[cup](וזהו[/cup] יחיד חי העולמים מלך דמבחי' יחיד ממש דהיינו אחדות הפשוט דעצמות א"ס ב"ה הוא שנתצמצם בצמצום הראשון להיות חי כל העולמים בבחי' מלך שהוא מל' דא"ס שבקו"ח הנ"ל). אך הנה כדי שיהי' בחי' התגלות למטה בעולמות מבחי' עצמות ופנימות דאא"ס כמו שהוא ממש טרם שהאציל וברא כו' ע"י צמצום הראשון דקו"ח כו' הנה לזה צריך בחי' העלאת מ"ן מלמטה ע"י ישראל דוקא בתומ"צ (דאע"פ שאמר בע"ח דאחר הצמצום הראשון תלוי בהעלאת מ"ן דמעשה התחתונים זהו רק לעורר מחדש לבחי' חפץ חסד הראשון שבא בצמצום דקו"ח לבד כו') לפי שתורה ומצות שישראל עושים למטה בעוה"ז דוקא הן פנימית רצונו הפשוט בתכלית שבמהו"ע ממש שלמעלה הרבה מן הרצון הקדום להאציל ולברוא כו' (וכמארז"ל במי נמלך בנשמתן של צדיקים שעלה במחשבה תחלה שיהיו למטה בגופים ויקיימו תומ"צ בפו"מ ע"כ בהם נמלך אם יהיה לו רצון להאציל ולברוא כו') (וכמ"ש אם לא בריתי כו' חוקות שמים וארץ לא שמתי כו' ואמר בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית כמ"ש ה' קנני ראשית דרכו ובשביל ישראל שנק' ראשית כו' כידוע) וע"כ בהעלאת מ"ן דתו"מ דישראל שעלו במח' הוא שממשיכים למטה ממש מבחי' התגלות פנימיות ועצמות דאור א"ס ב"ה שהוא הנק' שע"ה נהורין שבאים ומאירים באור פני מלך חיים כמו באור פניך כי רציתם וכמ"ש יאר ה' פניו אליך דוקא מטעם דפנימי' אור פניו ית' הוא בתומ"צ שלמטה דוקא כי באור פניך נתת לנו תורת חיים כו' וזהו צוה ישועות יעקב דכל התגלות דבחי' שע"ה נהורין הוא ביעקב דוקא שהוא בחי' יו"ד עקב יו"ד דחכמה דתורה שבאה בעקב לברר לעה"ד טו"ר דוקא דבחכמה אתברירו כידוע וכמ"ש ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל כו' וכתיב תתן אמת שהוא התורה ליעקב דוקא ובחי' אמת זה הוא ענין תיקון ואמת שבי"ג מדה"ר שהוא בחי' הארת תרין תפוחין דהארת פנים דא"א כידוע שהוא מקור כללית לי"ג מדה"ר כמ"ש יאר ה' פניו אליך וז"ש צוה ישועות דשע"ה נהורין הנ"ל ליעקב דוקא וד"ל. (וזהו שאמ' שופרי' דיעקב שע"פ בחי' ת"ת דתורה שנק' אמת מעין שופרי' דא"ק שהוא התורה הקדומה בעצמות ממש ולזה אמר צוה ישועות שיצוה ה' להמשיך שע"ה נהורין הנ"ל ליעקב מטעם הנ"ל וד"ל):
(ב) [cup]וזהו[/cup] ויצא יעקב מבאר שבע כו' ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו כו'. פי' מאבני המקום הנה פי' אבנים הוא בחי' האותיות כידוע בס"י במ"ש ה' אבנים הן בחי' האותיות של שם אלקי' שהן בחי' ק"כ צירופים דשם אלקים שבונות ק"ך בתים כו'. והנה ביאור ענין זה שהאותיות נק' בשם אבנים דוקא יש בזה ב' טעמים. הטעם הא' הוא עד"מ האבנים שמקבצין לבנין הנה תחלה היו האבנים מפוזרים או קבוצים בגל א' וכאשר מביאים אותם בשביל בנין בית מסדרין אותן בסדר נכון זה אצל זה באופן הנצרך לציור החדרים באורך ורוחב כו' כדי שיעשה מהם הבנין לפי רצון הבונה אבל אם לא יצרפם כמו שרוצה בבנין לא יהיה
הבנין מכוון כרצונו כו'. וכך יובן הנמשל באותיות הדבור שצריך להיות צירופי אותיות הדבור מכוונים בכל תיבה ותיבה בסדר נכון בקיבוץ האותיות וחיבורן בכל התיבות זא"ז כמו צירוף האבנים לבנין ריבוי החדרים ממש שאז נבנה בהם ועל ידם כל השכל וחכ' בענין שלם שיושג ויובן מתוך כל צירופי אותיות שבכל דבור שכל וסברא שלימה כפי שהוא בלי תוס' וגרעון ואם יחסר אף אות א' שיהיה שלא כסדר הצריך לפי אופן השכל לא יושג ויובן תוכן נקודת השכל כפי שהוא וכל תיבה ותיבה יש בה התלבשות חלק שכל א' מחלקי השכל בכללותו כמו בנין חדרים בבית א' כו'. ונמצא שהשכל והחכ' המלובש באותיות ותיבות הללו זהו כמו שאדם דר בהיכל ובית בחדרים רבים שבו כנ"ל לפי שהאותיות והתיבות נעשים כמו בית דירה וחדר להשראת אור השכל המושג מהם וכל תיבה יש בה השראת אור שכל מיוחד בפרט והרי זה כמו צירופי האבנים לכל חדר בפני עצמו ולכך נק' האותיות אבנים דוקא (וכמ"ש בזוהר דאורייתא היכלא עילאה דקוב"ה וכמו הביאני אל בית אמי חדר הורתי כו'. וזהו בצירופי אותיות דתושב"כ שבכל צירוף תיבה יש אור ח"ע בפרט כנ"ל בענין האבנים לבית וחדרים שבו כו') אך כאשר מן השכל נמשך צירופי אותיות הדבור הרי השכל קודם לאותיות שכפי אופן הוראת השכל שבמוח כך ידבר באופן סדר הצירופים שסדר הצירופים נעשים אחר הארת אור השכל וכמ"כ היה במע"ב דאבא אמר לאימ' כו' שע"פ אור החכ' ובינה נבנה בנין אותיות הדבור דיו"ד מאמרות וזהו כמשל הבונה בנין שמסדר האבנים לפי אופן השכל ולא שהשכל יתלבש אח"כ בדבור שזהו אחר התהוות הדבור אז מאיר בו השכל שנק' חכ' שבדבור (וא"כ אין משל בנין הנ"ל דומה לענין הנמשל במע"ב שהרי במע"ב נאמר בחכמה יבנה בית שהוא בי"ת דבראשית כו' בצירופי אותיות הדבור שנעשים ע"פ החכ' דאבא יסד ברתא כו' כידוע עכ"ז הכל ענין א' דהגם שע"פ השכל יהיה אופן הצירופים שבדבור הרי אח"ז מלובש בדבור כל השכל ונק' חכ' שבדבור כנ"ל וד"ל) והנמשל מזה יובן למעלה בבחי' אותיות העליונים דיו"ד מאמרות שכל בחי' אות האלקי נמשל לאבן עד"מ לפי שאור החכ' מלובש בכל צירוף אותיות שבדבור העליון וכמ"ש כולם בחכ' עשית ובראשית בחוכמתא שנק' חכמה שבדבור וכמשל השכל שבא בהתלבשות בסדר הצירופים שבדבור באדם למטה שבכל תיבה יש חלק מיוחד מן השכל כנ"ל וז"ש בס' יצירה וקבען בפה כו' והמליך אות ה"א כו' שכללותם הוא שם אלקים שהן ה' אבנים בונות ק"ך בתים ק"ך צירופים כו' כנ"ל וד"ל (שכל התהוות הבריאה מאין ליש הוא מן האותיות שהן כמו כלי ובית להשראת אור החכ' שבהן כחכ' שבדבור האדם למטה כנ"ל) והטעם השני לקריאת שם האותיות בשם אבנים דוקא לפי שהאבן הוא בחי' דומם לבד שחיותו מצומצם ומועט יותר מן הצומח שיש בו ריבוי והתפשטות והדומם אין בו התפשטות וריבוי כלל אלא רק כהוויתו לבד וכך יובן בבחי' אותיות העליונים שגם שהן בחי' אותיות אלקי' שנבראו בהן כל העולמות מאין
ליש אבל לגבי בחי' אור האצי' עצמו שבמדות וחכ' ורצון כו' נק' רק בחי' דומם לבד כמו דמיון האבנים למטה (וזהו אבן מאסו הבונים שהן חו"ב דאצי' שבנו בנין המל' שנק' אבן א' ב"ן בחי' דומם שבאצי' כו' וגם בבנין חוה דאו"א תקינו לה כו' כמ"ש ויבן ה' אלקים את הצלע הרי הצלע הוא עצם שהוא בחי' דומם ממש) לפי שהעולמות שנמשכו מאין ליש הרי הן בבחי' גבול ומדה הווים ונפסדים כו' ואין להם ערך כלל וכלל לגבי עצמות אור א"ס שבאצי' בע"ס דאיהו וחיוהי חד כו' ע"כ הוצרך להיות השפע מאצי' לבי"ע רק ע"י בחי' האותיות לבד שהן בחי' דומם לבד דא"א שיומשך מבלתי בעל גבול להיות התהוות בעל גבול כ"א ע"י בחי' האחרונה שבאצי' שנק' דומם (כידוע דכל עולם כלול מדצח"מ וגם עולם האצי' כלול מדצח"מ וא"כ א"א לבא השפע כ"א מבחי' דומם שבאצי' ולא כמו הדומם כאבן גשמי אלא כדומם שבאותיות הדבור) שאם היה נמשך האור והשפע ממדות דאצי' עצמו היה הכל בבחי' א"ס שבאצי' כו' וע"כ כל התהוות העולמות לא נמשך רק מבחי' אותיות הדבור העליון לפי שנתצמצם האור וחיות האלקי בהן עד שאינו אלא בבחי' דומם לבד לגבי עצמות אור הא"ס (אע"פ שנתהוו מהם מלאכים בשכל ומדות כמו שנשמת אדה"ר נתהווה מהבל לבד כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים כו' כך אמר וברוח פיו כל צבאם שנתהוו מהבל אותיות הדבור העליון כמ"ש באריכות (בפ' חיי שרה) בענין ה"א דאתא קלילא כו') וזהו כמשל אותיות הדבור של אדם שהן רק כמו בחי' דומם לגבי אור השכל המלובש בהן (אע"פ שיובן מהם שכל וסברא למקבל לזולתו וכן התפעלות המדות יעשה רושם בדבור כדברים שיוצאים מן הלב זהו רק דרך מעבר בלבד כו' אבל גוף האותיות אין להם שייכות ויחוס עם השכל והמדות כמ"ש באריכות בפ' בראשית בפ' וייצר כו') וכמ"כ יובן למעלה בדבור העליון שנק' בחי' דומם לגבי החכמה שמלובש בו וטפלים ובטלים לגבי הארת החכמה שבהן (כסוס לגבי רוכבו כמ"ש במ"א שהאותיות נק' סוסים כו') כמו אותיות דבור האדם שבטלים לגבי השכל כו' (כנ"ל שזהו כאדם שיושב בבית של אבנים ולפי הנ"ל אין המשל דומה עם הנמשל רק משל זה הוא באותיות דתושב"כ שנק' היכלא כאדם שמעמיק שכלו באותיות שכבר כתובים בספר שנעשו האותיות כלים לשכלו כו') ומכ"ש שהאותיות הללו גם עם החכ' שבהן נק' דומם לגבי עצמות החכ' שבראש שלמעלה הרבה מחכ' זו שבדבור כמו עד"מ באדם שהשכל שבמוח נמשך ממנו רק הארה בעלמא לאותיות דבורו שנק' חכ' בסוף וא"א שיבא עצם אור השכל שבמוח בדבור כו' וכך רק הארה בעלמא נמשך מחכ"ע דאצי' לחכ' שבדבור וכמ"ש בזוהר חכמו' ח"ע דאתמשך בח"ת כו'. וזהו שאמר דבראשית נמי מאמר הוא דהיינו בחי' ח"ת שביו"ד מאמרות שנמשך מח"ע שבראש שנק' גם הוא בשם מאמר אלא שכולל כל היו"ד מאמרות וכמ"ש והחכ' מאין תמצא פי' ח"ת דמע"ב מאין דח"ע שנק' חכ' בראש תמצא וגם בחי' ח"ע דאצי' נמשך מלמעלה מן החכ' שהוא עצמות המאציל שנק' חכים ולא
בחכ' ידיעא כלל וע"ז אמר והחכ' מאין כו'. פי' ח"ס דא"א שנמצא מאין דעצמות א"ס ממש ולזה כינו ג"כ בשם מאמר דבראשית נמי מאמר הוא (והוא בחי' אות היו"ד דח"ע עצמו כמשי"ת) וזהו שארז"ל עמ"ש ה' צבאות אות הוא בצבאות שלו פי' בצבאות שלו היינו רבוא רבבות העולמות דבי"ע שנתהוו מאותיות וצירופים דדבור העליון בי"מ בכלל ובפרט ולהיות שכללות כל האותיות וצירופים העליונים באור שכל וחכ' אחת הכוללם יחד כמו בחכ' שבדבור האדם וגם החכ' הזאת נק' גם הוא בבחי' אות א' לבד כמו אור השכל המושג ומובן מכל רבוי הצרופים שבדבור שאינו רק כמו אות א' שנמשך מן עצם אור השכל הרוחני שבמוח שנק' חכמה בראש כנ"ל וגם עצם אור החכ' שבראש נמשך מאין דבחי' העצמו' רק בבחי' אות א' שהוא היו"ד כי עצמותו ית' למעלה גם מן החכ' הנ"ל ולכך אמר לית מח' תב"כ אפי' מח' הקדומה כו' וע"כ אמר גם על חכ' זו הקדומה בראשית נמי מאמר הוא כנ"ל. וזהו שאמר אות הוא בצבאות שלו אות א' לבד שכולל כל הצבאות העליונים שנמשכו מאותיות הדבור והוא מאמר א' דבראשית דהיינו ח"ע וח"ת שמאין דעצמות נמשכו רק בבחי' נקודה דאות היו"ד לבד ויתפרש אות זה בב' אופנים א' לשון אות ממש להיותו רק אות א' דיו"ד דחכ' שכולל כל הצירופים דמע"ב שהוא מאמר דבראשית כמארז"ל והלא במאמר א' יכול כו'. ופי' הב' לשון אות וסימן שהוא דבר המצויין לאות שהוא נבדל בערך מהכל וזהו מה שיו"ד זה דח"ע וח"ת שבי' מאמרות מאין דעצמות א"ס ב"ה שהוא ית' נבדל בערך למעלה גם מבחי' המקור דח"ע ולכך אמר אות הוא בציון נבדל בערך בצבאות שלו שמתהווים הכל רק מחכ' ושכל א' שבח"ע וח"ת והוא ית' קדוש ומובדל מהם בערך לגמרי כנ"ל וד"ל:
(ג) [cup]וזהו[/cup] ויקח מאבני המקום. פי' אבני המקום הן בחי' האותיות שנק' אבנים מטעם שהן רק בחי' דומם לבד לגבי אור השכל והחכ' ששורה בהן כנ"ל. ופי' אבני המקום הוא בחי' אותיות העליונים שהן בחי' כלים לאורות דעולם האצי' בכללות שנק' מקום העליון שהוא בחי' ו"ק העליונים דאצי' בכלל וכמו שאמר ברוך המקום כו' וכמארז"ל הוא מקומו ש"ע ואין העולם מקומו כמ"ש הנה מקום אתי כו' וכמ"ש לך הוי' הגדולה והגבורה כו'. וזהו ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש שהוא לאחר סיום הארת האצי' בבי"ע כמ"ש בזוהר ויקח מאבני המקום כו' (ובסוף אמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים כו') ואמרז"ל דיעקב עשה מכל האבנים אבן אחת וזהו וישם מראשותיו שהוא רק אבן א' שעשה מכל אבני המקום ההוא וישם אותה מראשותיו כו' והענין הוא דכל האותיות שנק' אבני המקום העליון דאצי' נכללו כולם באור החכמה שבדבור שהוא רק אות א' דיו"ד שכוללם יחד כנ"ל שהרי גם היו"ד אות היא אלא שמובדלת מכל האותיות במה שאין בה אורך ורוחב כלל רק נקודה א' לבד שזהו בחי' הביטול דבחי' מ"ה דחכ' כמ"ש והחכ' מאין תמצא כנ"ל וע"כ אינה רק בחי' נקודה א' לבד (שהוא בחי' ח"ע שהוא חכ' שבכתר כנ"ל).
[cup]וזהו[/cup] וישם מראשותיו למעלה מבחי' ראש ומוחין דח"ע וח"ת הנ"ל. כי הנה ידוע שהחכ' נק' ראשית כמ"ש ראשית חכ' כו'. ומבואר למעלה שיש ב' מדריגות בחכ' חכ' בראש וחכמה בסוף ומ"ש וישם מראשותיו משמעו למעלה מראשו דוקא שזהו למעלה גם מח"ע דחכמה בראש הנ"ל. והענין הוא דיעקב העלה והגביה גם לאבן אחת שעשה מכל אבני המקום הנ"ל שזהו אות היו"ד דח"ע למעלה מעלה דהיינו בבחי' פנימי' הכתר שזהו מראשותיו למעלה גם מחכמה שבראש והיינו בבחי' מקיף דכתר שע"ג הראש ומוחין והוא כנ"ל בענין והחכמה מאין תמצא מאין ממש שהוא בחי' עצמות א"ס ב"ה ממש בפנימי' הכתר כמ"ש בתיקונים דאא"ס מלגיו וכתרא עילאה מלבר שהוא הנק' מקיף הכללי שמקיף וסובב לכל ההשתלשלות דאבי"ע מראש לסוף כא' כמשל העיגול שאין בו מעלה ומטה כלל ולמטה הוא כמו למעלה כמו ומתחת זרועות עולם כידוע וז"ש וישם מראשותיו בבחי' מקיף דכתר הכללי (והוא בחי' מח' א' הכללי' שצופה ומביט עד סוף הכל שזהו נק' מקיף הכללי שכולל כל ההשתלשלות דקו"ח בבת אחת כאדם שיודע א"ע מראשו לרגלו כאחת וז"ש מראשותיו לשון רבים כמו אני ראשון ואני אחרון הכל כא' כו'). אך הנה הטעם שהיה יכול להעלות ולהגביה לאבן הזאת שעשה מכל אבני המקום שהוא אות היו"ד למקום ומדריגה גבוה כ"כ שהוא בחי' מקיף דכתר הכללי. הענין הוא לפי שהאותיות הן בבחי' דומם למטה מכל המדריגות ומה גם כשעשה יעקב מכל האבנים אבן אחת שהוא יו"ד דחכ' הרי הוריד לח"ע להיות רק בבחי' דומם שהוא נקודה דאות היו"ד לבד שאין בה התפשטות כלל לאורך ורוחב והוא כאשר החכ' בבחי' אין ממש לזה הטעם יכול לעלות לאבן זה להיות בבחי' מקיף דכתר העליון מהכל משום דנעוץ תב"ס דוקא וסב"ת לפי שזהו הכלל דכל הגבוה גבוה יותר יותר ירידתו למטה לשכון בדבר הנמוך ביותר כמו משל העיגול שבעליונו הוא בגובה ביותר ולמטה תחתיתו בנמוך ביותר ובסיבובו נעשה מעליון תחתון ומתחתון עליון כו'. וכך הוא למעלה בבחי' סוכ"ע הכללי הנ"ל ואין זה אלא כאשר החכ' באה רק בבחי' דומם לבד בבחי' אב"ן כאבן א' שעשה מכל האבנים אז דוקא יוכל להעלותה למראשותיו שהוא בבחי' מקיף דכתר משא"כ כשהחכ' באה מאין ליש שנק' ראשית הרי יש חילוק מדריגות מח"ע שבראש עד סוף כו' וד"ל (וכמ"ש בענין והאיש משתאה כו' שזהו בחי' השתיקה שבחכ' שהוא למעלה מגוף אור החכ' כו') ושרש הענין הוא לפי שכל האותיות נכללו באור החכ' כנ"ל לפי שכוללת כולם כאחת ממש והיינו כשמתבטלים כולם ונעשים רק אות א' דיו"ד שהוא האבן האחת שעשה מכל אבני המקום ואז נעשה החכמה בבחי' אין להיות בה גילוי עצמות אור א"ס שלמעלה מן החכ' ממש כנ"ל וזהו וישם אותה מראשותיו כנ"ל לפי שאין גילוי העצמות דאוא"ס אלא בבחי' האין ומ"ה דחכמה כשהיא בבחי' אבן בחי' דומם לבד (וכמ"ש ראשית חכ' יראת ה' שהיא יראה תתאה ביטול כדומם לבד ששרשו ביראה עילאה
בחי' מ"ה ממש וז"ש אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה שזהו מ"ש וישם מראשותיו וד"ל):
(ד) [cup]וזהו[/cup] ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו ואח"כ וישכב במקום ההוא. פי' וישכב י"ש כ"ב אתוון דאורייתא כו'. כי הנה לאחר שהעלה יעקב לכל בחי' האותיות שנק' אבנים ונכללו באבן א' דיו"ד דח"ע וישם מראשותיו למעלה בבחי' מקיף דכתר הכללי הנה אחר העלאה וביטול זה למקורא דכולא חזר והמשיך אח"כ להיות בחי' גילוי אור עצמות א"ס ממש כמו שהוא בעצמותו שנק' יש האמיתי כמו להנחיל אוהבי יש בעוה"ב שיתגלה אור עצמותו ית' בכ"ב אתוון דאורייתא כידוע דאורייתא מח"ע נפקת היינו מבחי' החכ' הקדומה שבעצמותו ית' ממש כמ"ש ואהיה אצלו אמון כו' אלפים שנה קודם שהאציל וברא כו' וכמ"ש ה' קנני ראשית דרכו כו' וע"כ לאחר שבחי' ח"ע דנקודה דיו"ד נתעלה למעלה בבחי' מקיף דכתר כנ"ל אזי עי"ז היה יכול לחזור ולהמשיך מעצמות א"ס בחכמה שבתורה הקדומה הנ"ל לבא בגילוי למטה בכ"ב אותיות וזהו וישכב יש כ"ב שבאותיות התורה ומזה היה שרש חדש לחדש מעשה בראשית באותיות הדבור העליון שנק' אבני המקום בכלל כנ"ל וכמ"ש בראשית בשביל התורה שנק' ראשית כו' וד"ל. אך הנה כ"ז היה עדיין למעלה בשרש ומקור התורה כמו שהוא לפני האצי' שנק' תורה שלמעלה (כענין מ"ש בספר הבהיר דוד המלך היה מחבר תוש"מ בהקב"ה) וזהו וישכב יש כ"ב כנ"ל אך לאחר שקם משנתו ונגלה אליו הוי' במקום הזה אמר אכן יש הוי' במקום הזה פי' שיכול שם הוי' דאצי' לבא בגילוי גמור במקום הזה כו' וירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים שהוא אותיות התורה שנק' היכלא עילאה דקוב"ה כו' כמ"ש דוד אחת שאלתי שבתי בבית ה' כו' וזה שער השמים העליונים דבחי' מקיף דכתר הכללי הנ"ל שיכול לבא בגילוי בשער זה והוא מה שיכול להיות המשכות רצה"ע בתורה הנגלית לנו מחכמה הקדומה והיינו באותיות התורה (שנק' ספר וסיפור דהיינו תושב"כ ותושבע"פ כמשי"ת) וזהו וישכם יעקב בבקר (שהוא בחי' חסד אל כל היום) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו בבחי' הביטול והעלה למעלה (ששכב בלילה שהוא בחי' או"ח לקדמותו (כידוע במדת לילה ומדת יום) כמא' ביום יושב ועוסק בתורה ובלילה רוכב על כרוב קל ושט בבחי' אלף כו') וישם אותה מצבה. פי' מצבה כמו שמשימין מצבת אבן שיזקפו את האבן המונח בארץ ומעמידים אותו בבנין קומה זקופה כזקיפת לבינה כמו קמה אלומתי וגם נצבה כו'. והענין הוא שזהו ענין בחי' המשכת וירידת אור החכ' שבתורה הקדומה הנ"ל כאשר נמשכת ויורדת מלמעלה למטה דוקא בבחי' או"י והוא כמו אות הוי"ו שראשו יו"ד ואח"כ נמשך מן היו"ד קו קצר כך הוא ענין המשכה דח"ע דתורה שהיא יו"ד ונמשך למטה מטה באבי"ע ונק' תורה דאצי' ותורה דבריאה שלומדים בגעה"ע עד התורה דעשי' הנגלית לנו כו' (כידוע בבחי' הקו שהוא בחי' ההמשכה וירידה מגבוה