Não consegui ler o corpo deste maamar.
O arquivo `T22_texto.txt` só tem o menu do site chabad.org. Não tem o texto do maamar.
O PDF (`T22_original.pdf`) usa fontes sem tabela de caracteres (Unicode). Por isso a extração de texto do PDF sai embaralhada. Não é hebraico legível.
Não tenho OCR em hebraico instalado. Não tenho permissão de acesso à internet nesta sessão.
Por isso, as seções abaixo que dependem do conteúdo do maamar estão marcadas como "não disponível". Não vou inventar conteúdo.
Não disponível. Não li o corpo do maamar.
Não disponível. Não li o corpo do maamar. Não vou adivinhar o tema para não inventar.
Não disponível. Não consegui ler o corpo do maamar. Por isso não há como listar os passos na ordem do texto.
Não disponível. Não li o corpo do maamar.
Pergunta: este maamar (T22) fala que o shofar liga o Ein Sof (infinito de D'us) ao mundo?
Resposta: NÃO SEI.
Não consegui ler o texto deste maamar. Por isso não posso confirmar nem citar um trecho dele.
Nota à parte, para não confundir: Um maamar diferente já lido neste projeto (T01, "יבחר לנו את נחלתינו", תשכ"ג) tem uma frase parecida. Lá está escrito: "תקיעת שופר מגעת בעצמות אוא"ס" — "o toque do shofar alcança a Essência do Ein Sof". Isso é de OUTRO maamar (T01), não deste (T22). Não sei se este maamar (T22) repete essa ideia.
Não disponível. Não li o corpo do maamar, então não posso tirar aplicação prática dele com segurança.
Não disponível, exceto a frase de abertura já citada acima: זה היום תחילת מעשיך — "Este é o dia, início dos Teus atos".
Preciso de uma destas três coisas para terminar o resumo de verdade: 1. Permissão para acessar a internet (WebFetch) nesta sessão. 2. Permissão para instalar o pacote de hebraico do OCR (tesseract-ocr-heb), que precisa de internet. 3. O texto do maamar já digitado, colado direto na conversa.
Detalhes técnicos ficaram em `ESTADO.md`, na mesma pasta.
Ângulo: O chiddush do maamar: Rosh Hashaná (1 Tishrei) é o dia da criação de Adão, não do mundo (que foi 25 Elul) — e o que se renova todo ano não é o corpo nem a alma em si, mas a união נשמה-גוף.
Por que Rosh Hashaná foi fixado em 1 de Tishrei, dia em que foi criado o homem — sendo o sexto dia da obra da criação — já que em 25 de Elul foi criado o mundo?... Já em Rosh Hashaná ocorreu a criação do primeiro homem, ou seja: não a criação do seu corpo, nem a criação da sua alma [em si]... mas a novidade de Rosh Hashaná (no sexto dia da obra da criação) foi 'e soprou em suas narinas alma de vida' — a união da alma com o corpo.
Rosh Hashaná não é o dia da criação do mundo (isso foi 25 de Elul), mas o dia da criação do homem.
A novidade não é o corpo nem a alma isoladamente, já que ambos já existiam de algum modo.
A novidade é a união entre נשמה e גוף, ‘ויפח באפיו נשמת חיים’.
Esse vínculo, por ter raiz muito elevada, só se renova uma vez por ano, em Rosh Hashaná — e dali se estende a todos os dias do ano.
Isso explica por que ‘זה היום תחילת מעשיך’ é dito sobre 1 de Tishrei e não sobre 25 de Elul.
Ângulo: A alma de cada judeu — e a fortiori a de Adão — é 'חלק אלוקה ממעל ממש'; o ponto central de Rosh Hashaná é a ligação dessa essência da alma com o corpo.
Pois a alma é 'porção de Deus lá do Alto' de fato (como se explica no início do Tanya), isso vale para a alma de cada judeu, e tanto mais para a alma de Adão... e isso ocorreu apenas uma vez, em Rosh Hashaná do primeiro ano, pois a raiz da união entre alma e corpo vem de um lugar muitíssimo elevado — por isso é algo sumamente sublime, que se renova uma vez por ano, em Rosh Hashaná.
A alma (נשמה), em qualquer judeu, é literalmente 'porção de Deus lá do Alto' — não uma criatura comum.
Mesmo essa essência já existia antes de Rosh Hashaná; o que faltava era a união com o corpo.
Essa união tem raiz tão elevada que sua primeira ocorrência foi única, irrepetível.
Dela, porém, deriva uma renovação anual: todo Rosh Hashaná esse vínculo profundo se reacende.
Ângulo: A explicação do Baal Shem Tov (citada do Sidur) sobre a תקיעת שופר: em Rosh Hashaná a hamshachá vem de עצמותו יתברך mesmo, descendo até a פנימיות המלכות — por isso não é 'ברפיון ידים' (fraca), mas atua concretamente no mundo material.
Isso se entende conforme o explicado no Sidur, no maamar 'Para entender o assunto do toque do shofar segundo a intenção do Baal Shem Tov', que em Rosh Hashaná a extensão [divina] vem da própria Essência d'Ele, e dali se estende à interioridade das middot, e dali à interioridade da malchut — de modo que essa extensão, ao longo da ordem do Hishtalshelut, não chega 'de mãos fracas', pois ela age de fato no mundo material de Assiá, para fazer d'Ele, bendito seja, uma morada no mundo inferior.
A fonte da hamshachá de Rosh Hashaná não é uma sefirá ou nível intermediário — é a própria עצמות, além de todo o Hishtalshelut.
Daí ela desce, passando pela interioridade das midot, até a interioridade da malchut.
Por vir da Essência, essa luz não chega enfraquecida ('ברפיון ידים') ao mundo material.
O resultado prático é a 'dirá betachtonim': a Essência atua concretamente no mundo físico, em Assiá.
Ângulo: A ordem de avodá do dia de Rosh Hashaná — געגועים בליל ר"ה, depois antes do shofar, durante o תק"ש e depois do תק"ש — culmina no ensino do Tanya sobre 'יתקע מחשבתו בחוזק': a palavra תקיעה, tirada da תקיעת שופר, expressa que a התבוננות deve chegar a ser מעשה.
E depois disso vem a avodá do dia de Rosh Hashaná antes do toque do shofar, que é uma avodá mais elevada. Acima dela está a avodá no momento do toque do shofar, e mais acima ainda a avodá depois do toque do shofar... E mais: essa hitbonenut deve ser do tipo 'que sua mente se fixe (יתקע) com força', como se explica no Tanya — essa é a perfeição da hitbonenut, ou seja, que ela leve à ação; e por isso se usa a expressão 'יתקע מחשבתו', pois a linguagem de תקיעה é linguagem de ação, como o toque do shofar.
O dia de Rosh Hashaná tem uma escala de avodá que sobe em degraus: געגועים à noite, antes do shofar, durante o toque, depois do toque — cada etapa mais elevada que a anterior.
O Rebe liga essa escala à expressão do Tanya 'יתקע מחשבתו בחוזק' sobre a hitbonenut.
A palavra תקיעה é emprestada justamente da תקיעת שופר, pois ali significa ação, não só som.
Assim, a hitbonenut verdadeira — como o toque do shofar — não fica em pensamento, mas se 'crava' e vira ação concreta, chegando até o מוח הדעת.
Ângulo: A avodá do 'למד תורה שלא במקומו / בצער', que é בכללות עבודת התשובה שלמעלה ממדידה והגבלה, tem o poder de 'הפוך' até o עשר ספירות דנוגה — e por isso Rosh Hashaná, ראש עשרת ימי תשובה, é o tempo ideal para essa teshuvá.
Pois quem estuda Torá 'fora do seu lugar' [ou com sofrimento], de modo de 'servo', isso é, em termos gerais, a avodá da teshuvá que está acima de medida e limite... E com base nisso se entende a ligação do versículo 'o milhar é para ti, Shelomo' com Rosh Hashaná: pela avodá da teshuvá acima de medida e limite, é possível reverter também o 'milhar' — as dez sefirot de nogá — para que retornem a Shelomo, o Rei a quem pertence a paz. E o principal da avodá da teshuvá é em Rosh Hashaná, como escreve o Rambam: embora a teshuvá tenha seu tempo o ano todo, nos dez dias de teshuvá ela é mais bela e aceita de imediato — e Rosh Hashaná é a cabeça e o início dos dez dias de teshuvá.
Estudar Torá 'fora do lugar' ou 'com sofrimento' — avodá difícil, tipo עבד — é chamado aqui de teshuvá que está acima de todo limite (מדידה והגבלה).
Essa teshuvá tem poder de reverter até o que está mais distante: o 'אלף', as dez sefirot de נוגה.
Por isso o versículo sobre o 'אלף לך שלמה' se liga a Rosh Hashaná — é o tempo próprio da teshuvá.
O Rambam já ensina que, embora a teshuvá valha o ano todo, nos עשרת ימי תשובה ela é mais bela e aceita de imediato, e Rosh Hashaná é a cabeça desses dias.
Ângulo: O maamar termina com a lista de bênçãos para o ano novo, culminando na garantia da Torá de que 'סוף ישראל לעשות תשובה ומיד הן נגאלין' — geulá amitit vehashlemá pelas mãos de משיח צדקנו, com a ressurreição de todos os רבותינו נשיאינו.
E quanto à teshuvá, a Torá já prometeu que, no final, Israel fará teshuvá e imediatamente será redimido, na redenção verdadeira e completa por meio do nosso justo Mashiach; 'e despertarão e cantarão os que habitam o pó', incluindo os duzentos chefes da tribo de Issachar, e os tzadikim de todas as gerações, e também o Baal Shem Tov, o Maguid, o Alter Rebbe, o Rebe Emtzaí, o Tzemach Tzedek, o Rebe Maharash, o Rebe Rashab e o líder de nossa geração, o Rebe anterior — e imediatamente mesmo, que seja um ano de redenção verdadeira e completa.
O maamar fecha com uma longa lista de bênçãos para o ano, e a teshuvá do início do ano é ligada diretamente à geulá.
A promessa citada é a de que a teshuvá final de Israel traz consigo a redenção imediata.
A ressurreição inclui explicitamente os 'duzentos' líderes de Issachar — fechando o fio condutor do número 200 do maamar — e toda a cadeia de Rebeim até o Rebe anterior.
O pedido final é por geulá amitit vehashlemá 'תיכף ומיד ממש'.
בס"ד. יום ב' דראש השנה, ה'תשמ"ט. בלתי מוגה זה היום תחילת מעשיך', וידוע הדיוק בענין זה בדרושי רבותינו נשיאינו, מדוע נקבע ראש השנה באחד בתשרי שבו נברא האדם והוא יום הששי למע"ב כי בכ"ה באלול נברא העולם:. ונתבארו בזה כמה תירוצים והסברים בדרושי אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצ"צ ואדמו"ר מהר"ש ואדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע וכ"ק מו"ח אדמו"ר. אמנם מצינו חידוש בדבר בדרוש אחד של אדה"זי שעל דרוש זה ישנם ג"כ הגהות מאדמו"ר הצ"צי שמבאר שם, דבריאת השמים והארץ שבכ"ה אלול היא בריאה מאין ליש גשמי, להיות נראה גשמיות העולם וחומרו ליש ודבר, ועל זה נאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, שבריאה זו מתחדשת תמיד, ובפרט ע"פ ביאור הבעש"טי שהתהוות כל העולם מאין ליש היא בכל רגע ורגע כמו בפעם הראשונה, וע"כ אין בזה חידוש בכ"ה אלול בכל שנה. משא"כ בראש השנה שאז היתה בריאת אדם הראשון, דהיינו לא בריאת גופו, וגם לא בריאת נפשו, שהרי הנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש (כמבואר בתניא בתחלתן*), שזהו בנשמת כל איש ישראל, וכ"ש וק"ו נשמתו של אדה"ר, אלא החידוש בראש השנה (ביום ששי למע"ב) הי' מש"ני ויפח באפיו נשמת חיים, חיבור הנשמה והגוף. וענין זה הי' פעם אחת בלבד בראש השנה בשנה הראשונה, דחיבור הנשמה והגוף שרשו הוא ממקום עליון ביותרי, ולכן הוא ענין נעלה ביותר הנמשך פעם אחת בשנה בראש השנה. ואח"כ חוזר ונמשך ענין זה (דויפח באפיו נשמת חיים) בכל שנה בראש השנה, זה היום תחילת מעשיך, אלא שמראש השנה נמשך אח'"כ ענין זה ע"י ראשי החדשים לכל חדשי השנה, ועד לכל ימי השנה, ועד לכל רגע ורגע שבשנה, לרגעים תבחננול. והנה ביאור זה יש בו חידוש לגבי שאר הביאורים במעלת ראש השנה לגבי כ"ה באלול. דלפי משנ"ת בכמה דרושים"' הרי גם בכ"ה אלול יש בו מעלה גדולה ביותר, עד למעלה הכי נעלית, שאז היתה התהוות היש הגשמי בפעם הראשונה, דהתהוות היש הגשמי היא ע"י עצומ"ה ית' שאין לו עילה תפלת מוסף דר"ה מר"ה כז, א. וראה גם 5) הובא בשעהיוה"א בתחלתו. ד"ה זה דשנת תשמ"א (סה"מ מלוקט ע' צט 6) ריש פרק ב. ואילך), תשמ"ב (קונטרס ר"ה תשמ"ט). וש'"נ. 7 בראשית ב, ז. יל"ש פינחס רמז תשפב. ועוד. 9) איוב ז, יח. לקו"ת נצבים מז, א ואילך. 0) ראה בהנסמן לעיל הערה 1. יום ב' דראש השנה 3 וסיבה שקדמה לו ח"ו (כמבואר באגה"ק''), אלא שבזה גופא יש מעלה בר"ה לגבי כ"ה אלול, כי בכ"ה אלול הוא זמן בריאת חיצוניות העולמות משא"כ בר"ה היא המשכת פנימיות העולמות, ועוד ביאורים כיו"ב, משא"כ לפי ביאור זה נמצא שאין כל מעלה בכ"ה אלול שבכל שנה ושנה, כי לאחרי הבריאה בפעם הראשונה, הרי ההתהוות היא בכל רגע ורגע כמו שהיא בפעם הראשונה
ואין חידוש בכ"ה אלול אלא בראש השנה בלבד. ויש לומר, דההפרש בין שני אופני ביאורים הנ"ל אינו באופן של אלו ואלו דברי אלקים חיים!', אלא הם באופן דהליכה מדרגא לדרגא, ילכו מחיל אל חילי', שלאחרי הבחי' דר"ה כפי הביאור שברוב הדרושים, בא הבחי' דר"ה
כפי הביאור שבדרוש זה. והענין הוא, דהנה כללות עבודת ראש השנה באה לאחרי הכנת העבודה בשנה
הקודמת. שזה מתחיל מעבודת שבת מברכים חודש אלול, ואח"כ
העבודה דר"ח אלול, ועבודת חודש אלול בכלל, כולל כל הענינים הנרמזים בר"ת דתיבת אלול כמבואר במ"אי', וח"י אלול שהוא מכניס חיות בכל עניני אלול"', ועוד זאת שיום ח"י אלול הוא כנגד חודש תשרי של השנה הקודמת"' (ובנדו"ד ה"ז שנת תְּשֶמַח ותְּשמַח ושנת הַקְהָל). ועד שאח"כ באים לעבודת כ"ה אלול, ואח"כ בימי הסליחות וכיו"ב. ואף שבכל פרטים אלו ישנה הנקודה דראש השנה (שהם הכנה לראש השנה), מ"מ השער דימים אלו הוא בענין המיוחד שבכל יום. ואח"כ באים לר"ה עצמו, שהשער המיוחד דיום זה הם עניני ר"ה, אבל גם בראש השנה עצמו ישנו החיוב להעלות בקודש, ומה גם שקשור עם בריאת האדם שנק' מהלך", וא"כ בודאי שצריך להיות העליי בעבודת האדם בר"ה עצמו, היינו, שצ"ל ההליכה מחיל אל חיל בכל רגע ורגע שבר"ה. דהנה ראש השנה הוא יומא אריכתא*', היינו מציאות אחת של יום אחד ארוך, אבל יחד עם זה יש בו ריבוי זמן בכמות, וכ"ש וק"ו ריבוי זמן באיכות, ובכל רגע ורגע צ"ל הליכה מחיל אל חיל. ועלי' זו היא הן בהעבודה דר"ה והן בהבנה והסברה דראש השנה. והנה סדר העבודה בזה הוא מן המוקדם אל המאוחר בזמן, ואין זה משום שיש חסרון או פחיתות בהתחלת העבודה לגבי המשך העבודה, אלא שכן הוא סדר העבודה כפי שנקבע מלמעלה, שהעבודה היא מן הקל אל הכבד. ומזה מובן, שברגע הראשון דראש השנה, אז ישנו עדיין נתינת מקום להעבודה דלפני ראש השנה, וכמבואר
בלתי מוגה יום ב' דראש השנה בדרושי כ"ק מו"ח אדמו"ר שהעבודה דליל ר"ה היא בענין הגעגועים (והיינו הגעגועים להגילוי דשנה הקודמת), ולאחרי זה עבודת יום ראש השנה לפני תקיעת שופר, שהיא עבודה נעלית יותר. ולמעלה מזה היא העבודה בעת תק"ש, ולמעלה יותר היא העבודה לאחרי תקיעת שופר, ואח"כ עולים בכל רגע ורגע בעבודת ראש השנה, שהיא נעלית יותר מכפי שהיתה ברגע הקודמת. ועליי זו היא הן בהעבודה דר"ה והן בהבנה והסברה דר"ה, וההתבוננות הקשורה לזה, דפשוט שהעלי' מחיל אל חיל בעבודת ר"ה באה ע"י ההתבוננות בתכלית השלימות שהיא באופן דיחוד נפלא של האדם המתבונן עם הדבר שמתבונן בו. ולא עוד אלא שהתבוננות זו היא באופן דיתקע מחשבתו בחוזק, כמבואר בתניא"י, שזהו שלימות ענין ההתבוננות, היינו שההתבוננות היא באופן שמביאה לידי מעשה, ונרמז בלשון יתקע מחשבתו, שלשון תקיעה הוא לשון של מעשה (כמו תקיעת שופר), ועוד זאת, שענין זה הוא במוח הדעת, דאף ששכל ודעת בכלל אינו שייך לתקיעה, מ"מ נאמר כאן לשון זה, ולא עוד אלא שנאמר לא בנוגע למוח החכמה או הבינה אלא בנוגע למוח הדעת, שזה כולל גם דעת עליון שלמעלה מחו"ב, שגם בחי' דעת זו נמשכת באופן דתקיעה ובחוזק, עד שמביאה להולדה, כמבואר בתניא*' שע"י הדעת באה הולדת המדות אהוי"ר וענפיהן. ומכל זה מובן, שכאשר האדם עולה מדרגא לדרגא בראש השנה בעבודתו ודביקותו, הרי מובן שזה בא ע"י שינוי ועלי' בהבנתו והשגתו לגבי מה שהי' בדרגתו הקודמת. וע''פ כ"ז יש לבאר ההפרש בין ב' הביאורים במעלת ר"ה לגבי כ"ה באלול. דהביאור הראשון (שגם כ"ה אלול הוא יום נעלה אלא שר"ה הוא יום נעלה יותר) הוא בתחילת העבודה, כשיש עדיין תפיסת מקום לעניני כ"ה אלול וכיו"ב. אמנם אח"כ בהמשך היום, כשהאדם עולה בעבודתו והבנתו, והאור המאיר אצלו הוא אור נעלה ביותר, הרי לגבי אור זה, העילויים הכי נעלים דכ"ה אלול וכו' הם באופן דשרגא בטיהרא מאי אהני*. וזהו מה שנת' בדרוש זה, שכ"ה אלול אינו מחולק משאר ימות השנה, כי התהוות היש הגשמי היא בכל רגע ורגע מחדש, משום שבדרוש זה קאי באופן עבודה והבנה כזו בראש השנה, שלגבי' אין תפיסת מקום כלל למעלת כ"ה אלול. כי בראש השנה ישנה התהוות דבר חדש לגמרי, ויפח באפיו נשמת חיים, חיבור הנשמה והגוף. וי"ל שענין זה (מה שבר"ה הוא חיבור הנשמה והגוף) מובן ע"פ המבואר בסידור בד"ה להבין ענין תק"ש ע"פ כוונת הבעש"ט ז"לי:, שבראש השנה ההמשכה היא מעצומ"ה ית', שמשם נמשך לפנימיות המדות, ומשם נמשך לפנימיות בלתי מוגה יום ב' דראש השנה 5 המלכות, עד שאופן ההמשכה בסדר ההשתלשלות אינו ברפיון ידים, שזה פועל במעשה בפועל בעולם העשי' הגשמי, לעשות לו ית' דירה בתחתונים'. והנה כל משנת"ל הוא בכל שנה ושנה, אך נוסף לזה ישנו חידוש מיוחד בענין
זה עצמו בכל שנה ושנה. ובשנה זו ישנו חידוש מיוחד שבראש השנה מתחילה שנת המאתיים להולדת כ"ק אדמו"ר הצ"צ, שיום הולדתו הי' בכ"ט אלול תקמ"ט" [דהגם שזהו רק התחלת שנת המאתיים, מ"מ מצינו בכמה ענינים בתורה שהתחלת השנה היא העיקר. וענין זה מצינו בדבר הכי עיקרי שהיא שנת השמיטה, ששנת השמיטה מתחילה בכל תוקפה תיכף ברגע הראשונה שלה. והרי שמיטה היא ענין כללי, כדאיתא במדרש*" שכל השביעין חביבין, שבת בימים ושמיטה בשנים [ועד"ז דורנו הוא דור השביעי כמשנ"ת במ"א*:], ויובל בשמיטות, ועד שיש נו"ן אלפים יובלות*:, ועד שישנו ענין זה למעלה מגדר הזמן לגמרי], והנה ידוע שביום ההולדת מזלו גובר", ומזה מובן, שמזלו של הצ"צ מתחיל לפעול על כל שנה זו באופן דמאתיים. ויש לבאר מעלת ותוכן ענין מספר מאתיים, ע"פ מ"ש אדמו"ר הצ"צ עצמו ברשימותיו לשיר השירים*? על הפסוק"* כרמי שלי לפני האלף לך שלמה ומאתיים לנוטרים את פריו. ומביא בזה אדמו"ר הצ"צ כמה פירושים ומהם, א' פירש"י דקאי על לע"ל שהעוכומ"ז יחזירו אלף (האלף לך שלמה) ויוסיפו חומש (ומאתיים לנוטרים את פריו) כדין המועל בהקדש. ומבאר בזה, דבחיי האלף הנ"ל הם הע"ס דק"נ שלע"ל תצא מחלאתה וטומאתה. וענין הוספת החומש מבאר כי בקליפת נוגה יש י"א כתרין, עשר נגד ע"ס והי"א מקיף דלבונה, וזהו ענין הוספת חומש, כי הע"ס דקדושה נחלקים לה' פרצופין, א"כ המקיף דלבונה הוא הוספת חומש על ע"ס דק"נ. ולפ"ז האלף לך שלמה ומאתיים לנוטרים את פריו, מדובר בספירות הלעו"ז (ע"ס דק"נ והמקיף דלבונה). ב' פירוש המד"ריי דהלומד תורה במקומו שכרו מאתיים (ומאתיים לנוטרים את פריו), ושלא במקומו אלף (האלף לך שלמה) [ועד"ז ישנו עוד פירוש במדרש שם, דהלומד שלא בצער שכרו מאתיים (ומאתיים לנוטרים את פריו), והלומד תורה בצער שכרו אלף (האלף לך שלמה)]. ומבאר בזה דמאתיים הם חו"ב שכל אחד כלול ממאה, ולכן ביששכר'י נאמר ראשיהם מאתיים, לפי דאורייתא מחו"ב נפקת?י ע"כ מצד התורה שכרו מאתיים, אבל הלומד תורה ובכ"מ. 7) ירושלמי רייה פ"ג ה"ח ובקה"ע שם. ח"א בתחלתו). 1) דה"א יב, לב. בלתי מוגה יום ב' דראש השנה שלא במקומו [או הלומד תורה בצער] שזהו ענין עבודה ע"ד בין עובד אלקים לאשר לא עבדויי ע"י ששונה פרקו מאה פעמים ואחד נק' עובד אלוקים*, עי"ז ממשיך מבחי' כתר ששם הוא בחי' אלף, אשר החכמה אינה אלא מעשר מבחיי כתר. ולפי"ז האלף לך שלמה ומאתיים לנוטרים את פריו, מדובר בהמשכות שלמעלה (כתר וחו"ב)*. וממשיך בהמאמר, שבזהר* מבואר בענין ויהיו חיי שרה'י, דמאה שנה הוא בכתר, וחו"ב נק' עשרים, וכאן משמע דחו"ב הם מאתיים וכתר הוא אלף, ומבאר בזה די"ל שע"י עסק התורה ממשיכים תוספת אור בכח"ב. ויש להוסיף בזה, דהלומד תורה שלא במקומו [או הלומד תורה בצער] באופן דעבדו, ה"ז בכללות עבודת התשובה שלמעלה ממדוה"ג, ולכן ע"י עבודה זו ממשיכים תוספת אור בכתר, עד שנעשה אלף. ומה שגם הבחי' דחו"ב הם במספר מאתיים (ולא במספר עשרים), י"ל כי ע"י עבודת התשובה ממשיכים אח"כ תוספת אור גם בחו"ב, עד שנעשים מאתיים. ועפ"י זה יש לבאר גם הקשר עם הפירוש הא' שמביא שם דקאי על הבירור דלעו"ז, כי הלומד תורה במקומו [או הלומד תורה שלא בצער] שהיא עבודה במדוה"ג, אין בכחה להפך רק את המקיף דלבונה. משא"כ הלומד תורה שלא במקומו [או הלומד תורה בצער] באופן דעבדו, שבכללות ה"ז עבודת התשובה שלמעלה ממדוה"ג, בכחה להפך גם הע"ס דנוגה. ועפ'יי הנ"ל יובן הקשר דהכתוב האלף לך שלמה לר"ה, דהנה נת"ל פירוש הכתוב, דע"י עבודת התשובה למעלה ממדוה"ג בכחו להפך גם האלף ע"ס דנוגה שיוחזרו לשלמה, מלך שהשלום שלן*"', והרי עיקר עבודת התשובה הוא בר"ה, וכמ"ש הרמב"ם* דאעפ"י שהתשובה כל השנה זמנה, בעשי"ת היא יפה ביותר ומתקבלת מיד, והרי ראש השנה הוא הראש וההתחלה דעשי"ת. והנה אף שהעבודה דהאלף לך שלמה היא עבודה נעלית ביותר, העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, עבודת התשובה שבכחה להפך גם את הע"ס דנוגה, אבל לאידך, ישנה מעלה עיקרית במאתיים נוטרים את פריו. ויובן זה עפ"י מה שמבאר הצ"צ בדרוש הנ"ל, דמה שע"ס דנוגה נק' אלף ה"ז ע"ד המבואר בזהר"* בענין שלא נברא העולם באל"ף משום שממנו יש יניקה לאחר, ולכן נברא העולם בבי"ת שיש בו סימן ברכה, ומבאר בזה אדמו"ר הזקן'* כי אף שאל"ף גבוה מהבי"ת, כי אל"ף בכתר בי"ת בחכמה, אלא כי בכתר מאריך בלתי מוגה יום ב' דראש השנה 7 אף לרשעים משום דשם כחשיכה כאורה'י. ובשעת עשרת הדברות פתח באל"ף אנכי, כי אחר שכבר נברא העולם בבי"ת שוב אין יניקה גם מהאל"ף, ואזי האלף לך שלמה שגם מק"נ היונקת ממקום גבוה יתברר ויוכלל בקדושה. ועפ"ז י"ל דמאתיים ה"ז דוגמת אות בי"ת (ב' פעמים יו"ד פעמים יו"ד), וזה פועל מעלה בהאלף. היינו דבכדי שיוכל להיות האלף לך שלמה, שגם קליפת נוגה היונקת ממקום גבוה דשם כחשיכה כאורה, יתברר ויוכלל בקדושה, ה"ז ע"י ומאתיים לנוטרים את פריו, דוגמת אות בי"ת, וע"ד הנ"ל דלאחר שכבר נברא
העולם באות בי"ת סימן ברכה, שוב אין יניקה גם מהאל"ף. וע''פ הנ"ל יש לבאר ג"כ הקשר דהמשך הכתוב ומאתיים לנוטרים את פריו לר"ה, דהנה נת"ל דומאתיים לנוטרים את פריו ה"ז בדוגמת אות בי"ת
שבו נברא העולם. והרי עיקר בריאת העולם הוא בר"ה, שבו נאמר ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", ויכולו גם מלשון תענוגי* שזהו תכלית השלימות. ועוד זאת שבר"ה נברא אדה"ר שהוא עיקר בריאת העולם, כי הכוונה בבריאת העולם היא למעשה ידיך תכסוף", שהאדם (מעשה ידיך) יפעול שלימות בהבריאה. ולכן נברא אדה"ר באופן כזה שויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה*. שפועל עילוי גם בגן עדן, וגם בבחי' עדן שלמעלה מגן, ועד שפועל עילוי בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, כמו שהי' בר"ה בפעם הראשונה
שאמר לכל הנבראים, בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו. והנה כמו שבריאת העולם בפעם הראשונה שייך לאות ב' ר"ת ברכה, כמו"כ
הוא בכל ר"ה ור"ה שנמשך ענין הברכה בפשטות, כתיבה וחתימה טובה
בענינים גשמיים הנרמזים בפסוק בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ'י, לרבות צבאיהם". ובכללות -- שתהי' השנה הבאה עלינו שנה מבורכת בכל, ביחד עם המעלות דִתִּשְמַח ותְּשְָמַח ושנת הַקְהָל את האנשים והנשים והטף9 וכמבואר בשיעור חומש דמוצאי ראש השנה, וכ"ש וק"ו שזה כולל כל שאר הברכות, שתהי' שנת אורה ושנת ברכה, ושנת גדולה וגאולה, ושנת דיצה ושנת הוד והדר, ושנת ועד טוב, ושנת זיו העליון, ושנת זוהר כמ"ש'* והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, נוסף על העיקר שכל או"א יכתב ויחתם בספר זכיות, ושנת חיים טובים וארוכים, ושנת טובה בטוב הנראה והנגלה, ושנת יעוד טוב, ושנת כלכלה ושנת לימוד בהצלחה מופלגה, ושנת מרומים ושנת נסים גלויים, א ואילך. 0) וילך לא, יב.
בלתי מוגה יוום ב' דראש השנה מתחיל מנס הגאולה שיהי' בגלוי לעיני בשר כמ"ש והיו עיניך רואות את מוריך, ושנת סייעתא דשמיא ושנת סימן טוב (שזה שייך במיוחד לראש השנה שעושים בליל ראש השנה כמה דברים לסימן טוב*), ושנת עוז ושנת פאר, ושנת צדקה ושנת צהלה, ושנת קוממיות ושנת רוממות ושנת ששון ושמחה, ושנת תהלה ושנת תורה ותפלה ותשובה. ובענין התשובה הרי הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה ומיד הן נגאליןי*, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, והקיצו ורננו שוכני עפרי*, כולל מאתיים הראשים דשבט יששכר, וצדיקי כל הדורות, וכן הבעש"ט והרב המגיד ואדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצ"צ ואדמו"ר מהר"ש ואדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ונשיא דורנו כ"ק
מו"ח אדמו"ר, ותיכף ומיד ממש, שתהי' שנת גאולה האמיתית והשלימה. ----7--ְ=₪₪=₪807ְ₪- בלתי מוגה
Fonte: chabad.org aid 4543682