Este maamar não usa o termo "אין סוף" (Ein Sof), nem diz de forma explícita "a mitsvá liga o Ein Sof ao mundo". Mas ele traz uma ideia próxima: o shofar, por ser a mitsvá do dia, traz para baixo algo muito acima do mundo.
Trecho no texto: "והוא משום ששופר בא מקלא פנימאה וממשיך בחי' פנימיות התענוג שלמעלה, דע"י המשכת התענוג פועלים שינוי בכל הכחות."
Tradução: "E isso é porque o shofar vem de uma voz interna, e traz [para baixo] o nível do prazer interior de Cima. Pois, ao trazer esse prazer, provoca-se uma mudança em todas as forças [da alma]."
Outro trecho, sobre Rosh Hashaná em geral: "וזהו הקשר לר"ה דאז היא המשכת העצם...המשכת העצם ע"י השופר."
Tradução: "E esta é a ligação com Rosh Hashaná: então há a atração da própria Essência (עצם)... a atração da Essência por meio do shofar."
Ou seja: o maamar fala de o shofar trazer o "תענוג פנימי" (prazer interior) e a "עצם" (essência) de D'us para o mundo — conceito vizinho ao que o Reuben lembra, mas não com a palavra "Ein Sof" nem com a formulação exata "mitsvá liga o Infinito ao mundo".
Ângulo: O chidush é a distinção entre 'shofar gadol' (futuro/Mashiach) e 'shofar setam' (Rosh Hashaná de hoje): o shofar de hoje já é uma amostra, em miniatura, do shofar grande que virá.
E eis que, do fato de estar dito 'e será naquele dia' (davca) 'tocar-se-á o shofar grande', entende-se que esse shofar grande está acima do shofar comum de Rosh Hashaná. Ou seja, embora haja grande elevação em Rosh Hashaná, e a perfeição de Rosh Hashaná esteja no toque do shofar — como a expressão do Rambam de que 'o preceito do dia é o shofar' — mesmo assim é um shofar comum, e o shofar grande do futuro está acima dele.
O shofar de Rosh Hashaná (hoje) é 'shofar setam', mas o pasuk fala de um 'shofar gadol' que soará no futuro, na Redenção.
Esse shofar grande é qualitativamente maior, não apenas 'mais um' shofar.
A diferença remete a que hoje a revelação vem por vários meios (malchuyot, zichronot, shofarot); no futuro tudo virá por um único meio — o shofar grande — sinal de algo mais elevado e ilimitado.
O shofar grande está ligado à revelação do Nome Havayá, acima do Nome Elokim/Ado-nut que rege agora.
Ângulo: A revelação da Malchut de cima (do início da criação) precisa ser complementada por uma 'hitorerut milmata' do homem — a coroação feita por Israel é mais elevada do que a revelação original da criação.
E a explicação do assunto é: no início da criação houve revelação da Realeza [Divina] de cima, por via de descida de cima, pois Ele deseja bondade (chafetz chessed hu), como está escrito 'Havayá reinou, vestiu-se de grandeza'. Porém, depois disso é necessário um despertar de baixo para que haja a revelação da Realeza, conforme dito 'digam diante de Mim [os versículos de] Malchuyot para que Me coroeis sobre vós'. E através disso realiza-se a revelação da Realeza de modo mais elevado do que era no início da criação.
No começo da criação, Hashem revelou Sua Realeza 'de cima para baixo', por puro chessed (chafetz chessed hu).
Mas essa realeza inicial ainda precisa do despertar de baixo — a coroação feita por Israel em Rosh Hashaná ('tamlichuni aleichem').
Essa coroação humana produz uma revelação de Malchut mais elevada do que a revelação original da criação.
O Rebe liga isso ao ato de Adão (que chamou as criaturas para se curvarem ao Criador) — cada judeu recria esse ato ao coroar o Rei em seu coração.
Ângulo: A yechidá (o nível mais alto da alma) não é apenas 'incluída' nos outros níveis (nefesh, ruach, neshamá, chayá), mas existe também 'em seu próprio lugar', acima de tudo — e é isso que o shofar gadol revela.
E a explicação do assunto na avodá do homem: eis que na interioridade do coração há dois graus, como os dois graus nos makifim de chayá e yechidá. Pois, embora haja o grau de yechidá incluído no grau de chayá — e em geral, mesmo no grau mais baixo da alma, disseram nossos sábios que ela tem cinco nomes, nefesh-ruach-neshamá-chayá-yechidá (referindo-se às almas de todo Israel, em todas as gerações e em todos os graus), conforme explicado no Kuntres Ha'avodá sobre a avodá da yechidá da alma — mesmo assim há um aspecto da yechidá tal como ela está em seu próprio lugar, acima de todos os assuntos.
Os cinco nomes da alma (nefesh, ruach, neshamá, chayá, yechidá) existem em todo judeu, em todo grau.
Mas a yechidá tem duas manifestações: incluída dentro da chayá (mekif inferior), e 'em seu próprio lugar', totalmente acima.
Essa distinção é paralela à diferença entre malchuyot (revelação do sovev dentro do memale) e zichronot (o sovev em seu próprio lugar).
Por isso o shofar também se divide: shofar setam (revelação incluída) e shofar gadol (a yechidá em seu lugar próprio, sem limite).
Ângulo: O 'tzelem' (imagem) no corpo do judeu não é mera semelhança (demut), mas a própria essência (etzem) de Hashem impressa nele — daí a ligação entre Rosh Hashaná e a 'hamshachat ha'etzem' (extensão da Essência).
Está explicado em outro lugar que o motivo desse preceito [amar ao próximo] é que cada um foi criado à imagem (betzalmo) de D'us, pois tzelem é a própria essência da coisa (conforme explicada em vários lugares a diferença entre tzelem e demut) — e como está explicado nos discursos do Admor Maharash, por isso deve-se 'amar ao próximo como a ti mesmo', pois o corpo de cada judeu foi criado no tzelem de Sua própria essência e substância (atzmuto u'mahuto). E esta é a ligação com Rosh Hashaná, que é a extensão da Essência (hamshachat ha'etzem).
Tzelem (imagem) é diferente de demut (semelhança): tzelem é a própria essência (etzem) da coisa impressa, não só um reflexo.
O corpo físico do judeu foi criado 'betzalmo' — no tzelem da própria Essência e Substância (atzmuto u'mahuto) de Hashem.
Por isso Rosh Hashaná, que já opera a elevação de 'kidmutenu' (25 de Elul), acrescenta agora a extensão da própria Essência através do shofar.
Daí a base da Ahavat Israel: amamos o próximo porque nele está impressa a Essência Divina, não apenas uma semelhança.
Ângulo: O mecanismo interno do shofar: ele funciona porque vem de um 'kol pnimi' que estende o prazer (taanug) mais interior de Hashem, e é esse taanug que transforma todas as forças da alma.
E acima disso está o nível de shofarot, 'e com que? Com o shofar' — pois o shofar é o aspecto do tikun, 'aprimorai vossos atos' (shapru maasseichem), isto é, ele produz aprimoramento e retificação nos atos de Zeir Anpin e Malchut. E isso ocorre porque o shofar vem de uma voz interior (kala pnimaa) e estende o aspecto da interioridade do prazer (taanug) de cima; pois através da extensão do taanug produz-se uma mudança em todas as forças. E por isso o shofar é o aspecto de Biná, 'mãe dos filhos', de Zeir Anpin e Malchut, pois inclui e influencia ambos.
O shofar não é só som: ele carrega uma 'voz interior' (kol pnima'á) que estende o taanug (prazer) mais profundo de Hashem.
É justamente esse taanug que tem o poder de mudar e retificar todas as forças da alma e das sefirot (Z"A e Malchut).
Daí o shofar ser associado a Biná, 'mãe dos filhos' — a fonte que nutre e transforma Z"A e Malchut a partir de dentro.
O mesmo taanug reaparece, no lado oposto, como o 'nisayon de ashur' (a tentação do prazer excessivo) na segunda parte do maamar.
Ângulo: 'Zé hayom' e 'zichron' correspondem a dois níveis de revelação: 'zé' é a revelação do sovev dentro do mundo (memale), enquanto 'zichron' é o sovev que permanece em seu próprio lugar, mais elevado.
E eis que, através dessa avodá de coroar o Santo, Bendito Seja, como Rei — 'digam diante de Mim Malchuyot' — provoca-se que seja 'este é o dia, início de Teus atos' (zé hayom techilat maassecha), ou seja, o aspecto da revelação, pois 'zé' é uma expressão de revelação, 'apontando com o dedo e dizendo: este'. E também 'yom' (dia) é um aspecto de revelação, como está escrito 'e D'us chamou à luz de dia' — e isso é a extensão do aspecto de Sovev dentro de Memale. E isto é 'que Me coroeis sobre vós' — extensão de um lugar mais elevado que se estenderá no aspecto de Malchut. Eis que disseram nossos sábios: com dez ditos foi criado o mundo, e não poderia ter sido criado com um só dito? E está explicado que o dito único é o aspecto da sefirá de Malchut ou a sefirá do Keter.
'Zé' (este) e 'yom' (dia) são ambos expressões de revelação clara e apontável — 'mostrando com o dedo e dizendo: este'.
'Zé hayom techilat maassecha' é a extensão do Sovev Kol Almin dentro do Memale Kol Almin (algo revelado dentro do mundo).
Já 'zichron leyom rishon' é mais alto: o Sovev em seu próprio lugar, não vestido dentro do mundo.
A coroação ('tamlichuni aleichem') é o que traz essa extensão de um nível mais alto (Keter/Malchut de Ein Sof) até dentro do mundo.
Ângulo: A diferença entre precisar de vários meios (malchuyot, zichronot, shofarot — hoje) e precisar de um só meio (o shofar gadol — no futuro) revela, pela regra geral, o grau de grandeza: o que precisa de vários meios é limitado; o que vem por um só é ilimitado.
E, mais detalhadamente, está explicado na Torá Oral que há três assuntos: Malchuyot, Zichronot e Shofarot, conforme foi dito: 'digam diante de Mim Malchuyot, para que Me coroeis sobre vós; Zichronot, para que suba vossa lembrança diante de Mim para o bem; e com que? Com o shofar.' Porém, no futuro, todos esses assuntos serão através do shofar grande, o que indica a elevação do futuro. E deve-se acrescentar uma explicação nisso, segundo a regra conhecida: que todo assunto que precisa de dois ou três elementos para ser transmitido, isso indica limitação nele, ou ao menos definição, pois cada elemento acrescenta algo que o outro não tem.
Hoje, em Rosh Hashaná, dizemos três séries de versículos — Malchuyot, Zichronot e Shofarot — cada uma cumprida por um meio diferente.
No futuro, todas essas três funções serão realizadas por um único meio: o shofar grande.
Pela regra chassídica, o que precisa de vários 'veículos' para se expressar é, por definição, limitado; o que se expressa por um único veículo indica algo maior e ilimitado.
Por isso a unificação futura de Malchuyot-Zichronot-Shofarot no shofar gadol é sinal da grandeza sem medida do que virá.
Ângulo: A Redenção final chega em duas etapas ligadas ao shofar: primeiro a revelação de 'shofar shel Mashiach' (redenção imediata), e depois o toque do 'shofar gadol' propriamente dito (a Redenção completa e verdadeira).
E que assim seja para nós: além de que em Rosh Hashaná todo Israel já recebeu, de modo revelado, uma boa inscrição e selamento — eis que logo serão redimidos, com a revelação do shofar de Mashiach, e depois será tocado o shofar grande, na Redenção verdadeira e completa através de nosso justo Mashiach, rapidamente em nossos dias, de fato.
O maamar termina ligando toda a explicação do shofar gadol à vinda concreta e imediata de Mashiach.
Há uma sequência: primeiro a revelação do 'shofar de Mashiach' (redenção que já se inicia), depois o toque do shofar gadol em si.
Isso é apresentado como consequência direta e natural da avodá de Rosh Hashaná descrita ao longo do maamar (coroação, teshuvá dos atos, bitul dos levushim).
O pedido final é que isso se realize 'bimhera beyamenu mamash' — de fato, sem demora.
בס"ד. יוס ב' דר"ה היתשמי"ב. בלתי מוגה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים, הנה פסוק זה הוא מפסוקי שופרות שאומרים בר"ה, ומזה מובן, שהתקיעה בשופר גדול יש לה שייכות לתקיעת שופר דר"ה. היינו דאף שבפשטות קאי על התקיעה בשופר גדול שתהי' לע"ל בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו, מ"מ יש לזה שייכות לר"ה. וידוע הדיוק בזה בלקו"ת ובדרושי רבותינו נשיאינו שלאח"ז, מהו ענין שופר גדול,
ומהי מעלתו על שופר סתם (כפי שמקשה בזהר פ' ואתחנ). והנה מזה שנאמר והי' ביום ההוא (דוקא) יתקע בשופר גדול, מובן, ששופר גדול זה הוא למעלה משופר סתם דר"ה, היינו, דאף שיש עילוי גדול בר"ה, והשלימות דר"ה היא בתקיעת שופר, וכלשון הרמב"ם שמצות היום בשופר, אעפ"כ ה"ז שופר סתם, והשופר גדול דלע"ל הוא למעלה הימנו. ויש לומר, שזהו הטעם על מה שמקדים בלקו"ת שם ביאור ענין ר"ה, כדי להבין העילוי של השופר גדול דלע"ל. כי מזה שנאמר והי' ביום ההוא גו', מובן, שבכל ראשי השנה שלפני היום ההוא, כולל הראשי שנה שהיו בזמן שביהמ"ק הי' קיים, הרי השופר הוא שופר סתם בערך השופר גדול שבו יתקע לע"ל, דמצות אינן בטילות לע"ל וגם אז תהי' תק"ש בר"ה, ותקיעה זו תהי' בשופר גדול. והענין הוא, דהנה בר"ה אנו אומרים בנוסח הפיוט זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, היינו שר"ה יש בו ב' הענינים דתחלת מעשיך וזכרון ליום ראשון. ובפרטיות יותר מפורש בתושבע"פ שיש ג' ענינים דמלכיות זכרונות ושופרות, כמאמר אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. אמנם לע"ל יהיו כל הענינים ע"י השופר גדול, שזה מורה על העילוי דלע"ל. ויש להוסיף ביאור בזה ע"פ הכלל הידוע, שכל ענין שצריך לשנים או שלשה דברים שימשיכוהו, ה"ז מורה על הגבלה בו או עכ"פ הגדרה, לפי שכל דבר מוסיף מה שאין בזולתו. משא"כ כשהכל נמשך ע"י דבר אחד, ה"ז מורה על גדלות הדבר. ומזה יובן גם במעלת השופר גדול דלע"ל, דאף שגם עתה המשכת המלכיות והזכרונות היא ע"י השופר כלשון הגמרא ובמה בשופר, מ"מ הרי צריך אח"כ לומר י' פסוקי מלכיות וזכרונות כו', משא"כ ביום ההוא יומשכו כל הענינים ע"י השופר, ולפיכך הוא שופר גדול.
וביאור הענין הוא, הנה בתחלת הבריאה הי' גילוי המלכות שלמעלה בבחי' המשכה מלמעלה, כי חפץ חסד הוא, וכמ"ש הוי' מלך גאות לבש גו'. אמנם לאחרי זה צריך להתעוררות מלמטה כדי שתהי' התגלות המלכות, כמאמר אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו'. ועי"ז פועלים את התגלות המלכות באופן נעלה יותר ממה שהי' בתחלת הבריאה. דזה הי' החידוש שפעל אדה"ר בהבריאה, שאמר לכל הנבראים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הו" עושינו, היינו התעוררות המלכות ע"י אתעדל"ת. והנה ארז"ל למה נברא אדם יחידי לומר לך שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, היינו שכל אחד מישראל הוא בדוגמת אדה"ר. ומזה מובן גם בנוגע לעבודה הנ"ל דהכתרת הקב"ה למלך העולם, שישנה בכאו"א מישראל, יוס ב' דר"ה דמצד פנימיות רצונו הרי כל אחד מישראל רוצה לקיים רצון קונו, ובפרט בר"ה שאז אתם נצבים היום כולכם לפני ה"א, וכתורת הבעש"ט שעומדים קיימים וזוכים בדין אף שהוא יומא דדינא רבא. ועד שעומדים כולם כאחד לעברך בברית ה"א גו', דענין הברית הוא שנעשים חד עם הקב"ה (כמבואר בלקו"ת נצבים המשל בזה). ובפרט שיש בזה עלי' משנה לשנה, דמעלין בקודש. ובשעה שישראל מחליטים להכתיר את המלך בפנימיות לבם הרי זה ממשיך מלמעלה גילוי המלכות, כמ"ש בקשו פני את פניך הו" אבקש, דע"י הפנימיות שלמטה ממשיכים הפנימיות שלמעלה. וזהו החידוש שבהמשכת המלכות ע"י עבודת האדם, דגם לפני עבודת האדם כתיב אלה תולדות מלא, אבל ע"י עבודת האדם באים לאלה תולדות פרץ, גאולה האמיתית והשלימה, דאז היא פריצת כל הגדרים. והנה הטעם שדוקא ישראל פועלים התגלות המלכות הוא משום ששרשם הוא למעלה ביותר כמאמר ישראל עלו במחשבה, דשם אתם נצבים כולכם לאחדים כאחד בבחי' אחדות הפשוטה. וכתורת הרב המגיד שנש"י מושרשים למעלה מעלה כמשל הבן החקוק בזכרונו של האב, אלא שלמעלה הוא גם לפני שנולד הבן. ועי"ז פועלים את התגלות המלכות בכל העולם, כמאמר במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, היינו כל ישראל כמ"ש ועמך כולם צדיקים. ועד שפועלים שיהי' לא רק מלך ישראל אלא מלך העולם כולו, עד לעולם העשי", כמבואר בכתבי האריז"ל בפירוש נוסח התפלה, דמ"ש וידע כל פעול כי אתה פעלתו קאי על עולם העשי', ויבין כל יצור כי אתה יצרתו קאי על עולם היצירה, ויאמר כל אשר נשמה באפו קאי על עולם הבריאה, ה' אלקי ישראל מלך בעולם האצילות. וזה נמשך למטה עד לעולמות בי"ע הפרטים. ועד שע"י מעשינו ועבודתינו עתה באים להגילוי דאלה תולדות פרץ לע"ל, משום שכל אחד מישראל יש בו היחידה שבנפש, שהיא ניצוץ משיח שבו, ובפרט בעשי"ת שארז"ל כאן ביחיד היינו שאז הוא גילוי היחידה שבנפש (ואף דעיקר גילוי היחידה הוא בסיום עשי"ת, ביוהכ"פ אחת בשנה, כדאיתא בתוס' שאחת היא יחידה, מ"מ הרי גם עניני יוהכ"פ נכללים בר"ה). והנה ע"י עבודה זו דהכתרת הקב"ה למלך, אמרו לפני מלכיות, פועלים שיהי' זה היום תחלת מעשיך, היינו ענין הגילוי, דזה הוא לשון גילוי, מראה באצבעו ואומר זה, וגם היום הוא ענין הגילוי כמ"ש ויקרא אלקים לאור יום, והיינו המשכת בחי' סוכ"ע בממכ"ע. וזהו שתמליכוני עליכם, היינו המשכה ממקום גבוה יותר שיומשך בבחי' המלכות. דהנה ארז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות, ומבואר במ"א דהמאמר אחד הו"ע ספירת המלכות או ספירת הכתר (מל' דא"ס). וזהו ענין זה היום תחלת מעשיך, שממשיכים בחי' זה, סוכ"ע בתחלת מעשיך, בעשרה מאמרות עד למאמר אחד, ספירת המלכות. אמנם, זהו רק המשכת הסובב בממלא, ולמעלה מזה הו"ע זכרון ליום ראשון, בחי' סובב מצ"ע. דוכרון הוא גם מלשון זכר דקאי על ז"א שהוא בחי' דכר הסובב כל עלמין ומובדל מהם. ולכן נקרא בשם זכרון, לפי שענין הזכרון הוא על דבר הרחוק. וגם בבחי' זו פועלים ישראל ע"י עבודתם בר"ה. והנה אע"פ שבחי' סובב הוא למעלה מעולמות, מ"מ יש לו איזו שייכות להם, שה"ה סובב כל עלמין, וגם ענין הזכרון הוא לדבר שהי' במציאות. וזהו מה שגם בחי' ז"א יש לו שייכות לעולמות, דהגם ששבעת ימי הבנין הם ז' המדות שבמלכות, מ"מ יש גם לז"א שייכות לעולמות, וכמ"ש כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, בששת לא נאמר אלא ששת, דקאי על " המדות דז"א (כמבואר בסידור בד"ה להבין ענין תק"ש ע"פ כוונת הבעש"ט ז"ל). יום ב' דר"ה 3 ולמעלה מזה היא בחי' שופרות, ובמה בשופר, דשופר הו"ע התיקון, שפרו מעשיכם, היינו שפועל שיפור ותיקון במעשיכם דז"א ומל'. והוא משום ששופר בא מקלא פנימאה וממשיך בחי' פנימיות התענוג שלמעלה, דע"י המשכת התענוג פועלים שינוי בכל הכחות, כמבואר בסידור בד"ה הנ"ל. וזהו מה ששופר הוא בחי' בינה אם הבנים דזו"ן, שכוללת בחינת זו"ן ומשפיעה בהם. והנה כ"ז הוא בחי' שופר סתם, ולע"ל יהי' גילוי בחי' שופר גדול. וביאור הענין הוא, דהנה העבודה בר"ה עתה היא לפעול בנין המלכות, דמל' הוא בחי' שם אד' שהוא ע"ש שאדון אתה לכל בריותיך, ועד"ז שם אלקים דכתיב בראשית ברא אלקים גו', דאלקים הוא מגן ונרתק על שם הוי', וזהו גם מה שר"ה הוא יומא דדינא רבא. משא"כ לע"ל יהי' גילוי שם הוי'. דהעבודה בזמן הזה (בר"ה ובימים שלאחריו) היא בשם אד', עד שיהי' ועתה יגדל נא כח אד', וביו"ד רבתי, דכ"ז אינו מגיע להעילוי דשם הוי'. אבל לע"ל הקב"ה מוציא חמה מנרתקה ויהי" שם הוי' בגילוי. וזהו מה שלע"ל יתקע בשופר גדול דוקא, דמצות אינן בטילות לע"ל וגם אז תהי' מצות היום בשופר, אבל מכיון שאז יהי' גילוי שם הוי', וחי' הוי' לי לאלקים, הרי גם השופר דלע"ל יהי' מבחי' הוי', ולכן נקרא שופר גדול, לפי שנמשך מגדול הו" ומהולל מאד גו'. דהשופר דלע"ל הוא גדול שלא בערך לגבי השופר עתה, כמו שם הוי' לגבי שם אלקים ושם אד'. וביאור הענין בעבודת האדם, הנה בבחי' פנימיות הלב יש ב' דרגות, כמו ב' הדרגות במקיפים חי' ויחידה. דאף שיש בחי' יחידה הכלולה בבחי' חי', ובכללות הרי גם בדרגה הכי תחתונה שבנשמה ארז"ל חמשה שמות נקראו לה נר"נ ח"י (דקאי על נשמות כל ישראל בכל הדורות ובכל הדרגות), וכמבואר בקונט' העבודה ענין העבודה דיחידה שבנפש, מ"מ הרי ישנו ענין היחידה כפי שהיא במקומה למעלה מכל הענינים. וע"ד משנת"ל ההפרש בין מלכיות לזכרונות, דמלכיות הו"ע המשכת הסובב בממלא וזכרונות הו"ע הסובב במקומו, עד"ז הוא בשופרות, דיש שופר סתם, ויש שופר גדול שענינו כפי שהיחידה היא במקומה. והנה ע"פ הנ"ל יובן הקשר דעבודת ר"ה לאהבת ישראל, ואהבת לרעך כמוך, דהנה מבואר במ"א שהטעם למצוה זו הוא משום שכל אחד נברא בצלמו של הקב"ה, דצלם הוא עצם הדבר (כמבואר בכ"מ ההפרש בין צלם ודמות), וכמבואר בדרושי אדמו"ר מהר"ש דלפיכך צ"ל ואהבת לרעך כמוך, לפי שכל אחד מישראל הרי גופו נברא בצלם עצמותו ומהותו ית'. וזהו הקשר לר"ה דאז היא המשכת העצם, היינו דנוסף על מה שר"ה פועל עילוי בבחי' כדמותנו, בכ"ה באלול, יש בו גם המעלה דצלמנו, המשכת העצם ע"י השופר, ועד שע"י מעשינו ועבודתינו עתה באים להשופר גדול דלע"ל. ובזה יובן גם פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם כ"ק אדמו"ר הזקן (בקשר לר"ה) שאין לנו השגה ביוקר גופו של יהודי אצל הקב"ה, משום שהגוף נברא בצלמו של הקב"ה. ובזה יובן גם מה שהעבודה עתה מביאה לגילוי שם הוי' (שופר גדול) דלע"ל. כי הנה העבודה היא בבחי' שם אד' (כנ"ל) שהוא לבוש לשם הוי' ועד"ז שם אלקים הוא מגן ולבוש, ולבוש אמיתי צ"ל בטל להמלובש בו. וזהו מה שגם לפני עבודת ישראל כתיב הוי' מלך גאות לבש, שהוא לבוש בלבד לשם הוי'. ועבודת ישראל היא לפעול תיקון ושיפור בלבושי הקב"ה שיהיו בטלים לגמרי ויהי' גילוי שם הו" יוסם ב' דר"ה המלובש בהם. דזה נפעל ע"י שיפור ותיקון בלבושי ישראל. וכדאי' במדרש עה"פ ואברהם זקן בא בימים שהקב"ה אמר לאברהם לבוש לבושי, דכשם שלבושו של הקב"ה הוא כמ"ש עתיק יומין יתיב גו' כך באברהם שהוא זקן בא בימים. ובאברהם כתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' גו', לבושו של הקב"ה, מה הוא חנון אף אתה כו'. דכיון שישראל לובשים לבושו של -הקב"ה, הרי ע"י שפרו מעשיכם, ע"י שמשפרים ומתקנים מעשיהם ולבושיהם, פועלים שיפור ותיקון גם בלבושי הקב"ה, דבעשרה לבושים ברא הקב"ה את העולם, ובכללות הו"ע הלבושים דשם אד' ואלקים, עד שעי"ז באים ליום ההוא דאז יתקע בשופר גדול, משום שיהי' גילוי שם הוי' כפי שהוא במקומו בלי העלם והסתר הלבושים. וחנה עבודה זו היא ע"י הקהל ואחדות כל ישראל כמ"ש אתם נצבים היום גו', לפי שואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה. ועי"ז באים לאחדות דישראל והקב"ה, שזהו הפירוש הב' ברעך כפרש"י דרעך זה הקב"ה. וכמ"ש רעך ורע אביך אל תעזוב זה הקב"ה שנקרא רע אביך כמ"ש אברהם אוהבי, ואהבה זו הוריש אברהם לכ"א מישראל. ועל ידי עבודה ויגיעה נעשה גם רעך, עד כמוך, שישראל וקוב"ה הם חד ממש, כמשל העוברים בברית. דענין זה נפעל ע"י השופר כמו שאומרים בפסוקי שופרות בחצוצרות וקול שופר הריעו גו', דחצוצרות הם ב' חצאי צורות כתורת הרב המגיד, היינו שעצומ"ה ית' וישראל הם ב' חצאי צורות, חד ממש. וזהו כללות ענין ר"ה, כמבואר בכ"מ ובד"ה והי' ביום ההוא לכ"ק אדמו"ר הצ"צ, שיש בחי' זה היום ובחי' זכרון ליום ראשון, ובחי' ובמה בשופר, עד לבח" שופר גדול שיהי' ביום ההוא. ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים גו'. הנה ידוע שתכלית העבודה שבשבילה ירדה הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, והנה לא שייך לפניו ית' בחי' מעלה ומטה במקום גשמי, אלא הכוונה היא לתחתונים ברוחניות. והנה בתחתונים גופא יש אשור ומצרים שהם ב' אופני נסיון, נסיון דעשירות ונסיון דעניות. וכמ"ש רש ועושר אל תתן לי. אשור הוא הנסיון דעשירות, דאשור הוא מלשון אושר כמו באשרי כי אשרוני בנות היינו הנסיון דתענוג והרחבה. ומצרים הוא הנסיון דמיצר ועקתא. וזהו מה שיש אובדים בארץ אשור, מחמת ריבוי הטוב של הנסיון, ויש נדחים במיצר ועקתא ובפרט בחושך הכפול ומכופל בעקבתא דמשיחא. וזהו ענין ובאו האובדים גו' בעבודת האדם, דאף שיש כמה וכמה נסיונות ה"ה עומד בנסיון, ואדרבה, הנסיון מוסיף בו תשוקה וצמאון שיהי' תמליכוני עליכם. דע"י שכופה את המיצר דמצרים והתענוג הבלתי רצוי דאשור, עי"ז בא ליתרון האור מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות, עד שנעשה חכם הרואה את הנולד מאין ליש, ופועל זה בכל כחות נפשו, בבחי' אבי"ע שבנפשו (פעול ויצור וכו'), עד שממשיך את הבחינה החמישית שבנפשו, בחי' יחידה, יחידה ליחדך, שהיא חד עם עצומ"ה ית' כמאמר ישראל ומלכא בלחודוהי, ומזה משתלשל אח"כ בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שיהי' מלוך על העולם כולו כו'. וזהו גם מה שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שהכתרת המלך צ"ל מתוך שמחה (וראי' לדבר מפסוק מפורש בנחמי'). ועד"ז העבודה בר"ה צ"ל מתוך שמחה, לפי שגם לפני התפלה והבקשה ה"ה בטוח שכשיבקש מהקב"ה מלוך על העולם כו' בטח תתמלא בקשתו, ועאכו"כ כשכבר יצא מן הכח אל הפועל. ועבודת ר"ה היתה בתכלית השלימות בכל יוס ב' דר"ה 5 הפרטים ובפרט בענין העיקרי מה שמצות היום בשופר. דע"י בקשו פני נמשך את פניך הוי' אבקש, יאר הו" פניו אליך גו'. והנה ע"י בחי' שופר גדול דלעתיד יפעלו בכל ישראל, גם באובדים ובנדחים ששופר
סתם אינו מספיק בשביל להעלותם. ועד"ז הוא בכל ר"ה שפועל בכל ישראל, שהרי ר"ה זה כולל את כל ראשי השנה שלפניו ושלאחריו עד לר"ה שיהי" ביום ההוא. לפי שבר"ה זה צריך להעלות בקודש לגבי ראשי השנה שלפניו, וגם פועל על העתיד, שהרי הגילויים דלעתיד הם ע"י העבודה עתה. ועי"ז פועלים גם באובדים ובנדחים ועאכו"כ בדרגות שלמעלה מהם עד שכל ישראל הם באחדות אמיתית בלי חילוקי דרגות, והשתחוו להוי' בהר הקודש. וכמבואר בלקו"ת שם, דעל השופר דעתה אומרים אשרי העם גו' באור פניך יהלכו, בחי' הילוך, משא"כ לע"ל יהי' השתחוואה וביטול לגמרי, למעלה מבחי' הילוך. אבל מזה שאומרים גם עתה בפסוקי שופרות והי" ביום ההוא גו' והשתחוו, שבזה מביאים ראי' מן התורה על הענין דשופרות (כמו פסוקי מלכיות וזכרונות), הרי זו ראי' מתורת אמת ותורת חיים שיש בחי' שופר גדול גם במעשינו ועבודתינו עתה, ועי"ז יש בחי' השתחוואה שלמעלה מבחי' הילוך. וזהו והשתחוו להוי' בהר הקודש בירושלים, בחי' ביטול גמור, ואף שהוא בהר ה"ז הר
הקודש, קודש מילה בגרמי, בירושלים שלימות היראה והביטול.
וע"י .מעשינו ועבודתינו בבנין המלכות בג' ברכות ראשונות שבתפילת העמידה בכל
יום (כמבואר בכתבי האריז"ל שג"ר הם מעין בנין המל' בר"ה), ועאכו"כ בר"ה, שפועלים שיהי' זה היום תחלת מעשיך, היינו גילוי בחי' זה בתחלת מעשיך, בכל העולמות עד לעולם העשי", ה"ז הכנה קרובה ברוחניות וגם בגשמיות בזמן כפשוטו, שיהי' נגאלין מיד בפשטות, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים בפשטות, ויקויים מ"ש ואתם תלוקטו לאחד אחד בית ישראל, שהקב"ה נוטל כל אחד בידו, כולל הנדחים [דגם בהיותם אובדים ונדחים הרי הם רוצים לקיים רצון קונם כפסק הרמב"ם, ובמקום שמחשבתו ורצונו של אדם שם הוא נמצא, וא"כ הרי הם חד עם תכלית הפשיטות, מצות היום בשופר], ומביאים לארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. ושם יהיו בארץ שלימה והעם בשלימות עם התורה בשלימותה [דגם בתורה יש בחי' שם אלקים המעלים ומטתיר, כמ"ש במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל שיש בו קושיות וכו', אבל דוקא עי"ז באים לשלימות ההלכה על בור"], היינו עם כל הפרטים שבתורה, וכל פרט בתכלית השלימות. ואז יהי' החוט המשולש דתורה ישראל וארץ הקודש [שהם ג' בחי' ארץ שבפסוק ארץ ארץ ארץ שמעי דבר הוי', כמבואר בתו"א בתחלתו שג' בחי' ארץ הם ישראל ותושבע"פ ומצות, דשלימות המצוות שייכת לארץ ישראל, שהרי המצוות מתעלות בתפלה, ועליית התפלה היא בארץ הקודש בירושלים בביהמ"ק ובקדה"ק, כפסק אדמו"ר הזקן בשו"ע שלח.
וכן תהי' לנו, דנוסף ע"ז שבר"ה קיבלו כל ישראל כתיבה וחתימה טובה בגלוי, הרי
מיד הן נגאלין, בגילוי שופרו של משיח, ואח"כ יתקע בשופר גדול, בגאולה
האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש. 6 9886ת)
Fonte: chabad.org aid 5996617