה בחי' יש ודבר נפרד. וכמו"כ הוא גם בהתהוות כללות ההשתלשלות שהיא מבחי' מלכות דא"ס, ע"י הקדמת הצמצום דוקא. וזהו ענין ר"ה, שע"י עבודת נשמות ישראל בקבלת עול וביטול מצד פנימיות הנפש (דכיון שצריך להמשיך פנימיות המלכות, כמשי"ת לקמן, לכן גם העבודה צ"ל בפנימיות הנפש), ממשיכים מלכותו ית', ועי"ז נעשה בחי' עם, שהו"ע קיום העולמות, ולכן נקרא ר"ה זה היום תחלת מעשיך.
ג) והנה
המשכת המלכות בר"ה היא לא רק בנוגע לענין המלוכה עצמו, אלא צריך להמשיך גם את הרצון והתענוג שבענין המלוכה, והיינו לפי שבר"ה (מערב ר"ה עד אחרי תקיעת שופר24) נעשה הסילוק דפנימיות המלכות, ובפרטיות הו"ע הרצון והתענוג שבמלכות, שמסתלקת לשרשה ומקורה ושרש שרשה עד בחי' עצומ"ה. וסילוק זה אינו רק כמו העלם, היינו, שאינו בהתגלות אבל נמצא הוא בהעלם, אלא שהאור הוא כאילו אינו. וע"ד המבואר25 בענין הצמצום שזהו התעלמות האור בהמאור, שהו"ע העדר האור (עס ווערט אויס מציאות אור), ונשאר רק כח האור כמו שכלול בהמאור, ויתירה מזה, שלא זו בלבד שאינו בבחי' מציאות אור כי אם כח האור כמו שכלול בהמאור, אלא עוד זאת, שזהו רק המאור עצמו מה שהמאור כולל הכל וגם כח האור, שבזה אין האור ניכר ומורגש אפילו בכח. אמנם, סילוק זה הוא רק בפנימיות המלכות, אבל החיצוניות נשאר לעולם ואינו מסתלק. ובזה יובן תירוץ הקושיא26 איך אפשר להיות קיום העולמות בר"ה, דמאחר שקיום העולמות הוא ע"י ספירת המלכות, ובר"ה הוא סילוק המלכות, א"כ, איך אפשר להיות קיום העולמות בר"ה. אך הענין הוא, שהסילוק הוא רק בבחי' הפנימיות, ולא בבחי' החיצוניות. דהנה כתיב27 בדבר הוי' שמים נעשו, שהתהוות וקיום העולמות הוא מאותיות הדיבור, ובאותיות הדיבור מתלבשות בחי' המדות והמוחין עד בחי' הכתר שהוא הפנימיות של האותיות. והסילוק בר"ה הוא רק בהפנימיות של האותיות, שהם הספירות המתלבשים בהאותיות, אבל החיצוניות שהם האותיות עצמם, נשאר קיים ואינו מסתלק, ומזה הוא קיום העולמות בר"ה. וסילוק זה (דבחי' הפנימיות) נקרא בשם דורמיטא28, שהוא כמשל השינה, דבשעת השינה הנשמה עולה למעלה ושואבת לה חיים29, הנה אף שזהו"ע של עלי' להנשמה, הרי זה חושך גמור לגבי הגוף, שבשעת השינה אין בו ענין של שכל וטו"ד כו', ונשאר בו רק קיסטא דחיותא30, וא"כ הרי זה ירידה גדולה לגבי הגוף. וכן הוא גם בהסילוק דר"ה, שהוא העלם גמור לגבי האותיות וכ"ש לגבי העולמות. וזהו ההפרש בין ר"ה לשבת ויום טוב31, שבשבת ויו"ט העלי' היא באופן שגם הכלים עולים עם האורות32, משא"כ בר"ה העלי' היא בהאורות בלבד, וזהו שבשבת נקרא בשם עלי' ובר"ה נקרא בשם סילוק, והיינו לפי שבשבת העלי' היא בהאורות יחד עם הכלים, היינו שהכלים מזדככים כו', ועי"ז ממשיכים ומקבלים אור נעלה יותר, והו"ע של עלי' גם לגבי העולמות, משא"כ בר"ה העלי' היא בהאורות בלבד, ולכן נקרא בשם סילוק32, דאף שלגבי האור הרי זה עלי', מ"מ, לגבי הכלים הרי זה ענין של העלם וירידה, שחסר בהם האורות. ובמק"א מבואר שסילוק המלכות בר"ה הוא עוד יותר מהסילוק שבענין הצמצום, כי בענין הצמצום הסילוק הוא רק לגבי המקבלים מהאותיות, אבל בהאותיות עצמן לא נעשה שום שינוי, שנשאר בהם האור כמו שהי' בתחלה, משא"כ הסילוק דר"ה הוא גם לגבי האותיות עצמן, שגם בהאותיות עצמן נחסר האור, וכמו במלאכה שנעשית ברפיון ידים33, שהחסרון הוא לא רק שאז המלאכה היא שלא כדבעי, אלא החסרון הוא גם בהאבר שהוא הכלי, שחסר בה האור. וזהו ענין העבודה דר"ה, להמשיך בהאותיות בחי' פנימיות המלכות, שזהו הרצון ותענוג בענין המלוכה. והענין בזה, דעם היות שאין מלך בלא עם (כנ"ל), שזהו מצד הרצון והתענוג שישנו בענין הרוממות וההתנשאות על נפרדים דוקא, וא"כ, כיון שהעולמות הם בבחי' יש ודבר נפרד, הרי ישנו הרצון והתענוג בהמלוכה וההתנשאות עליהם, מ"מ, צריך להמשיך רצון ותענוג בענין המלוכה. וטעם הדבר34, לפי שענין המלוכה על נפרדים כמו שהוא למעלה אינו דומה לכמו שהוא למטה, כי למטה העם הם נפרדים באמת, משא"כ למעלה, הרי כיון שאני הוי' לא שניתי35, אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם בשוה ממש, לפי שכל ההעלמות, הן ההעלם שמצד המלכות והן ההעלם שמצד הצמצום והפרסאות כו', הם מעלימים רק לגבי למטה, אבל לא לגבי למעלה, א"כ הרי אין זה דבר נפרד באמת. ולכן צריך להמשיך רצון ותענוג בהמלוכה שיהי' התענוג בזה כמו אילו היו באמת נפרדים.
ד) והנה
המשכת הרצון והתענוג בענין המלוכה היא ע"י אמירת פסוקי מלכיות, כמאמר רז"ל9 אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, היינו, שצריך לשבח ולפאר ענין המלכות ובזה מעוררים וממשיכים רצון ותענוג במלוכה, ובמה בשופר9, דאמירת פסוקי מלכיות בלבד אינו מספיק, וטעם הדבר, לפי שאמירה היא בחי' אותיות, והרי מבחי' האותיות הי' הסילוק (כנ"ל ס"ג), ולכן אי אפשר להיות ההמשכה ע"י האותיות בלבד, כי אם ע"י השופר דוקא, שהוא צעקה פשוטה מעצמות הנפש שלמעלה ממדידה והגבלה, ועי"ז נעשית ההמשכה מבחי' שלמעלה מהשתלשלות, והיינו, שבבחי' ההשתלשלות הי' הסילוק, ולכן צריך להמשיך מבחי' שלמעלה מהשתלשלות, וענין זה נעשה ע"י השופר דוקא, דתקיעה ראשונה היא צעקת הקול, ושברים תרועה גנוחי גנח וילולי יליל36 הוא צעקת הלב37, שהו"ע הצעקה שמצד עצם הנפש, אַז ער געפינט אין זיך קיין שום מציאות ניט, ועד שנרגש אצלו שכל ההשתלשלות הוא מיצר והגבלה, שזהו מ"ש38 מן המיצר קראתי גו'. וכל זה הוא גם כאשר כל השנה הי' מעמדו ומצבו כדבעי למהוי. ובפרט מי שחטא ופגם ועבר את הדרך, שאצלו יש לא רק מיצר והגבלה דקדושה, אלא גם מצרים דלעו"ז, ומזה הוא במרירות עצומה, שזהו מן המיצר גו', וע"י המיצר מגיע לקראתי י"ה, שהוא י"ה שבעצמות39, ועי"ז נעשה ענני במרחב י"ה38, שנעשה המשכת מרחב האמיתי, שכל זה נעשה ע"י המיצר דוקא, שזהו גם מה שתוקעים בצדו הקצר דוקא39, שע"י המיצר דוקא נעשה המשכת המרחב. וזהו40 ג"כ מה שאמרו חז"ל41 כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה, רשה הוא מלשון חסרון, כמ"ש42 תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה גו', מרשית חסר אל"ף43, אל"ף הוא בחי' הכתר, ומרשית חסר אל"ף היינו שבר"ה חסר גם בחינת הכתר, לפי שהסילוק דמלכות הוא באופן שעי"ז נעשה גם הסילוק של כל הספירות עד בחי' הכתר. והענין בזה, דהנה כללות ענין הע"ס דאצילות הוא להיות בבחי' ממוצע בין האוא"ס לעולמות, ומזה מובן שעיקר הכוונה בהשתלשלות הע"ס היא בשביל ספירת המלכות שעל ידה היא ההתהוות דבי"ע. והיינו, שבחי' אין דמלכות שהוא המקור דבי"ע, זהו בחי' האין דכתר שהוא בחי' הרצון להיות התהוות העולמות, וזהו אני ראשון ואני אחרון44, אני אותיות אין, דאני ראשון הוא בחי' האין דכתר, ואני אחרון הוא בחי' האין דמלכות, אלא שבכדי שבחי' המלכות תהי' בערך להיות מקור ליש הנברא הרי זה ע"י אמצעות הע"ס, שזהו המשכת האור ממדריגה למדריגה עד שיהי' בערך להיות מקור ליש. ולכן, כאשר נעשה בר"ה סילוק המלכות, נעשה הסילוק בכל הספירות, בחכמה ובבינה כו' עד הכתר. וכמו"כ הוא גם בכללות ההשתלשלות, שהסילוק בר"ה הוא במלכות דא"ס, ועי"ז נעשה הסילוק דכל הגילויים שמבחי' עצומ"ה, שזהו"ע רשה בתחלתה. ולזאת צ"ל ההמשכה בר"ה מהעלם העצמי דוקא, שזהו"ע מתעשרת בסופה (כידוע45 שענין זה נעשה מיד אחרי התקיעות), דענין העושר הוא לא רק מילוי החסרון בלבד, אלא עושר עצמי, שהו"ע המשכת העלם העצמי, דכיון שהסילוק הוא בכל הענינים עד עצמות ומהות, לכן צריכה להיות ההמשכה מהעלם העצמי דוקא. והיינו שההעלם דמלכות (שמצד זה הו"ע ההתהוות) בא מהעלם העצמי, ולכן נמשך העלם העצמי בההעלם דמלכות דוקא. וזהו"ע אני ראשון ואני אחרון, שאני ראשון שהוא בחי' הכתר, נמשך דוקא באני אחרון שהוא בחינת האין דמלכות.
ה) ובזה
יובן טעם הקביעות דר"ה ביום ו' למע"ב, יום ברוא אדם הראשון דוקא, דלהיות שבר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותם, שנעשה הסילוק דמלכות, ומצד זה נעשה הסילוק גם בכל הספירות עד בחי' הכתר, וכמו כן בכללות ההשתלשלות, שהסילוק הוא במלכות דא"ס עד בחינת העלם העצמי, וצריך לפעול ההמשכה מבחי' העלם העצמי, לכן הקביעות דראש השנה היא ביום ברוא אדם הראשון דוקא, להיות שההמשכה מבחינת העלם העצמי היא ע"י נשמות ישראל דוקא, דישראל עלו במחשבה46, היינו שנשמות ישראל הם בבחי' מחשבה ובמחשבה גופא הם בבחי' עלי', ועם המלך במלאכתו ישבו שם47, במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים48, והיינו שנשמות ישראל החליטו את הרצון על העולמות, שמזה מובן שהם למעלה מהרצון, ולכן דוקא הם יכולים להמשיך מהעלם העצמי, והיינו, שבנין המלכות בר"ה הוא ע"י נשמות ישראל דוקא, לפי שנשמות ישראל הם בבחי' כזו שלא הי' שם הסילוק. וזהו ג"כ מ"ש זה היום תחלת מעשיך, שהיום דר"ה, יום ברוא אדם הראשון, הוא תחלת מעשיך, דכיון שבר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותם, ודוקא ע"י עבודת נשמות ישראל נעשה המשכת המלכות, שמזה נעשה בחי' עם, שהוא קיום העולמות, לכן הנה היום דר"ה הוא תחלת מעשיך. וזהו מ"ש10 ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, שכל ישראל מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך הם בהתכללות, לפי שכולם עומדים בקב"ע שמצד פנימיות הנפש, שזוהי העבודה דקבלת עול שבתפלת ערבית ותפלת שחרית ובפרט בשעת התקיעות, שכללות העבודה דר"ה היא העבודה דקבלת עול, ולכן צריכים בר"ה להרבות באותיות התהלים ואותיות התפלה49, ולייקר את הזמן באופן שכל רגע ורגע יהי' ממולא בקב"ע ובענינים שבאים ע"י קב"ע, ועי"ז ויהי בישורון מלך, שזהו מצד הקב"ע והביטול עד שכל מציאותו אינה אלא שהשי"ת ימלוך עליו, ועי"ז נעשית ההמשכה מהעלם העצמי בכל הענינים שנמשכת בהם ברכתו של הקב"ה שהיא עד בלי די50.
שיחת יום ב' דראש השנה, ה'תשי"ד
תפלת מוסף דר"ה – ר"ה כז, א.
לקו"ת נצבים מז, א. ובכ"מ.
ויק"ר פכ"ט, א.
בכל הבא לקמן – ראה ד"ה תקעו עזר"ת (סה"מ עזר"ת ע' א ואילך).
ראה לקו"ת ר"ה נה, ב. נו, ב ואילך. ובכ"מ.
ראה זהר ח"א רכא, ב. ח"ג קז, ב. תקו"ז תנ"ו. פדר"א פי"א (ורד"ל שם). תנחומא פקודי ג (בסופו).
תהלים צה, ו.
שם צג, א.
ר"ה טז, א. לד, ב.
מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ה ח"ב ע' תתפח. ביאורי הזהר להצ"צ ח"א ע' שצט. וראה גם אוה"ת תבוא ריש ע' תתרס. ע' תתרסט.
תבוא כו, יח. וראה רש"י ברכות ו, א.
ברכה לג, ה.
נצבים כט, ט-י.
ברכות נח, רע"א.
ראה רד"ה זה היום תרס"ב (סה"מ תרס"ב ע' רצה).
זח"ב לב, ב. זח"ג רלא, א. וראה לקו"ת תבוא מא, ג.
אד"ר – הובא בדרמ"צ קע, סע"ב. וראה לקו"ת נשא כא, ד.
בחיי וישב לח, ל. ר"פ בלק. עמק המלך ש"א רפ"א. תניא שער היחוד והאמונה רפ"ז. ובכ"מ.
פדר"א פ"ג.
ראה גם שעהיוה"א פ"ז.
ראה לקו"ת נצבים מד, ד. ובכ"מ.
תהלים צח, ג. וראה אוה"ת (יהל אור) לתהלים עה"פ (ע' שנו ואילך).
קהלת ג, כ.
ראה תניא אגה"ק סי"ד (קכ, ב).
תו"א וירא ד"ה פתח אליהו (יד, ב).
מאמרי אדמו"ר הזקן שם ע' תתפח ואילך. ביאורי הזהר להצ"צ שם ע' ת ואילך. ע' תיד. סידור (עם דא"ח) שער התקיעות רמו, ג. אוה"ת דרושים לר"ה ע' א'שסו ואילך. סה"מ תרס"ה ס"ע ט ואילך. ד"ה כנשר תרפ"ב פ"ב (סה"מ תרפ"ב ע' לח). וש"נ.
תהלים לג, ו.
ראה שער הכוונות ענין ר"ה. פרי עץ חיים שער ר"ה. ועוד.
ב"ר פי"ד, ט.
ראה זח"א פג, א.
ראה גם אוה"ת שם ע' א'שסז. סה"מ תר"ס ע' ב ואילך. תרס"ה ע' פז ואילך.
ראה תניא קו"א קנז, ב. הובא במקומות שצויינו בהערה הקודמת.
ראה סידור שם רמו, ב ואילך.
ראה גם סה"מ עטר"ת ע' יג.
מלאכי ג, ו.
ר"ה לג, ב.
ראה סה"מ תרס"א ע' רב. תש"ב ע' 5. ה'שי"ת ע' 7 ואילך. וראה סה"מ תרס"ה ע' צב. עטר"ת ע' טו ואילך. ועוד.
תהלים קיח, א.
ראה ד"ה מן המיצר אעת"ר. תרצ"ז.
ראה סה"מ תרכ"ז ע' תכח ואילך. סה"מ קונטרסים ח"א קיח, א ואילך.
ר"ה טז, ב.
עקב יא, יב.
בעה"ט עה"פ.
ישעי' מד, ו. ראה פרדס ש"ג פ"א. עץ חיים שער מב פ"א.
ראה לקוטי לוי יצחק אג"ק ע' תכא.
ב"ר פ"א, ד. ובכ"מ.
דברי הימים-א ד, כג.
ב"ר פ"ח, ז. רות רבה רפ"ב.
ראה סה"מ תרצ"ז ע' 310. וש"נ.
מלאכי ג, יו"ד. וראה שבת לב, ב. ועוד.
תורת מנחם - התוועדויות »
סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור.
Fonte: chabad.org aid 2987616